צילום אילוסטרציה: א.ס.א.פ קריאייטיב / INGIMAGE
צילום אילוסטרציה: א.ס.א.פ קריאייטיב / INGIMAGE

ניסיון החטיפה של בת ה-12 באשקלון מדיר שינה מעיניה של עינב קורן, בעצמה אמא לילדה

המקרה הזה של ניסיון החטיפה, טלטל רבים מתושבי העיר, בעיקר הורים לילדים כמו עינב קורן. היא אמנם רוצה לחזק את תחושת הביטחון של בתה ב ה-12, אבל איך היא תעשה את זה כשאפילו לה עצמה אין ביטחון מלא לצעוד לבדה ברחובות העיר בשעות הערב?

פורסם בתאריך: 10.9.21 14:01

"אמא, את יודעת, לדבש אמיתי אין חיי מדף, אפשר לומר שהוא יכול לשרוד לנצח", היא הביטה בי ברצינות ושיתפה אותי ברגע "הידעת" שכזה, כשהכנו את קערית הברכות בערב החג. "מה הכוונה ל'דבש אמיתי'?" שאלתי. "דבש טבעי, בלי תוספת סוכר או חומרים משמרים" ענתה בהחלטיות. במתיקות טבעית שכזו חיבקתי אותה וחשבתי לעצמי שגם לאהבה אמיתית ולדאגה הורית אין חיי מדף, הן שם לנצח.

מרגע שהתקבלה התוצאה של שני פסים בבדיקת ההיריון ואיתה שמחה גדולה, מתלווה אליה דאגה לחיים שלמים. הדאגה הבלתי פוסקת הזו מנחה את הבחירות וההחלטות שאנחנו עושים בחיים ובפרט ההשפעה הישירה והעקיפה שלהן על הילדים שלנו. הקורונה שהפכה להיות תושבת קבע בחיינו בשנה וחצי האחרונות לימדה אותנו שיעור או שניים על דאגה מתמדת וזו ברירת המחדל של כולנו – לדאוג תמיד! השנה אנחנו חוגגים 12 שנות הורות לבכורתנו, עדיין מביטים בה מהצד מלאים גאווה והשתאות על איך שהיא גדלה נהדרת כזו וכמה מהר חולף הזמן. נפעמים איך מתינוקת חייכנית וכובשת היא גדלה להיות נערה נבונה ומרגשת.

רחוב יוהנסבורג באשקלון. צילום: מתוך גוגל סטריטוויו

רחוב יוהנסבורג בו התרחש ניסיון החטיפה. צילום: מתוך גוגל סטריטוויו

הדאגה מקבלת צורות שונות כשהילדים גדלים ולרוב הדאגות הולכות וגדלות איתם. זה דור אחר מאיתנו, שונה מכל כך הרבה בחינות ובפרט העובדה שהעולם נמצא בכף ידו, בלחיצת כפתור. יש לזה יתרונות רבים ואני מוצאת שהדור הזה יזם ויצירתי מעצם היותו ובעל כורחו כי הוא נדרש להמציא את עצמו מחדש בתדירות גבוהה מאד. אבל העולם הזה שבכף ידם הוא לא דבש טהור נטו, אלא יש בו חומרים מסכנים ורעילים ממש ולרוב במסווה שקרי של טוב. הדאגה היא לא רק לגבי שיקול הדעת שהילדים שלנו מפעילים או הבחירות שהם עושים אלא בעיקר נובעת מהזאבים שאורבים להם מכל פינה.

לא, זה לא סיפור כיפה אדומה קלאסי, לא מדובר כאן ביער החשוך של אילת, הרחק מהבית הבטוח. זה נמצא בכל פינה, גם מחוץ לשער הבית. לא בשכונה מפוקפקת, לא בשעות הקטנות של הלילה, פשוט אחר הצהריים של טיול עם האח הקטן בן ה-3. הלב שלי התהפך לקרוא על הילדה/נערה הזו מאשקלון, שנקלעה בפתח ביתה לאלימות של אדם זר שפשוט כפה את עצמו, סתם את פיה, אחז בה בחוזקה, וניסה לגרור אותה לחורשה סמוכה. איזו אמיצה וכמה חוזק מנטלי יש לה שלא ויתרה וניסתה בכל כוחה להדוף אותו ולקרוא לעזרה. זו יכלה להיות הבת של כל אחד מאיתנו! אני תוהה מה עובר עליה ועל הוריה ואחיה, עם כל האומץ שהפגינה ולמזלה הטוב הצליחה להתחמק מידיו הדורסניות של התוקף שביקש לגזול את נשמתה, גופה וחירותה… והיא רק בת 12, מחוץ לשער ביתה!



בא לי לעטוף את העולם של הילדים שלי בכיפת ברזל בלתי נראית שכזו ולהגן עליהם בכל כוחי, בחיבוק הידיים ובהשגחה של שבע עיניים. אני חושבת שכל הורה מרגיש ככה בכל שלב כשצריך לשחרר מעט ולאפשר עצמאות – כשמעבירים למיטה משלהם, בכניסה לגן חדש, בגן השעשועים, בכיתה א', במחנ"ק (מחנה קיץ) של תנועת הנוער, בגיוס… ואני מנחשת שמרגישים ככה גם בחתונת הילדים. אבל כשהמציאות מתנפצת לנו בפרצוף בצורת מפלצות אדם שחיות בינינו, זה כבר קשה מלהכיל.

למען האמת, גם אני כאישה בוגרת לא יכולה לתת לבת שלי דוגמא להתנהלות עצמאית בטוחה ברחוב. אם יש משהו שאני אוהבת לעשות זה הליכות ארוכות בשכונה, בירידה לטיילת מברנע ג' ולאורך קו החוף עד למרינה ובחזרה. השעות הטובות ביותר הן מוקדם בבוקר או לחילופין כשמחשיך ואז אפשר להתמודד מעט עם החום שנשבר והלחות. מצוידת באוזניות אלחוטיות, פלייליסט מצוין ואפליקציית ספורט למדוד את הישגיי, ניסיתי לצאת להליכה בשבועות האחרונים. ולמה ניסיתי? כי לאורך כל המסלול בתוך שכונת ברנע ובטיילת חשתי בחרדה איומה. המוזיקה החזקה הלהיבה את קצב ההליכה אבל החשש הוא שאולי היא מנטרלת אותי מלשמוע רחשים מסכנים סביבי כמו צעדים או קולות שונים.

הבנייה המאסיבית בעיר יצרה בלילה מקומות מסתור חשוכים לעובדים זרים או שב"חים שישנים בבטון החשוך כל כמה מטרים. אז אמנם יש תאורה ברחוב אבל זה לא נוסך תחושת ביטחון לצד הבניין הנבנה שנראה מאיים כל כך (שלא לדבר על שפע החניות התחתיות המטרידות לא פחות שיש לכל בניין-מגדל שנבנה בעיר). החשתי את צעדיי, הבטתי לכל הכיוונים בלחץ, הורדתי את האוזניות, החזרתי והנמכתי את הווליום ושוב הסרתי. מתוחה ולא נינוחה מההליכה ולמעשה רק רוצה לחזור הביתה בטוב.

הנה אני, אישה בטוחה בעצמה וחזקה מרגישה כמו ילדה לבדה תחת איום מתמיד, ומה בסה"כ רציתי לעשות? לצאת להליכה בשכונה שבה אני חיה, במרחב שאמור להיות הכי בטוח עבורי. אז אני לא מוותרת על ההליכות אלא יוצאת לפחות בצמד אבל זה לא אמור להיות ככה, זה פשוט לא! ברור לי שהפתרון הטוב ביותר הוא החינוכי וצריך לדבוק בו כל הזמן כדי לראות תוצאות לטווח הארוך. אך נכון להיום, לרגע זה ממש, הפתרון צריך להיות הרתעתי ומשמעותי וכזה שקשור בתכנון עירוני מגדרי. יש שפע הצעות לתכנון שכזה והנה לפניכם מספר פעולות שהרשות יכולה לקדם כבר עכשיו: נוכחות של ניידות סיור עירוני מטעם הרשות והמשטרה צריכות להסתובב ברחבי העיר ובפרט באזורי המגורים לצד הבנייה ולהקנות לנו תחושת ביטחון. רישות של מצלמות במרחבים ציבוריים, תאורה מותאמת עד כמה שניתן, לחצני מצוקה עירוניים וביקורות פתע באתרי הבניה או ברחובות פנימיים.

לפני שנתיים כתבתי כאן על המסלול הקבוע של יום כיפור כשקבענו אי אז בתיכון עם חברים כל שנה. זו מסורת שלא השתנתה ועדיין כל כיפור הרחובות שוקקים, עם זאת, כשבתי ביקשה ממני לצאת השנה עם חברים לבדה לראשונה, בלב כבד לא הסכמתי (ואולי חלקכם חושבים שאני מגזימה מדי) אבל כזה הוא הדבש הטהור דביק ונצחי, בדיוק כמו הדאגה! חתימה טובה ושמחה בלב, מי ייתן ותחושת הביטחון והמוגנות תלווה אותנו תמיד!!





רוצים להישאר מעודכנים?

הצטרפו לוואטסאפ של "כאן דרום אשקלון"

הצטרפו לטלגרם של "כאן דרום אשקלון"

חדש! "כאן דרום אשקלון" בטוויטר

אפליקציית "כאן דרום אשקלון" באנדרואיד או באייפון


 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

2 תגובות
  1. אבי, תושב אשקלון שלא באשמתו ושלא מרצונו!

    האימא טוענת, ובצדק, שאין לה ביטחון לצעוד בשעות החשכה בעיר אשקלון היפה.
    מעניין לי אין אומץ לנהוג באשקלון, לי אין אומץ להסתובב בעיר גם בשעות היום.
    הגבר טען במשטרה שהוא רק רצה להיות ידיד של האישה בת ה 12, הבדל גילים קטן בין גבר בן 30 לאישה בת 12.

  2. אין צדק

    ואין ביטחון. אזרחי ישראל שומרי חוק אינם מקבלים הגנה וגם לא זכות להגן על עצמם. המשטרה מודה בחוסר יכולת להיות בכל מקום ובכל זמן, אבל אזרחים אשר יוצאים להגן על עצמם ועל רכושם זוכים למלוא נחת הזרוע הכבדה והארוכה של החוק. הפושעים זוכים להגנה בחוק, חלילה ייפגע הפורץ, השודד או האנס, מייד יוענשו קורבנות הפשע ע"י שופטים שלא ידעו צדק. בדואים צעירים מגיעים ברכבים מלאים, מסתובבים חופשי ויוצאים כל אחד עם רכב גנוב, ללא פחד.

    ותוספת שמירה לא תעזור לנו, לא נהפוך את הישובים שלנו לגטאות, יש לשמור על הגבול, לא לתת לאלמנטים שליליים להגיע, שהם יחיו מאחורי גדר תיל ולא אנחנו. מצד שני, יש פושעים מבפנים, את אלה ראוי להגביל וכאן מערכת החוק כושלת גם כאשר המשטרה במיטבה.

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר