לפני שעברתי לאשקלון גרתי 10 שנים בתל אביב, עשר שנים שבהן לא הלכתי ולו למצעד גאווה אחד. אני לא גאה בזה, אני פשוט סולדת באופן אישי מאירועים המוניים ורועשים, בעיקר כשחם ומזיעים ביחד בלחות הדביקה של מישור החוף. השנה, לראשונה בחיי, אני הולכת לפקוד אירוע גאווה. לא בתל אביב – ששם כבר היו רבע מיליון איש, והם באמת לא היו זקוקים לי – אלא כאן באשקלון. ב-12.7, ב-16:00 אחר הצהריים אני הולכת להתייצב בחוף דלילה. אני מקווה שיהיה צפוף ורועש ושאני איאלץ לסבול להזיע ולהתחכך בעוד אנשים כמו שאני כל כך שונאת.
ד"ר תמה חלפין
קבוצה של להט”בים מקומיים החליטה שהגיע הזמן לעשות אירוע גאווה באשקלון. חשוב לציין שכבר זה כמה שנים שאירועי הגאווה מתקיימים לא רק בתל אביב או במצעד השנוי במחלוקת בירושלים, אלא גם בערים רבות אחרות: רחובות, חדרה, אשדוד, באר שבע, ראשון לציון ועוד. אז הנה, אשקלון מצטרפת למשפחת הערים שבהן אנשי הקהילה מבקשים להפסיק להתבייש ולהסתתר ותובעים לעצמם יום אחד בשנה שבו יוכלו באופן פומבי וגלוי להיות גאים במי שהם. זה בפני עצמו נהדר בעיניי, ובימים כתיקונם היה גורם לי לסמפט אותם מרחוק ולשלוח להם את ברכתי מהמזגן בסלון. אז למה בכל זאת החלטתי לצאת מהבית?
החלטתי לצאת מהבית כי הבנתי שבאשקלון אנשי הקהילה הלהט”בית זקוקים לי. לא לי באופן אישי. אני באמת לא חשובה. הם זקוקים לכל אחד ואחת שחושבים שזה בסדר גמור להיות הומו או לסבית או טראנס. הם זקוקים לכל אחד שחושב שהם לא צריכים להחביא בבית את הזהות המינית והמגדרית שלהם. ולמה הם זקוקים לנו? כי יש בעיר הזו כל כך הרבה קולות שמנסים לדחוף אותם חזרה לארון, שמנסים להיפטר מהם, שהיו מעדיפים שהם לא יהיו כאן. אני רוצה אותם כאן.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
כשמארגני המצעד הוציאו את ההודעה על האירוע הם יצרו תמונה שבה לצד דגל הגאווה הצבעוני, בפינה השמאלית למעלה, הוצב, בקטן, הלוגו של עיריית אשקלון צבוע בצבעי הגאווה. העירייה המזועזעת מיהרה לדרוש את הסרת הלוגו שכן “מדובר ביוזמה פרטית ולא ביוזמה של העירייה. עיריית אשקלון אינה מארגנת את האירוע ואינה מממנת אותו”, והמארגנים אכן מיהרו להסירו. על פניו העירייה צודקת, הם לא מארגנים ולא מממנים, ואכן אין הצדקה לשימוש בלוגו. ביקום מקביל היו אנשי העירייה צריכים לשמוח שאפילו שלא השקיעו ולו שקל אחד, סמל העיר מתנוסס על אירוע כה חשוב. מה אמורים לחוש תושבי העיר הלהט”בים מההתנערות הזאת של העירייה מהם?
מצעד הגאווה באשדוד. צילום: אילן אסייג
ידוע כי אנחנו כבר עמוק בתוך שנת בחירות, וראש העירייה בפועל, המתמודד על ראשות העיר, רואה רק את הקולות בקלפי ולא את טובת תושבי העיר ורווחתם. ומאחר שהקשרים בין גלאם ובין רבנים בעיר וקהלם ידועים, אין לצפות ממנו לראות מעבר לשיקול הציני של קולות הבוחרים. אך אלו אינם רוב אנשי העיר. הציבור באשקלון הרבה יותר מגוון, מעניין, סובלני ורגיש מנבחריו.
כאשר פרסמו דפי הפייסבוק המקומיים את המידע על אירוע הגאווה המתהווה התמלאו דפים אלו בתגובות נגד ותגובות בעד. לא מעט תגובות קראו ללהט”בים המקומיים “ללכת לתל אביב” או “תהיו מה שאתם רוצים בבית שלכם, למה בחוץ?” או “איכס! למה איפה שעוברים ילדים קטנים שרואים את זה”. הדבר המשמח היה שנשמעו בדיונים האלה בפייסבוק גם הרבה קולות אחרים, קולות שמדברים סובלנות, שמוכנים להתווכח ולהגן על הזכות הבסיסית של כל אחד להיות שווה בעיר בזו. יש הרבה סיבות לעזוב את אשקלון ולעבור לתל אביב, חבל להוסיף עליהן עוד אחת. להט”בים בהחלט יכולים להיות מה שהם רוצים בבית, ומוזמנים מאוד להיות מה שהם גם בחוץ. ומי שחס על ילדים הקטנים שחס וחלילה ייאלצו לצפות בשני גברים הולכים מחובקים או בשתי נשים מתנשקות, מוזמן להשאיר את הילדים בבית ולא ללכת לחוף דלילה אחר צהריים אחד בשנה. זה לא קורבן גדול מדי.
המודעה לקראת האירוע באשקלון
יותר מכול הדהימה אותי כמות התגובות שחששו ממפגן של מיניות בוטה באירוע, ומכך שלהט”בים עירומים יקיימו יחסי מין בפרהסיה. נו, באמת. כנראה שיש בכל זאת להבהיר: בכל עיר לובשים אירועי הגאווה אופי אחר המבטא את ייחודה של הקהילה המקומית ואת יחסיה עם הסביבה. המצעד התל-אביבי, שהפך לאירוע תיירות בינלאומי עצום, מתאפיין במיניות מוחצנת, מוזיקה רועשת, תלבושות פרובוקטיביות ועוד אלמנטים שמרתיעים אוכלוסיות שמרניות ומסורתיות. המצעד הירושלמי אינו פרובוקטיבי באופיו, צועדים בו הרבה להט”בים דתיים ובני משפחותיהם, בלבוש מלא. האירוע האשקלוני, אני יכולה רק לשער, יהיה גם הוא מותאם למקום ולזמן. אני מניחה שלא במקרה בחרו אנשי הקהילה הלהט”בית המקומית שלא לצעוד ברחבי העיר אלא לקיים הפנינג נקודתי בחוף הים. ולמקרה שלא שמתם לב, חוף הים הוא המקום היחיד שבו כולנו מסתובבים חצי עירומים, יחד עם הילדים שלנו, ולא רואים בכך טעם לפגם. מי שהעירום החלקי הנהוג בים מפריע לו, אני מניחה שאינו נמנה עם המבקרים הקבועים בחוף דלילה (להזכירכם יש לנו חוף ים שלם שמיועד לאוכלוסייה הזו בדיוק – החוף הנפרד – ואני בטוחה שאיש לא שקל לערוך שם אירוע גאווה).
אני רוצה לומר לאנשי הטוקבקים ולאנשי העירייה ולמר גלאם ראש העירייה בפועל: על כל חסיד של הרב ברדא שעשוי לא להצביע למר גלאם בגלל קיום אירועי הגאווה, ישנו יותר ממצביע פוטנציאלי אחד שיצביע למועמד אחר שמקדם סובלנות ומגוון אירועי תרבות.
ולכל אנשי העיר: בינתיים מאחר שהעירייה לא מממנת את האירוע החשוב הזה, אנשי הקהילה פתחו הדסטארט למימון האירוע. הם רוצים לגייס בסך הכול 10,000 שקלים, כסף קטן במונחי אירועי תרבות שעירייה כן מממנת. בואו נעזור להם לגייס את הכסף: https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=27346
ב-12.7 אני אהיה בחוף דלילה. אסבול בשקט בחום וזיעה וברעש, עם הילדים הקטנים שלי, שחוץ מזה שיהיה להם כיף אדיר, הם גם ילמדו שיעור על סובלנות, דמוקרטיה, אזרחות ואהבת חינם. וב-30 באוקטובר כולנו הולכים להצביע ועושים טוב טוב את החשבון שלנו לגבי עתיד העיר הזאת.
ד"ר תמה חלפין היא אנתרופולוגית ומרצה במכללת סמינר הקיבוצים
