מלחמת המפרץ. צילום נתן אלפרט, לע"מ
מלחמת המפרץ. צילום נתן אלפרט, לע"מ

עינב קורן נגד 'רב סרן שמועתי'

בימים אלה שבהם מיקומי נפילות של רקטות, תיעוד של פצועים מדממים בשטח ושמועות על חיילים חטופים מתקבלים בכל מכשיר סלולרי בתוך דקות מכל אירוע, עינב קורן דווקא מתגעגעת. למה? לימים שבהם קראנו בעיתון הבוקר את מה שהתרחש אתמול

פורסם בתאריך: 16.11.18 12:02

לכל אחד יש פעם ראשונה, והיא תמיד מכוננת ומשמעותית לטוב ולרע. השן הראשונה, הצעד הראשון, הציור הראשון, היום הראשון בגן או בכיתה א’, אהבה ראשונה ואפילו שיברון לב ראשון. אצלנו בארץ יש פעמים ראשונות נוספות שחקוקות בשגרת חיינו. הצפירה הראשונה בימי הזיכרון, הצו הראשון, האזעקה הראשונה ואפילו המלחמה הראשונה.

עינב קורן כיתה א תלמידה

עינב קורן פעם ראשונה בכיתה א'

המלחמה הראשונה שלי הייתה כשהייתי בכיתה ד’. מלחמת המפרץ פקדה אותנו בחורף 91’, והיא בהחלט ענתה על הציפיות שלי. זו הייתה שבירת שגרה רצינית, הלימודים בבית הספר בוטלו לתקופה של כחודש וחצי, בילינו זמן משפחתי יותר מבדרך כלל, ורק האזעקות הפרו את השלווה מדי פעם. המתח והחרדה העסיקו בעיקר את המבוגרים, ולמעט מסכות האב”כ, שום דבר לא היה מאיים במיוחד.

מסכות אב"כ כמו במחלמת המפרץ. צילום: דוברות ברזילי

חודשיים לפני הצטיידנו בערכות מגן בקופסאות הקרטון המוזרות שהזכירו תמונות של מלחמת עולם רחוקה מאיתנו. אפילו הקדשנו שיעור או שניים לקישוט הקופסאות שליוו אותנו לכל מקום.

בדיעבד, כשאני חושבת על אמצעי ההגנה הביתיים שהוצעו לציבור הרחב על ידי פיקוד העורף אז, אני ממש מאמינה בכוחם של ניסים או לפחות כוחה הנפלא של ההסתברות. המושג ממ”ד לא היה קיים אז, והמקלטים הציבוריים שימשו מחסנים שאף ועד שכונה לא העלה על דעתו לפנות. אנחנו התחבאנו בחדר האטום שיצרנו כמו בשיעור מלאכה לא אסתטי: שכבות ניילון עבה שנצמדו לחלונות בעזרת דבק מסקנטייפ, מגבת רטובה מתחת לדלת ושפע של קופסאות שימורים. היו לנו אפילו קודים לשעת חירום ברדיו, שבאוזניי נשמעו כמו מילות לחש קסום מפיו של דובר צה”ל דאז נחמן שי. בין “נחש צפע” ל”שרב כבד” תרגלנו מעין משחק ים-יבשה ואנחות רווחה.


רוצים להישאר מעודכנים?

הצטרפו לוואטסאפ של "כאן דרום אשקלון"

הצטרפו לטלגרם של "כאן דרום אשקלון"

הורידו את "כאן דרום אשקלון" באנדרואיד

הורידו את "כאן דרום אשקלון" באייפון


אשקלון לא הייתה בטווח הטילים שנורו מעיראק הנחושה של סדאם חוסיין. למעשה, בתקופה של למעלה מחודש נפלו 39 טילי סקאד בתחומי מדינת ישראל ב-19 התקפות שכוונו לפגיעה בעורף ובחוסן האזרחי בלב לבה של המדינה — תל אביב וגוש דן. הטלוויזיה הייתה ספק המידע הכמעט בלעדי ומיידי עבורנו. כותרות העיתונים בבוקר שאחרי לימדו אותנו מה קרה בדיוק בזמן שקיווינו שיעבור זעם. המידע היה מוגבל במידת מה כי הוא שיקף עמדות של עיתונאים והיה כפוף לצנזורה (בשנת 91’ הפילטרים החברתיים-מוסריים שלנו היו רגישים יותר מהיום). גם התצלומים הנציחו רגעים חד פעמיים בפילם של צלמי העיתונות.

הרבה השתנה מאז, 27 שנים ששינו את הפעם הראשונה העגומה שלנו. לשמחתנו, המסקנות המיידיות של מלחמת המפרץ היו בניית הממ”ד (מרחב מוגן דירתי) כסטנדרט מחייב בכל בית ודירה שנבנו מאז. מערכות ההתרעה וההגנה השתכללו מאוד, בין היתר פיתוח סוללת “כיפת ברזל”. אבל כל קדמה מפתחת איתה אתגרים חדשים ופריצת גבולות. קודם כול של ארגוני הטרור (פיגועי התאבדות, דריסה, עפיפונים, בלונים ואפילו ירי מאסיבי שמאתגר את מערכת כיפת ברזל), אבל גם שלנו. ההבדל העיקרי בין 91’ להיום הוא קנה המידה. אז קראנו לירי של כ-40 טילים בחודש מלחמה, היום אנחנו קוראים לירי של מעל 400 רקטות ביממה סבב הסלמה. אז היו מקורות המידע מעטים ומוגבלים, והיום כל מכשיר טלפון הוא מערכת מידע של הפצה להמונים בשנייה.

 

גם אז היו סקרנות, הרצון התמידי לדעת וחטטנות. אבל ריבוי המידע היום וחוסר היכולת לשלוט בו ובהפצתו הוא בלתי נתפס. מודה, גם אני סקרנית מאוד מטבעי, וכמי ששונאת חוסר ודאות, אני רווה נחת מהיכולת להיות בשליטה. הימים האחרונים היו בלתי נסבלים מבחינה רגשית ופיזית ולא זכורה לי תקופה כזו, גם לא בימי צוק איתן הקשים. נפילות בתוך העיר בתדירות גבוהה, הרס, פצועים קשה ולצערנו הרוג. קשה לא פחות הוא הצמא המטורף שלנו הציבור למידע ברשת, לפעמים גם במחיר של סיכון בחשיפת מידע וחוסר כבוד לפרט, כמו פרסום תמונתו ושמו של הקצין שנפל בפעולה בעזה ביום ראשון בערב ועד להפצת סרטון חושפני וחסר רגישות של בני הזוג שנמצאו בהריסות דירתם באשקלון.

הבית שנפגע מרקטה באפרידר. צילום: אילן אסייג

הבית שנפגע מרקטה באפרידר. צילום: אילן אסייג

אם לא די בזה, אז גם חרושת השמועות והספקולציות שמתחילות בחייל חטוף, דרך הצהרות על זהות הקצין הנוסף שנפגע קשה בפעולה ההיא ועד עיוות המידע על זהות ההרוג באשקלון. חמורה בעיניי אף יותר היא הקלות שבה הכעס והפחד מרעילים את הרשת שמהדהדת צעקות כאב אלימות ומרושעות, כמו ההקלה על כך שההרוג באשקלון לא יהודי או שוהה בלתי חוקי. חכו רגע, עצרו את הסחף, אנחנו לא עדר שועט על נחמות שווא וגם לא צריכים לקדש את האלימות שמופגנת כלפינו בהסבה כלפי חפים מפשע.

הבת שלי היא תלמידה בכיתה ד’, ולצערי אין זו המלחמה הראשונה שלה. היא מרגשת אותי באופן שבו היא דואגת לאחיה הקטן, מנסה לייצר עבורו חוויית “מחנה” כיפית במקלט, להסיח את דעתו מהדי הפיצוץ ומהפחד שבעיניה. היא ילדה סקרנית מאוד, כמו אימא שלה, וחשוב לה לדעת מה קורה סביבה, אבל גם היא יודעת שלא בכל מחיר. מקווה שנזכה במהרה לימים שקטים של שפיות ונחת ושולחת ברכות החלמה מהירה לפצועים וניחומים למשפחות ההרוגים!

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר