“תתארו לכם עולם יפה פחות עצוב ממה שהוא ככה…”
שירו של שלמה ארצי התנגן לי בראש אחרי צפייה לא פשוטה בפרק הראשון של הסדרה הישראלית החדשה “אוטונומיות”. כמה מטלטל וחשוב הוא החופש המוחלט של היצירה… כשהדמיון יכול לקחת אותנו למחוזות נפלאים ומושלמים או לחלופין לשרטט מציאות חשוכה ואפלה.
השבוע הזדמנה לי נסיעה ארוכה ועמוסה ברכבת, ולכן הצטיידתי באוזניות ופלייליסט משובח שבחרתי בקפידה ביוטיוב. אני בדרך מתעלמת מהפרסומות שקופצות בתחילת כל שיר והורסות את הרצף המדויק בין רדיוהד לג’ניס ג’ופלין. וכך דילגתי במהירות בין הפרסומת האיומה של מותג האופנה שבה מככבת רותם סלע לפרסומת אחרת שבה היא מככבת בלבוש חרדי – הזמנה לצפייה בפרק הראשון של הסדרה החדשה “אוטונומיות”. סקרנית מהפער אבל בעיקר מצוות השחקנים המרשים (הכולל את אסי כהן ושולי רנד), זנחתי את הפלייליסט שלי לטובת הסדרה “החרדית” החדשה.
בתור מי שנהנתה מ”שטיסל” הנהדרת, חשבתי שמדובר באותו ז’אנר – נקודת מבט אישית על החברה החרדית. צפייה בדקות הראשונות הבהירה לי שמדובר בקו עלילה שונה לגמרי, שונה מכל יצירה ישראלית שצפינו בה על מסכינו עד כה, ולא רק מבחינת העולם החרדי. “אוטונומיות” היא הדיסטופיה (ההפך מאוטופיה – חברה מושלמת, כמו למשל בשירו של שלמה ארצי לעיל) המצולמת הראשונה בישראל.
אוטונומיות. צילום: יח"צ
תתארו לכם מציאות חלופית לחיינו, שבה מלחמת אחים הובילה לפיצול מדינת ישראל לשתי טריטוריות: אוטונומיה חרדית שבירתה ירושלים ומדינה חילונית שמרכזה בתל אביב. הציר המרכזי של העלילה נע על המתח בין שתי הרשויות המופרדות. לאחר תשע שנים של נקיפות מצפון מתוודה אחות מחלקת יולדות בפני שתי אימהות, אחת חרדית והשנייה חילונית, כי החליפה בין שתי התינוקות שלהן לאחר שהרגה בשוגג את בתם של הזוג החילוני. קצת כמו במשפט שלמה עם טוויסט מודרני מתנהל מאבק משפטי ממושך וסוער בין שתי המשפחות. המצב מסלים יותר כשסבה החרדי (הביולוגי) של הילדה הוא לא פחות ממנהיג המדינה החרדית ומזמין את חטיפתה מתוך אמונה שרק כך ניתן לפתור את הסוגיה. המובא כאן הוא תקציר ממש דל של המורכבות וכמובן שיש עוד קווי עלילה שמתחברים, אבל אני נגד ספוילרים.
לאורך כל הצפייה שקעתי דרוכה לתוך המסך (כמעט ופספסתי את התחנה שלי) ועקבתי נסערת אחר ההתפתחויות הקשות. ניסיתי לתאר לעצמי מה היה קורה אם ההיסטוריה החלופית הזו הייתה חלילה מתקיימת במציאות. אחרי 44 דקות של טלטלה רגשית הנחתי את הטלפון בצד, הסתכלתי סביבי בקרון הרכבת העמוס ונרגעתי קצת. כל נוסע ונוסעת שישבו ועמדו סביבי היו ייצוג מגוון מאוד של החברה הישראלית – החל מהחיילת שישבה מולי וכלה בבחור החרדי שעמד סמוך למדרגות ומשך תדירות את מגבעתו.
אין ספק, יוצרי הסדרה נגעו בנימים החשופים של השיח החברתי הגועש בישראל. מיצג נוקב של זירת ההיאבקות הישראלית, בקצה אחד החילוני ומולו נחוש לא פחות, החרדי. ההפרזה או ההקצנה בסדרה היא טכניקה ספרותית ידועה ומשרתת היטב את תפקיד האמנות כמעוררת מחשבה… כל מחשבה. אי אפשר לגלות אדישות ל”אוטונומיות”, היא מכה בבטן בכל הכוח, וברור לי שרבות עוד ידובר בזכותה או בגנותה. אבל אני מקווה שהצופים בה יגיעו אליה נטולי דעות נחרצות ויצליחו לזהות את הסוגיות האנושיות שעולות ממנה.
עינב קורן
כמו הסדרה עטורת השבחים “סיפורה של שפחה”, גם כאן יש ניסיון אגרסיבי ומזעזע לאותת לנו לחשוב על תמונת העתיד שלנו. להתרשמותי, המטרה היא לא הפחדה מהתחרדות רבתית, לא קריאות “זהירות, הדתה בדלת” או “אפיקורסים, תפסו מרחק”… לא! אלא הזדמנות לעצור את הרכבת השועטת (בשבת או שלא) ולהבין עד כמה אנו פיונים, כלי משחק בידי ההנהגה שלנו.
בסופו של דבר, הפחדה (באשר היא) מפני האחר (באשר הוא) מעידה בעיקר על חוסר הביטחון שלנו וניצול ציני של המושכים בחוטים. אין לי עניין להטיף לאף אחד איך לחיות את חייו, ודווקא בשל כך איני עסוקה בלתפוס צד. בשנים האחרונות זכיתי להיחשף יותר ויותר לפנים הרב-גוניות של החברה הישראלית במסגרת עבודתי ופעילותי החברתית. כן, זכיתי ממש! ובעיקר הצלחתי לשבור תבניות מחשבתיות שאפילו לא ידעתי שפיתחתי עם השנים.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
תזמון שידור הסדרה כמה ימים לפני ראש השנה וכיפור הוא בוודאי לא מקרי, ומבחינה שיווקית הוא כנראה החלטה חכמה. גם אם תצפו בסדרה במהלך יום כיפור עצמו או שתבחרו לצפות בה ביום חול, אנא מכם, תארו לעצמכם עולם יפה, פחות עצוב ממה שהוא ככה. איני חרדית, חילונית, מסורתית, דתייה או דתילונית (מושג שהתוודעתי אליו בשנה האחרונה). אני מי שאני על כל המורכבות שלי, ובין
היתר אני גם צמה בכיפור. מאחלת לנו שנהיה בעלי מודעות עצמית וחברתית, מלאי כוונות טובות ובעלי חרטה וסליחה.
