השבוע צוינו שש שנים לנפילתו של אברה מנגיסטו בשבי חמאס. בכל שנה משתדלים בני המשפחה, החברים והפעילים בפורום ‘חברים למען אברה’, לציין את היום הזה במחאה גדולה ותקשורתית. השנה, בשל מגבלות הקורונה, זה לא התאפשר אז הם בחרו בדרך מקורית אחרת וגייסו כספים עבור הפקת שיר חדש. לפרויקט הזה התגייסו גם הזמר שלומי שבת והזמרת עדן אלנה, והוא נועד לעורר את השיח הציבורי ולהשאיר את אברה על סדר היום. השיר, ששמו ‘מה אתה עובר?’, נכתב על ידי שבת ואבי אוחיון והוא מהווה מעין פנייה אישית לאברה, בשפות העברית והאמהרית. בין היתר נכתב בשיר:
ואתה מתרחק, אתה מתרחק
ואיך עובר עליך היום?
תבקש, לא אל תתייאש
אני שואל עליך המון
ואתה רוצה לרוץ, קצת לצאת מתוך הגוף
מה אתה עובר שם בלילה?
ים של כוכבים ואתה בודד
אולי שמעת? אין יותר שקופים
רק נחכה – עד שתחזור
צפו בשיר של שלומי שבת ועדן אלנה:
“החברים בפורום, שכולל בתוכו דמויות ביטחוניות בכירות ואנשים טובים, הם אלה שהוציאו את הפרויקט הזה לפועל”, אומר אחיו, אילן מנגיסטו, “הוא התאפשר בזכות קמפיין גיוס המונים, שבו אנשים רבים פתחו את הלב ואת הכיס ובכך העבירו את המסר שהם לא שותקים יותר ודורשים להציל את חייו של אברה. אני מקווה שהשיר יגע ברגשות של האנשים, ושכולם ישתתפו איתנו במאבק להשבתו של אברה. לצערנו ציינו עוד שנה, שבה אח שלנו נמק בשבי חמאס, במרתפי עזה. שש שנים ארורות. קשה מאוד להכיל את העובדה שעבר זמן רב כל כך. כל יום נוסף שהוא שם מהווה סכנה ממשית לחייו”.
כשזה קרה, דמיינת בכלל שתצטרכו לספור כל כך הרבה שנים?
“זה זמן בלתי נתפס. לא האמנתי שנגיע למספר שנים כזה ארוך. זה מתיש. זה בסך הכל אזרח עם בעיות נפשיות, שלא הלך לפגוע באף אחד ולא נשא נשק. הוא מוחזק שם בניגוד לכל חוקי האמנות ההומניטריים. מתוך ההבנה הזאת חשבתי שהמדינה תפעיל לחצים על כל הארגונים הבינלאומיים. ‘ראיתי’ אותו בבית כבר מזמן, לצערי זה לא קרה”.
ככל שהשנים חולפות אתה פסימי יותר?
“אין ספק, שככל שהזמן עובר הדאגה שלנו ושל ההורים היקרים שלנו, גוברת. החשש לגורלו גם הוא גובר. לפעמים חושבים שאולי, חלילה, קרה לו משהו. אנחנו יודעים שהוא נכנס חי ונקודת ההנחה שהוא בידי חמאס. אבל ככל שעובר הזמן והמדינה לא עושה מאמצים להשיב אותו הביתה, שעון החול אוזל, וזה מדאיג אותנו מאוד”.
האח, אילן מנגיסטו
להורים נשאר עוד כוח?
“הם במצב לא פשוט. ההורים זה החלק הכי קשה בכל הסיפור הזה. הם אנשים מאוד תמימים ומאמינים שראש ממשלה אמור לדאוג לאזרחים שלו ולהגן עליהם. כשכל זה רק התחיל הם חשבו בתמימותם שראש הממשלה יסדר את הכל. עכשיו הם רואים שזה עובד ככה, ואין מצדו של ראש הממשלה שום אזכור או דרישה. אז הם מאוד מאוכזבים ומתוסכלים. החיים של ההורים שלי כבר לא יהיו אותו דבר. הסיפור הזה שבר את אמא נפשית, זאת לא האמא שהכרנו, למרות שהיא מאוד משתדלת לשדר שהכל טוב. הרבה דברים השתנו, זה לא פשוט להיות בבית באווירה תמידית של עצב ובכי”.
"עצב ובכי". אגרנש מנגיסטו. צילום: אמיל סלמן
אתה מדמיין לעצמך לפעמים מה עובר עליו שם?
“האמת היא שלא. אני יודע שאלה מחשבות שיכולות לייאש אותנו ולגרום לנו לרפיון. כך שבאמת שאני משתדל לשמור על אופטימיות ואמונה. זה ניסיון לא פשוט, אבל אני מקווה לטוב. גם אם חלילה לא יהיה טוב, נקבל הכל באהבה. כרגע אנחנו נלחמים ועושים הכל כדי שישוב הביתה”.
אברה מנגיסטו. צילום: ארכיון המשפחה
איפה הוא הכי חסר לך?
“מאז שאברה נעלם החיים האישיים שלי נדחקו. אני שם הכל בצד ודואג לקחת חלק פעיל מאוד ובלתי מתפשר במאבק להחזירו. כך שיצא מצב שאברה כל יום איתי, למרות שפיזית הוא כאן. אני חושב עליו כל יום, הוא חסר כל יום והגעגוע הוא תמידי”.
"חוסר אכפתיות". הוריו של אברה וראש הממשלה
יש לפעמים מחשבות שאולי הוא לא בחיים?
“יש. לפעמים עולות כל מיני מחשבות. זה אדם חסר ישע שנמצא בשבי של חמאס, ברור שהכל יכול לקרות. אבל אנחנו משתדלים לשמור על אופטימיות, תקווה ואמונה שהכל בסדר ושהוא יחזור”.
“החוסר מורגש בכל חג”
לדבריו של אילן, נקודת האור היחידה שיש בכל הסיפור הזה היא שלפי המידע שיש במערכת הביטחון אברה בחיים והוא בידיהם. “זה היה גם העדכון האחרון שקיבלנו מהצבא, בערך לפני שנה”, הוא אומר, “כרגע אין שום הנחה אחרת, שתסתור את זה ולכן זה משאיר לנו תקווה”.
מחכה לו. אגרנש מנגיסטו. צילום: אדי ישראל
שש שנים הן פרק זמן לא מבוטל, במהלכן ציינה משפחת מנגיסטו גם הרבה אירועים, שאמורים להיות משמחים, אבל הם לא היו כאלה. “בשש השנים האלה כל השמחות של המשפחה, הן לא שמחה אמיתית”, אומר האח, “החוסר של אברה מורגש, בכל אירוע או חג. אנחנו איכשהו מנסים לשמור על השמחה הזאת במקביל לעצב, אבל זה לא קל. אברה נכנס לעזה כשנולד לי תינוק. היום הוא כבר בן שבע כמעט. לאחרונה נולדה לי תינוקת והוא לא זכה לראות אותה. הוא לא זכה לראות את האחיינים שלו נולדים וגדלים והם בכלל לא מכירים אותו. הם עדיין יחסית קטנים, אז לא סיפרנו להם על הטרגדיה של אברה. אנחנו באמת מצפים ומאמינים שהוא יבוא כבר מחר, וכך הילדים הקטנים שלנו לא יצטרכו בכלל להיחשף לסיפור הטראגי הזה. יש הרבה דברים שהוא פספס ואנחנו פספסנו ביחד איתו. זה מאוד עצוב. זה אח שהיה עם שמחת חיים, שתמיד הייתה לו נוכחות מורגשת מאוד בכל ממפגש משפחתי וגם בשולחן השבת. החיוך שלו, השמחה שלו. בשש השנים האחרונות המשפחה שלנו חסרת אונים והפכה לשבר כלי”.
אילן מנגיסטו והוריו באחת הצעדות. צילום: אילן אסייג
החודש ציינו גם בני משפחת מנגיסטו את יום הולדתו ה-32 של אברה. “בדרך כלל אנחנו משתדלים ‘לנצל’ את יום ההולדת שלו כדי לעורר את המודעות. יום הולדת זה יום מאוד משמח, אבל לצערנו במקרה של אברה זה הפך ליום עצוב. בעבר ארגנו ביום ההולדת שלו כל מיני אירועי מחאה. השנה, בגלל הקורונה והמגבלות, עיקר העשייה הייתה ברשתות החברתיות. אנשים העלו הרבה מאוד פוסטים ותמונות”.
“חוסר אכפתיות בממשלה”
בחלוף השנים עשו בני משפחת מנגיסטו כל שביכולתם כדי להעלות את סיפורו של אברה לכותרות ולהשאיר את נושא השבתו ארצה על סדר היום הציבורי. בשגרת החיים של היום ובאירועים המשתנים שתופסים את הכותרות מידי יום, היה זה מאוד לא פשוט ולעיתים אף מעייף. “לשמר את אברה במשך שש שנים, באופן תמידי וקבוע, על סדר היום זה מאוד קשה. זה מאבק מתיש. היו לנו עליות ומורדות. אנחנו לא משפחה אמידה, שיכולה להקדיש את עצמה נטו לטובת המאבק. בסופו של דבר, לכולנו יש משפחות לפרנס וילדים לגדל, כך שאנחנו מנסים כל הזמן לנווט בין החיים הפרטיים שלנו, שצריכים להימשך, לכל הפגישות והמחאות. צריך פה כוחות מאוד גדולים, כי זה באמת לא פשוט. אבל לשמחתנו, במהלך השנים פגשנו אנשים מאוד טובים, כמו החברים בפורום שלנו ופעילי השטח, שברגעי משבר של המשפחה הם היו אלה שהרימו את הכפפה מיוזמתם והמשיכו לפעול. ביחד עשינו הרבה מאוד דברים כדי להעלות את המודעות. אני יכול להגיד שהיום, רוב הציבור, מכיר את השם ‘אברה מנגיסטו’. גם השרים וחברי הכנסת, כשהם מדברים על השבויים והנעדרים, הם תמיד מזכירים את שמו. כך שעשינו עבודה די טובה בעניין זה, אבל עדיין כל זה לא מספיק עד שהוא לא חוזר הביתה”.
ההורים של אברה מנגיסטו עם ראש הממשלה. צילום: קובי גדעון לע"מ
אתה מרגיש שהממשלה עושה מספיק בעניין הזה?
“לא. הממשלה לא לוקחת אף החלטה אמיתית בעניין הזה של השבויים והנעדרים. כל אחד עסוק בכיסא שלו ובמשכורת. ראש הממשלה נפגש עם כל הזירה הבינלאומית, אבל זה רק כשצריך להעניק סיוע הומניטרי לרצועת עזה או כספים לחמאס או לטפל בחולי הקורונה תושבי הרצועה. בכל השיח הזה ראש הממשלה לא דרש את הזכות הבסיסית, לדעת מה קורה עם אברה. ככה שמצד הממשלה יש חוסר אכפתיות ואדישות. לצערנו זאת הממשלה שלנו, ובלי שנפעיל עליה לחץ ותמיכה מצד הציבור, הם לא יעשו כלום”.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
השיח העדתי עדיין רלוונטי מבחינתך? אם אברה לא היה בן העדה האתיופית הדברים היו נראים אחרת?
“אני לא שולל את הנקודה הזאת, אבל אני כבר לא שם. לצערי בקרב חלק מהציבור יש את הדעה הרווחת שעסקה כזאת, שתכלול אולי שחרור מחבלים, היא משהו שמאוד מפריע מאוד לציבור. זה מקשה עליו לתמוך במאבק שלנו, בלי קשר לשאלה אם השבוי הוא בן העדה האתיופית או לא. אבל חשוב שהציבור יבין שהסוגייה של אברה היא לא מקרה ביטחוני או פוליטי, זה מקרה אנושי מצער, מקרה הומניטרי”.
איילין מנגיסטו סופר את הימים מול בית ראש הממשלה
אתה מכין את עצמך לזה שאולי תצטרכו להמשיך ולפעול עוד פרק זמן לא מבוטל?
“אני מקווה שזה לא יקרה. אם הייתה לי האפשרות להיות נטו במאבק הזה, אין ספק שיכולתי לעשות יותר ו’לשבת על הראש’ של מקבלי ההחלטות בממשלה. אני מקווה שעם כל הקושי נצליח להתרומם, להמשיך במאבק ולהשאיר את הנושא הזה על סדר היום כדי שראש הממשלה ומקבלי ההחלטות יקיימו את חובתם המוסרית להשיב את הבנים הביתה. בוודאי שאני שואל יום-יום ‘ריבונו של עולם, מתי כל הסבל הזה ייגמר?’”.
