מחלקת הנוער של הפועל אשקלון פתחה השבוע את אימוניה באופן רשמי. הצוות החדש שהגיע וגם זה שנותר הוצגו לכלי התקשורת שהגיעו למקום. עם זאת, פנים מוכרות בנוף המחלקתי היו חסרות במיוחד. במשך 30 שנה איציק כהן, המכונה "חיפה", הוא שם נרדף למחלקת הנוער המקומית. הוא האיש שתמיד נמצא שם כחלק מהניהול האדמיניסטרטיבי. הוא היה שם כשדרור אלמלם וחנוך אמר עוד היו בגיל העשרה והתחילו לבעוט בכדור והיה שם גם כשעמדו בראש הצוות הניהולי והמקצועי של המועדון.
תמונה משפחתית בימים יפים יותר.
לפני כארבעה חודשים התבשר האיש האהוב על רבים כי נתגלה אצלו גידול בלבלב וכי הוא ייאלץ להיעדר למשך תקופה ארוכה מהדבר שהוא הכי אוהב בעולם – כדורגל – וכי תקופה קשה בחייו ניצבת בפניו. למעשה, זהו ניסיון נוסף שהוא עומד בו, לאחר שבעבר נזקק להשתלת כליה. "לפני חצי שנה הרגשתי עייף מאוד", מספר חיפה בריאיון שהתקיים היישר ממיטתו בבית השיקום והרפואה בית הדר שבאשדוד. "למשחקים של הנוער והבוגרים כבר בקושי הלכתי. לא הבנתי מה יש לי ובמה מדובר. הלכתי לרופא מומחה באיכילוב, עשיתי בדיקה, ואז הרופא אמר שיש לי בעיה של גוש בלבלב ושאני חייב להוציא את זה. הרגשתי חלש מאוד בימים האלה. הייתי יוצא מהבית ב-11 בבוקר וב-13 כבר חוזר הביתה. הרגשתי מותש משום דבר. כאחד שרגיל להיות בחוץ, אשתי הייתה מתקשרת אליי ב-11 בלילה ואומרת לי: 'איפה אתה? מה קרה? עוד לא הגעת הביתה?' ואני בכלל לא שמתי לב שכבר מאוחר. איבדתי את תחושת הזמן. ואז פתאום להבין שאתה הולך להיות במעצר כמה חודשים – זה קשה מאוד".
חיפה משתף באירוע שאירע עוד קודם לכן: בעת אחד ממשחקי הנוער של הקבוצה הבין שאין מנוס מלהיכנס לניתוח בהול. "היה משחק נוער אחד שישבתי ביציע, ופתאום איבדתי את ההכרה. כולם היו סביבי, הזמינו לי אמבולנס ולקחו אותי לבית החולים. פה הבנתי שהניתוח הוא בגדר חובה. החיים לא היו חיים באותה תקופה, הייתי ממש על הפנים". אחרי הניתוח סדר היום של חיפה השתנה לחלוטין. בתי חולים, טיפולים ושיקומים היו רק חלק מהמציאות הקשה והחדשה שאיתה נאלץ להתמודד. במשך עשרה ימים הוא שהה בבידוד בלי היכולת לראות איש ממשפחתו. "לא הבנתי איפה אני נמצא, חשבתי שאני כבר בעולם הבא", הוא אומר.
איציק 'חיפה', השבוע במרכז השיקומי בית הדר. צילום גייל מיכאלי
עד לפני שלושה שבועות הוא שהה במשך כמה חודשים בבית החולים איכילוב בתל אביב, רחוק מכל מה שהוא; וכיום השיקום שלו עבר לבית הדר שבאשדוד, ושם הוא מרגיש נינוח יותר. עם זאת, מי שיראה כיום את האיש, שמוכר כחייכני ומלא שמחת חיים, יגלה את אותו חיפה צנום במיוחד, וליתר דיוק כ-20 קילו פחות. "לא היה לי תיאבון. הייתי אוכל ומוציא. עד לא מזמן הייתי שוקל 49 קילו, ורק בשבועיים האחרונים עליתי שבעה קילו", הוא מדייק במספרים. נוסף על כך, ניכר כי מאז הניתוח גם הראייה הפכה למטושטשת וכי הוא מתקשה לראות מקרוב. אם זה לא מספיק, הקושי מתבטא היטב בעובדה שהוא נעזר בכיסא גלגלים ולחלופין בהליכון כדי להתנייד לחדרי השירותים והאוכל.
"ביקשתי מהילדים להיות חזקים בשבילי"
איציק "חיפה" כהן נולד בדיוק כאשר הפועל אשקלון נוסדה, למרבה הפיקנטריה. בכל תקופת העסקתו במועדון הוא עבד בהתנדבות, מלבד בעשור האחרון שבו תוגמל בשכר. בשעות הבוקר זה 35 שנה הוא עובד בהסתדרות העירונית, ולמעשה נוטה לחלק את עצמו בין שני התפקידים. היום, כשהוא בן 57, נשוי לאתי, שצעירה ממנו בשנה אחת, ואב לאושרי בת ה-19 ואלעד בן ה-17, הוא כבר מתקשה להיות הדמות החזקה שהיה.
המחלה של "חיפה", ראש המשפחה, לא דפקה בדלת ולמעשה פרצה בסערה והשפיעה על חיי המשפחה כולה. "חיפה" מספר כי ילדיו לקחו את המצב בצורה קיצונית במיוחד, ואף נתן כדוגמה את הסיטואציה הבאה: "היה יום שישי אחד לפני הניתוח, ערב שישי, שלא הצלחתי לעשות איתם קידוש, כי הייתי כמו סמרטוט. הלכתי למיטה לישון, והם – במקום להמשיך את הקידוש – הלכו לבכות בחדרים. שבוע לאחר מכן עשיתי מאמץ רק כדי לבוא ולהיות איתם בקידוש. הילדים שלי מאוד התבגרו בתקופה הזאת שאני בבית חולים. שניהם. הם עלו בעשר שנים כל אחד. הם רגילים שאבא שלהם כל הזמן היה שמח וצוחק, ופתאום בתי חולים ורופאים. לא קל. הם לקחו את זה קשה מאוד. אמרתי להם מההתחלה: 'אני הולך לתהליך, ואני רוצה לראות אתכם מחייכים כדי שגם אני אחייך. כי אם תהיו עצובים, אז ברור שזה ישפיע גם עליי'". האישה אתי, שלה נישא בגיל יחסית מאוחר (37) ואיתה הוא נמצא ב-20 השנים האחרונות, היא למעשה הרוח הגבית והמשענת בימים הללו. "אשתי היא ממש מלאך. היא לא עזבה אותי אפילו דקה אחת. היא הכירה את כל בתי החולים יותר מדי טוב".
הבית של חיפה בשבועות האחרונים. שיקום א' בבית הדר. צילום גייל מיכאלי
המשפחה מגיעה לכאן כל יום?
"אין יום שהם לא באים, מסתובבים איתי ומוציאים אותי לטייל כי יודעים שקשה לי להיות סגור. ובכלל, מאז שעשיתי את הניתוח, הטלפון שלי מתפוצץ מטלפונים. משפחה, חברים, אוהדים, עבודה, עובדי הסתדרות שכל הזמן באו וליוו אותי. יושב ראש מרחב אשקלון רמי גואטה נמצא איתי לאורך כל הדרך ובא אליי בתקופה הקשה וגם עכשיו. הייתה תמיכה מדהימה. חשוב לי שבתקופות כאלה יש אנשים שבאים. אין יום שמישהו לא בא לבקר אותי. הגיעו אפילו עד לאיכילוב. אבל האמת? הייתי מוותר על כל זה כדי להיות בריא. זה ניסיון שאני לא מציע לאף בן אדם לעמוד בו".
"הפועל אשקלון חלק בלתי נפרד ממני, מתגעגע מאוד"
בחדר שבו שוהה חיפה במחלקת שיקום א' נמצא לוי פנקס, אשקלוני נוסף, שאליו התחבר חיפה בשלושת השבועות האחרונים. "יש לי מזל שהוא בכלל לא אוהב כדורגל", מספר חיפה בהומור. "אחרת הייתי מתווכח איתו, וזה היה פוגע לי בבריאות".
את חיפה אנחנו פוגשים יממה לאחר פתיחת אימוני קבוצת הנוער, שבהם נבצר ממנו להשתתף. "מאוד רציתי ללכת. אפילו אבא אחד הציע לבוא לקחת אותי ולהחזיר אותי, אבל אמרתי לו: 'תן לי לטפל בעצמי'. חשוב לי להיות במהלך העונה יותר. ביום ראשון הם יתחילו את האימונים בצורה רצינית יותר. אני חושב זה נפלא שהם נשארו ליגה, חשוב מאוד בשנה הראשונה להישאר בליגה, זה יכול לתת כוחות להמשך. עומרי כהן בהחלט היה צריך להישאר ולאמן את הנוער אחרי שהשאיר אותם. חנוך חזר, איש עשייה ועבודה, איש שאכפת לו ומעניינים אותו הילדים, בדיוק כמו שאותי. אני והוא ביחסים מצוינים ותמיד היינו. מוריס ז'אנו, סוף סוף אשקלוני שנהיה מנהל מקצועי, דבר חשוב מאוד. השנה יש שדרוג. יותר מסודר. כל הכבוד שיש אשקלונים במערכת, זה עושה לי טוב על הנשמה".
כבר לא אותם חיים. 'חיפה'. צילום גייל מיכאלי
צובט לך שאתה לא שם?
"בוודאי. עכשיו בתקופה הזאת הייתי סוגר משחקי אימון, כרטיסים, טפסים, התאחדות, אבל יש את שי לוי, שעוזר לי בעניין הזה. הוא מטפל בהכול, ואני סומך עליו ב-100 אחוז".
בית הדר. צילום: גייל מיכאלי
אם חשבנו לרגע שמצבו הבריאותי גורם לו להישאר מחוץ לעניינים או לא להיות מעורה בפרטים, אז נוכחנו לגלות את ההפך הגמור. "בטח שאני מתעניין", הוא מפתיע. "מעדכנים אותי אנשים שאני קרוב אליהם. חשוב לי מאוד לדעת. זה חלק בלתי נפרד ממני, כל כך הרבה שנים אני נמצא עם האנשים האלה, אז באופן טבעי אני מתעניין. אני נמצא במחלקת הנוער כי זה מה שאני אוהב. הילדים והעתיד שלהם זה דבר ענק. לא יודע אם הם יצאו שחקנים, אבל גם אם לא, אז לפחות שיצאו בני אדם. שידעו להתנהג, לכבד אחד את השני, אם בגלל הכדורגל זה יקרה, אז עשינו את שלנו".
אני מניחה שקיבלת תמיכה גדולה גם מהפועל אשקלון.
"ללא ספק. הם נמצאים איתי בקשר רציף כל הזמן. יצאתי לשישי-שבת הביתה ונפגשתי עם חנוך אמר ומוריס ז'אנו באשקלון. ישבנו ב"קפה שמש", חנוך בא לקחת אותי מהבית והחזיר אותי, עזר לי עם כיסא הגלגלים והכול. הוא אדם מדהים. כל הזמן מאז שנכנסתי לניתוח אנשי הפועל אשקלון היו איתי בקשר. אם זה מאמנים, מנהלים, דרור אלמלם, מוריס ז'אנו, ללו אנקה. יש אנשים שאני יכול להבין שלא באו. קשה לבוא לבן אדם שנמצא במצב כזה. בחודש וחצי הראשונים שלי באיכילוב לא היה אפשר בכלל לבוא לבקר אותי, למרות שהיו הרבה שרצו להגיע. לכאן באו הרבה. אני מרגיש תמיכה גדולה מהפועל אשקלון, וזה אפילו מרגש אותי. 'אתה צריך עזרה – תגיד; אתה צריך משהו – תגיד'. כל הזמן. השתייה שנמצאת פה, הביא לי ללו ביטון. הוא אפילו כתב לי מכתב התנצלות שהוא לא בא כבר לפני חודש ואפילו הביא לי מתנה בושם. ישב איתי שעתיים וחצי. גם שי לוי מנהל הנוער, אין מה להגיד. ניסים קורן בא אליי לפה פעם בשבוע לשעתיים-שלוש. אין שבוע שהוא לא בא".
חיפה עם מאמן הנוער עמרי כהן
תאמינו או לא, למרות כל הזהות של חיפה עם הפועל אשקלון, איש הכדורגל הוא בכלל אוהד הפועל חיפה, ובוודאי חלקכם מכירים את הסיפור או הבינו זאת על פי הכינוי שהודבק לו. "כל החיים שלי אהדתי את הפועל חיפה", חושף כהן את הסיפור. "לפני 15 שנה הבן שלי רצה זהות. אמרתי לעצמי, אני אתן לו ללכת לבית"ר ירושלים עם כל הקללות והמכות שיש שם? אין מצב. אמרתי לו: 'בוא איתי להפועל תל אביב'. לקחתי אותו לשער 5-4, איפה שכל השרופים, שני משחקים וזהו. מאז 15 שנה הילד עם מנוי של הפועל תל אביב, ואני הפכתי להיות אוהד של שלוש קבוצות, הפועל חיפה, תל אביב ואשקלון. מה שכן, הפועל אשקלון מספר 1 בשבילי".
אז מי בכל זאת הדביק לך את הכינוי חיפה?
"כשהייתי בגיל 16 התחלתי להתעסק בספורט. בכדוריד ידעו שאני אוהד הפועל חיפה ולא ידעו את השם שלי. אמרו לי כל הזמן: 'זה אתה שאוהד את הפועל חיפה?' כל הזמן שייכו אותי להפועל חיפה. עם הזמן 'הפועל חיפה' היה להם ארוך מדי, אז הורידו את 'הפועל' והשאירו רק את 'חיפה'. יש כאלו שעד היום לא יודעים בכלל איך קוראים לי באמת. אשתי קוראת לי איציק, אבל השכנים, החברים, בעבודה ובכדורגל, כולם קוראים לי חיפה".
כששמו של פרוספר אזגי עולה משום מקום בשיחה "חיפה" מתעניין בהליך המכירה, וחיוך עולה על פניו כשאני מספרת שהנושא עומד להיסגר והקבוצה תעבור בקרוב לידי העירייה. בעוד כשבועיים "חיפה" ישוחרר מהמבנה השיקומי ויחזור לביתו, ושם ימשיך את ההליך במטרה לחזור לעצמו. הדבר הטבעי מבחינתו יהיה לשוב לעסוק בתחום שמסב לו אושר, אך האם זה אכן יקרה? ימים יגידו.
"אני מאמין שאני אהיה פעיל טלפונית לעשות דברים", הוא מקווה. "למגרש כנראה שאגיע רק באוגוסט. כל מה שצריך אעשה באהבה; כל עוד ירצו אותי, אני אהיה שם. אני מתגעגע לזה מאוד. משגרה שבה אני רגיל לקום בבוקר לעבודה שלי בהסתדרות, לאכול צהריים, בארבע לקפוץ למגרש עד שמונה בערב, משם ללכת לליגה למקומות עבודה עד עשר בלילה, הכול השתנה לי. מה שכן, כל עוד בורא עולם ייתן לי כוח, אני אהיה בהפועל אשקלון".
