"שונאים אותך, תתאבד": אריאל הקטן עבר חרם ואמו יצאה למאבק
2 Commentsהחשיפה לא פשוטה עבור בני משפחת פלאח, אבל היא בהחלט הכרחית. היא הכרחית כדי להציף שוב את נושא החרם החברתי, את ההשלכות שיש לו על הילדים שחווים אותו ולשים סוף לתופעה הזאת, שנחרטת עמוק בתוך נפשם של הילדים ומלווה אותם הלאה. היא הכרחית כדי לספר את סיפורם של ילדים כמו אריאל, שנולדו לתוך הטילים והאזעקות מחרישות האוזניים, שהנפש הרכה שלהם לא הצליחה להכיל את המציאות הסוריאליסטית שלנו, והם סוחבים איתם פוסט-טראומה, שאיתה מתמודדים כל בני המשפחה. החשיפה הכרחית כדי לשבור את קשר השתיקה, שעדיין קיים בעיקר בקרב אוכלוסיות מסוימות שמפחדות לדבר ולחשוף. קשר השתיקה הוא זה שמונע הרבה פעמים טיפול נכון וראוי וגורם עוול גדול יותר לילדים ולבני משפחותיהם.
הסיפור של אריאל בן ה-11 כולל בתוכו פוסט-טראומה וחרם חברתי. שתי תופעות שילדים רבים נאלצים להתמודד איתן על בסיס יום-יומי. בהרבה מן המקרים ההורים מוצאים את עצמם חסרי אונים מול המצוקה הגדולה של הילד, והתסכול והייאוש רק גדלים. למרות החשיפה הגדולה שהביאו עמן הרשתות החברתיות וכלי התקשורת, עדיין הבעיה הכי גדולה היא הבושה. ילדים ששותקים והורים שלא מדברים ולא מציפים, עומדים חוששים ודוממים מול הגופים הגדולים. כנרת, אימו של אריאל, הייתה מספיק אמיצה כדי לחשוף, וזה היה עבורם צעד משמעותי מאוד, שגם הביא לפתרון מספק עבורם. בתחילת השבוע היא פרסמה פוסט בפייסבוק, ובו גוללה את מה שעובר עליהם בחודשים האחרונים. בעקבותיו, כמעט באופן מיידי, יצרו עמה קשר הגורמים הרלוונטיים במשרד החינוך ובעירייה, נערכה פגישה משותפת, וכולם יצאו מרוצים מההחלטות שהתקבלו ומדרך הטיפול שנבחרה. “העניין טופל, ואנחנו מתחילים בדרך חדשה”, היא אומרת שבעת רצון.
ילד. אילוסטרציה: ניר שמול
למרות האופטימיות וההתחלה החדשה, אוזרת כנרת אומץ ומחליטה לספר את הסיפור שלהם מהתחלה, בתקווה שהוא ייתן כוח לילדים והורים אחרים שאולי ימצאו בו קצת את עצמם.
“היינו בטוחים שזה יעבור”
משפחת פלאח היא משפחה חרדית. ההורים כנרת ושרון וארבעת ילדיהם (16.5, 14.5, 11 ,8) מתגוררים בשנתיים וחצי האחרונות בעיר קריית מלאכי. “אריאל מוכר כנפגע פוסט-טראומה מאז מבצע צוק איתן”, מספרת כנרת, “החלטנו להתרחק מעט מהעיר, כדי לתת לו סביבה רגועה יותר. כל חיינו גרנו באשקלון, גם המשפחות שלנו בעיר, ולכן היה קשה לנו להתרחק מדי. בחרנו בקריית מלאכי כי היא מספיק קרובה, אך עדיין לא נמצאת בקו האש כמו אשקלון. המעבר היה לא קל, בעיקר עבור הגדולים, שלא רצו לעזוב את המסגרות שלהם. אבל לא יכולנו שאריאל יעבור שוב ושוב את סבבי הלחימה, שרק מחמירים את מצבו”.
בעת מבצע צוק איתן היה אריאל בן 5.5 בלבד, רגע לפני העלייה המרגשת לכיתה א’. “אשקלון ספגה במבצע הזה הרבה מאוד טילים, והיו המון אזעקות. גרנו בשכונה הצפונית וגם היינו עדים ליירוטים והפיצוצים מכיוון אשדוד. היינו כל הזמן בבית, רצים ללא הרף לממ”ד. זה היה נורא. באחת הפעמים הייתי צריכה לצאת לקנות משהו, אז הלכתי עם הילדים. תפסה אותנו אזעקה, יצאתי מהרכב והתחלתי לקרוא לעזרה. הוצאתי ילד אחד ונפלתי ואריאל נשאר לבד באוטו, עוברי אורח הוציאו אותו ורצנו יחד למרחב מוגן. זאת הייתה חוויה מאוד קשה, והפעם הראשונה והאחרונה שיצאנו מהבית במשך כל המבצע”.
יירוטים על הבוקר. צילום: יוסי לאון
כבר בימי הלחימה החל אריאל להראות סימני חרדה. הוא ביקש לישון במיטה עם הוריו, חזר לקחת מוצץ וחשש אפילו ללכת לשירותים לבד. “חשבנו שזה טבעי”, אומרת כנרת, “זאת הייתה תקופה לא קלה והגיוני שירצה אותנו קרוב אליו, היינו בטוחים שזה יעבור מעצמו”. אבל זה לא עבר, וזמן קצר אחרי שעלה לכיתה א’ החלו ההורים לקבל דיווחים מהמורה על התנהגותו של אריאל. הילד הראה סימנים של חוסר מנוחה ואכל עפרונות. “אמרו לנו שהוא כנראה עם בעיות קשב וריכוז, והמורה אף הציע שלא נקנה לו עפרונות בכלל, ככה ילמד לא לאכול אותם”.
את כבר הרגשת שזה לא זה?
“אני הרגשתי. הבנתי שזה לא קשב וריכוז ושהילד לא אוכל עפרונות סתם. מה גם שהוא עדיין המשיך לישון איתנו במיטה ולא היה מוכן לוותר על המוצץ. זה, אגב, נמשך עד היום. הבנתי שזה משהו אחר, אבל לא ידעתי בדיוק על מה מדובר”.
מתי הוא אובחן כסובל מפוסט טראומה?
“מספר חודשים אחר כך הפנו אותנו למרכז טיפולי באשקלון, שם אריאל נפגש עם פסיכיאטר. הם נפגשו מספר פעמים, שיחקו וציירו ביחד. הילד צייר ציורים שחורים, טילים וחושך. אמרו לנו שהמצב לא טוב בכלל ושצריך להתחיל לטפל”.
ירי של כיפת ברזל מעל אשקלון
“אנחנו עושים למענו הכול”
בני המשפחה החלו במסע מפרך של טיפולים, מפגשים שבועיים עם פסיכיאטר וריפוי בעיסוק. במקביל קיבל אריאל הכרה מהביטוח הלאומי כנפגע פעולות איבה. בשל מצבו המורכב החליטו הוריו לחפש עבורו גם מסגרת לימודית אחרת. “חשבנו שאולי במגזר החרדי יש פחות כלים להכיל את העניין הזה, אז העברנו אותו לבית ספר חילוני”, אומרת כנרת. “הוא התקבל שם בצורה יוצאת דופן. למד שם שנתיים, בכיתה ג’ וד’, והמצב שלו התחיל לאט לאט להשתפר. היו לו מורות מדהימות וצוות מקסים, כולם תמכו והרימו אותו”.
אתם משפחה חרדית. איך הרגשתם עם המעבר הזה?
“לא היה קל לעשות את המעבר הזה, לבעלי היה הכי קשה, אבל עשינו את זה כי חשבנו שזה יהיה לטובתו. המגזר החרדי סגור יותר והרגשנו שבבית ספר רגיל יהיה יותר מענה, הבנה וכלים. אנחנו עושים למענו הכול, הרבה דברים שבית חרדי לא עושה”.
מה עוד למשל?
“הבאנו כלבה וחתול. במגזר החרדי זה נחשב לטומאה, לא מכניסים בעלי החיים הביתה. אבל אריאל היה זקוק לזה. הכלבה מהממת, והיא חוללה אצל אריאל שינוי משמעותי. את החתול הוא מחבק חזק חזק כל הזמן, והוא מכיל את זה בצורה יוצאת דופן. תמיד כשאני מטיילת עם הכלבה, אני מקבלת מבטים. אישה חרדית עם רצועה של כלב זה לא דבר שרואים. לפעמים אנשים גם שואלים שאלות ותוהים. אז או שאני מספרת את האמת או שאני פשוט אומרת שאנחנו אוהבים בעלי חיים”.
“אנחנו שונאים אותך, לך תתאבד”
השיפור במצבו של אריאל היה משמעותי, אך טפטופי הרקטות לכיוון אשקלון, האזעקות וימי ההסלמה החזירו אותו שוב ושוב אחורה. ההורים הבינו שהמצב הזה אינו יכול להימשך והחליטו, כאמור, להעתיק את מגוריהם לקריית מלאכי. “ושוב ההחלטה לא הייתה קלה עבורנו, אבל עשינו את זה בשביל אריאל. חזרתי ואמרתי לו שבמקום החדש לא יהיו אזעקות ויהיה לו בית עם גינה. רצינו להקל עליו, שלא יהיה דרוך ומפוחד כל הזמן, שהנפש שלו תהיה רגועה”.
