כבר למעלה מחמישים שנה ששלמה גליקשטיין חי ונושם טניס. מי שעלה למגרש בגיל 9 והפך לאחד הטניסאים הגדולים בישראל ולגדול ביותר שצמח באשקלון, עדיין עוסק בתחום ובימים אלה הוא אף מנסה לקדם אותו בקרב בעלי מוגבלויות, “אני מתעסק בטניס, יש לי כמה דברים עצמאיים שאני עושה. אני עובד באקדמיה לטניס במועדון הפועל ת”א, אני המנהל המקצועי של כל התוכנית במועדון, יחד עם אסף אינגבר שהוא מאמן ותיק. אנחנו מנסים להקים אקדמיה גם בפלורידה, ולקדם את תחום טניס כיסאות הגלגלים בארה”ב ובארץ”, מספר גליקשטיין.
שלמה גליקשטיין (באמצע) עם עמוס מנסדורף וגלעד בלום בכפר המכביה, 91'. צילום: צביקה ישראלי/לע"מ
כמו רבים מחובבי הספורט, גם הוא צפה השבוע במשחק ההיסטורי של נדאל נגד דג’וקוביץ’, אך לא נשמע נלהב כל כך, “צפיתי במשחק אבל לא התלהבתי יותר מדי כי לדעתי שניהם שיחקו כבר משחקים טובים יותר”, הוא אומר, “נדאל הוכיח שעל החימר, בייחוד בפריז שהמשחקים הם הטוב מ-5 מערכות, קשה מאוד קשה לנצח אותו. זה כבר 17 שנים שהוא שם והוא הפסיד רק פעמיים וניצח קרוב ל-100 משחקים. זה המשטח האהוב עליו בו הוא מרגיש כמו מלך. על משטח החימר אף אחד לא מסוגל להחזיק איתו מבחינה פיזית ומנטלית במשחק של 5 מערכות, הוא פשוט הטוב מכולם”.
“היה קשה מאוד”
למרות שהוא עזב את אשקלון לפני זמן רב, הוא עדיין מזוהה איתה ואם תחפשו בערך שלו בוויקיפדיה, תגלו שהוא עדיין גר באשקלון. אמא שלו, בת ה-90 מתגוררת באפרידר בבית בו גדל שלמה הקטן הגדול, “בעוד חודש היא תהיה בת 90 ואני עדיין מגיע לבקר אותה”, הוא מספר.
בילדותו הוא למד בבית ספר “אילנות” ואחר כך בתיכון תגר, “התחלתי לשחק בגיל 9 וחצי טניס אצל המאמן מיכה לאון שהיה אלוף ישראל לנוער בטניס, אבא שלו היה אומן או צייר, אני לא זוכר בדיוק, בשם פאול לאון. את כל תקופת הילדות העברתי באשקלון, הייתי שחקן טוב כבר מגיל 10 והייתי בנבחרות הצעירות של ישראל. כבר בגיל קטן הייתי מתאמן בתל אביב במסגרת הנבחרות הצעירות. אבא שלי היה לוקח אותי כמעט כל יום לתל אביב לאימונים, הוא תמך בי תמיד והשקיע בי ובעצם היה הכח והמניע שלי לטניס. הוא נפטר כשהייתי בצבא וזה היה קשה מאוד, הוא היה קרוב אליי מאוד”.
כתבה על גליקשטיין בעיתוני העבר
הדמות של אביו הייתה מאוד משמעותית עבורו, בעיקר לנוכח מסירותו הרבה למען קריירת הספורט של בנו, “אני זוכר שכשהייתי בן 15 בערך, אני ואבא שלי חזרנו מאימון שלי בתל אביב ב-10 בלילה אבא שלי היה אחרי יום עבודה קשה ואני אחרי יום לימודים ארוך”, הוא נזכר, “אבא שלי דאג לי למנורה קטנה ששמתי במושב האחורי ועשיתי שיעורים בדרך חזרה מתל אביב, ובערך ליד אשדוד היה ערפל כבד, מכונית שממול סנוורה אותנו והיינו שנייה מתאונה, ברגע האחרון אבא שלי סטה מהכביש ונתקע בתעלה, היה לנו נס שהאוטו התיישר וניצלנו ממוות. זה חקוק לי עד היום בזיכרון ואני מרגיש שהסיפור הזה גם סימל את התקופה הזו בה השגרה הייתה עבור אבא שלי לנסוע לעבוד בבוקר ועבורי ללמוד, ואז לנסוע לתל אביב לאימון ולחזור חזרה מאוחר כשאנחנו גמורים מעייפות. אבא שלי לא הבין בטניס אבל היה בן אדם כל כך מסור, טוב ונאמן והוא עשה תמיד את הכי טוב שהוא יכול כדי שיהיה לי טוב בטניס, הוא דאג לי להכל”.
“גם כדורגל וכדורסל”
הקריירה הארוכה של גליקשטיין רצופה הישגים שבשיאם הוא דורג במקום ה-22 בעולם.
כבר בגיל 18 הוא צורף לנבחרת גביע הדייוויס של ישראל וניצח בשני משחקים, שנה לאחר מכן, בשנת 1977 זכה באליפות ישראל ושמר על התואר עד 1985.
גליקשטיין במשחק ידידות מול יריב צרפתי, 82'. צילום: יעקב סער/לע"מ
בשנת 1981 זכה בטורניר היחידים בטניס במשחקי המכביה ה-11 והיה בכך לישראלי הראשון שזכה במדליית זהב בטורניר זה. בנוסף הגיע לרבע גמר אליפות אוסטרליה הפתוחה. הישגו הגדול בקריירה נרשם במסגרת משחקי הזוגות, שם העפיל יחד עם סימונסון השוודי לגמר אליפות צרפת, הרולאן גארוס אך הפסיד בגמר.
הניצחון הגדול ביותר שלו בקריירה היה בשנת 1983 שם הדהים את המדורג מספר 1 בעולם באותם ימים, הצ’כי איוון לנדל בטורניר מונטה קרלו. בשנת 2005, לאחר שפרש, זכה גליקשטיין במכביה ה-17 במדליית זהב בזוגות מעורבים לוותיקים עם אלופת ישראל בעבר אילנה ברגר.
אז למה דווקא טניס?
“האמת ששיחקתי גם כדורגל וכדורסל עד גיל יחסית מאוחר, אבל היו כמה גורמים שהכריעו לטובת הטניס: זה שהיה לי מגרש טניס במרחק עשרה מטרים מהבית, המאמן מיכה לאון וזה שבאמת הייתי טוב בזה. אני זוכר שבחג הפסח כשהייתי בן 9 ההורים שלי קנו לי מחבט. אחרי חצי שנה, מיכה לאון לקח אותי לאליפות ישראל עד גיל 10 ומשם הכל היסטוריה”.
איך אתה מגדיר את עצמך? ספורטאי שנולד עם כישרון טהור או אחד שהשיג הכל בעבודה קשה? באיזה שלב הבנת שאתה הולך להיות שחקן גדול?
“אני חושב שהייתי שילוב של כישרון, אופי, מחויבות ומשמעת. לא הייתי הכי חרוץ בעולם אבל אני כן יכול להגיד שעבדתי מאוד קשה כדי להצליח. רק בתקופת הצבא הבנתי שאני אהיה שחקן גדול, הצלחתי ב-US Open והגעתי לרבע הגמר בנוער אבל רק בסוף הצבא התחילה הפריצה האמיתית שלי בקריירת הבוגרים. אחרי שהשתחררתי התחלתי לנסוע בעולם ותוך עשרה חודשים הייתי מדורג ב-100 הטניסאים הראשונים בעולם”.
מה הרגע הכי גדול שלך בקריירה?
“היו לי הרבה הישגים ורגעים גדולים אבל הרגע הגדול בקריירה מבחינתי היא שניצחתי את איוון לנדר שהיה הטניסאי הטוב בעולם”.
גליקשטיין מדליק משואה במכביה בשנת 81'. צילום: משה מילנר/לע"מ
התרומה של צה”ל
הוא שירת שירות צבאי מלא כמדריך בגדנ”ע ורק לאחר השחרור שלו הוא החל את קריירת הבוגרים שלו באופן מקצועני. למרות שהוא לא קיבל הנחות כמו שמקבלים היום ספורטאים מצטיינים, הוא סבור כי התרומה של הצבא לחיים שלו היא גדולה, “אני חושב שהצבא מאוד תרם לי, המסגרת והאנשים שהיו איתי עזרו לי בחיים. אני זוכר שבזמן שהייתי בקורס הייתה אליפות ישראל לבוגרים ומפקד הקורס לא הסכים לשחרר אותי לאליפות כי הייתה לנו פעילות מיוחדת של הקורס עם סיירת 300, סיירת של דרוזים ברמת הגולן, כל הקורס נסע לשם לארבעה ימים. אני זוכר שהתעצבנתי והייתי מאוכזב כי האליפות באמת הייתה חשובה לי והמפקד שלי אמר לי: ‘עם הסיירת הזאת תהיה רק פעם בחיים, באליפויות ישראל תהיה עוד הרבה’. כיום אני יכול להגיד שהיה שווה להפסיד אליפות ישראל אחת בשביל זה. אתה רואה שם דברים שלא רואים, את ההתמסרות של הדרוזים לישראל, רק שם אפשר לקבל את זה”.
היום הרבה ספורטאים לא משרתים שירות משמעותי. מה דעתך על כך?
“קודם כל לדעתי כולם צריכים לשרת בצבא, גם הספורטאים הכי טובים, אבל צריך לבוא לקראתם באימונים, תחרויות ונסיעות. היום זה שונה מפעם, הצבא הרבה יותר מתחשב ולפי מה שאני נתקלתי גם בתור מנכ”ל איגוד הטניס בעבר הצבא בסך הכל מתנהל בסדר גמור עם הספורטאים. הצבא לא עוצר ספורטאי שבאמת טוב ומוכח לפי קריטריונים”.
גליקשטיין עסק בטניס ולא רק כשחקן, בין השנים 2012-2018 הוא שימש כמנכ”ל איגוד הטניס.
למה עזבת את המשרה כמנכ"ל איגוד הטניס?
“הייתי שם במשך שש שנים תחת יו”ר בשם אסי טוכמאייר שהוא איש עסקים בעל חברת בנייה גדולה. הייתה לנו תקופה נהדרת של עשייה ותוכניות יפות, תקופה טובה מבחינה מקצועית ובנוסף גייסנו המון כסף לאיגוד הטניס, תקופה בה באמת נהניתי. סיימתי את התפקיד שלי כשהגיע יו”ר חדש והחליט להביא מנכ”ל שלו. מנכ”ל זה בדרך כלל משרת אמון של היו”ר, סיימנו את ההתקשרות בצורה יפה”.
“אשקלון השתנתה”
כיום, בגיל 62 הוא אב לשישה ילדים, שלושה מהם מאשתו הראשונה, ילדים גדולים שבזכותם הוא גם סב לשני נכדים. ואילו שלושה נוספים קטנים יותר מאשתו הנוכחית, עו”ד הילה רוזן, אלופת ישראל בטניס בעצמה שלוש פעמים. הם מתגוררים ברמת השרון.
גליקשטיין עם אישתו, עו"ד הילה רוזן וילדיהם. צילום: מהאלבום המשפחתי
מתגעגע לאשקלון?
“אשקלון השתנתה לגמרי, היא לא העיר שהייתה פעם. פעם אשקלון הייתה קטנה, כולם הכירו אחד את השני והיינו משחקים בתור ילדים תמיד בחוץ. היום זה שונה, זה כבר עולם אחר. בכל מקרה, תמיד מרגש לחזור לבקר באשקלון כי זו העיר שבה גדלתי, העיר בה אבא שלי קבור ויש בה הרבה היסטוריה וזיכרונות. אבל החיים נמשכים, אסור לשכוח שמגיל 18 אני לא נמצא באשקלון, פחות משליש מהחיים שלי הייתי בה”.
מה דעתך על מצב הטניס היום בארץ?
“המצב הוא לא מזהיר אבל בכל זאת יש הרבה שחקנים טובים, הרבה תחרויות בינלאומיות, שחקנים מקבלים לא מעט מאיגוד הטניס. אני חושב שהיום הרבה יותר קשה להיות טניסאי בכיר כי יש בעולם הרבה יותר שחקנים מאשר שהיה פעם, וכולם רעבים עם המון תשוקה. טניס זה ספורט יחידני וצריך לעבוד מאוד קשה ולהיות יותר מחויבים כדי להצליח. ואיך אני אגיד את זה בעדינות? בישראל הספורטאים פחות משקיענים ורואים את זה ברוב ענפי הספורט. כמה ספורטאים בינלאומיים יש לנו ברמה בינלאומית? בודדים. מה הבדל בינינו לבין סרביה או צרפת? כולנו בני אדם. ההבדל הוא עבודה קשה ומשמעת עצמית. רוב הספורטאים הישראלים מעגלים פינות ופשוט לא באותה רמה מנטלית כמו אלה מחו”ל. בסופו של דבר כל ספורטאי הוא בן אדם וזה תלוי בו, בכישרון שלו ובכמה הוא מוכן לוותר על דברים אחרים, עד כמה הוא מוכן לסבול ולכאוב, עד כמה הוא נחוש, הכל עניין של אופי, טניס מנצחים בנחישות ובצד המנטלי. לדעתי יותר מדי מסתכלים על 5 השנים האחרונות, שוכחים שלפני זה דווקא בטניס בורכנו בשחקנים מוכשרים, היו לנו לאורך ההיסטוריה בערך 20 שחקנים שדורגו ב-100 הראשונים בעולם, חצי מהם היו גם בין ה-50 הטובים בעולם”.
שלמה גליקשטיין. תמונה מהאלבום המשפחתי
ומה דעתך על מצב הטניס היום באשקלון?
“אני יודע שמרכז הטניס באשקלון מתנהל באופן מסודר ומקצועי אבל להגיד ספציפית לגבי רמת המקצועיות אני לא יכול כי אני לא בקיא. כבר שנתיים אני לא קשור לאיגוד הטניס. אני יודע שיש שם אנשי מקצוע טובים, לא מעט ילדים, עובדים שם יפה אבל לא מכיר תוצאות או ספורטאים בולטים בעיר”.
מרכז הטניס באשקלון
איך זה שמאז שצמחת באשקלון לא צמח עוד כוכב טניס מקומי?
“לגדל שחקן טניס זה דבר שלפעמים קורה פעם אחת בדור. אם לא גודל שחקן אז זה או שהשחקנים לא מספיק טובים, או שהשחקנים לא מספיק מחויבים ועובדים מספיק קשה או שתוכנית האימונים לא טובה. בגלל שאני לא מעורב אני לא יכול לשים את האצבע איפה הבעיה. כדי להצמיח שחקן ברמה עולמית בטניס נדרשת עבודה סופר קשה, עבודה אישית, לתת לשחקן את כל התנאים מ-א’ עד ת’ ומבחינת השחקן לתת את האמא של הנשמה. אני אופטימי לקראת העתיד כי אני מעורב באקדמיה בתל אביב ויש פה המון ילדים טובים בגילאים 6-14 שאני מאמין שיצמחו להיות שחקנים טובים מאוד. יש כישרונות, לאן יגיעו? זה כבר תלוי בהם ובנחישות והמחויבות שלהם”.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
מה התוכניות שלך לעתיד?
“אמשיך להתעסק בטניס שזה התחום בו אני שולט, התחום אותו אני אוהב ובו התעסקתי כל החיים. אני רוצה לעזור לכמה שיותר שחקנים וילדים גם בטניס וגם בקטע האנושי, התרבותי והערכי. אני חושב שיש לי הרבה מאוד מה לתרום. בנוסף חשוב לי להיות עם המשפחה. יש לי שישה ילדים, שלושה מהם קטנים יותר, ילדים מאשתי הנוכחית הילה. כשהייתי עם המשפחה הראשונה הייתי בנסיעות ומשחקים כל הזמן אז פחות היה לי זמן איכות עם המשפחה. היום מעבר לטניס מאוד חשוב לי להיות עם המשפחה והילדים הקטנים. כבר עברתי את גיל 60 והיום זה הדבר החשוב ביותר עבורי”.
