מפגש הלא נעים במיוחד של המוני פרפרי נִימְפִית הַחֻרְשָׁף עם שמשת הרכב שלי השבוע הזכיר לי את "אפקט הפרפר". מכירים? אפקט הפרפר הוא מושג הלקוח מתורת הכאוס, ומשמעו שאירוע פעוט ערך בצד אחד של העולם, כמו משק כנפי הפרפר, יכול לגרום לתגובת שרשרת בלתי ניתנת לחיזוי, כזו שתביא לתוצאות הרות גורל בצדו השני, וללא קשר ישיר ביניהם. חשבתי לעצמי כמה אומלל צדו השני של העולם בהתחשב בעובדה שרבים מהפרפרים הנודדים מצאו את מותם במפגש הקצרצר עם כלי הרכב שלנו. אולי התיאוריה הזאת מוגזמת מדי, וזה הרבה יותר פשוט, כי הכאוס בעצם לא מתחיל מאירוע פעוט, אלא הוא תוצאה של התנגשות בין שני מצבים, תנועות או אנשים.
נימפית החורשף. צילום: שני עשוש
אין שום דרך להתכונן לבלתי צפוי, ויש בהמתנה לקראתו תחושה מעיקה, בעיקר כשהוא מגיע בהפיכת העורף לחזית סופגת טילים.
ביום שני חווינו שוב את כרוניקת סבבי הטרור מעזה. אחת לכמה חודשים מתערער השקט היחסי, השקט השקרי שאנחנו לכודים בו. החורף שחזר, אלינו בעוצמות רועמות מיד אחרי פורים החמים, הזכיר לנו שהכול זמני בחיים. “עד הפעם הבאה”, כמו שאומרים. בינתיים הגיעה הפעם הזו והפרה בגסות את שלוות השחרית במושב משמרת. תמונות ההרס של הבית ביישוב הפסטורלי מטלטלות ומזכירות לי באחת רצף של תמונות הרס מאירועים דומים, מנובמבר האחרון, מצוק איתן, מאז ומתמיד.
עינב קורן
יום שני אחר הצהריים העמיס את הווטסאפ שלי הודעות מטרידות. הנה נגמר השקט. התרעות, אזהרות, הנחיות של פיקוד העורף, הנחיות העירייה לאסוף את הילד מוקדם מהצהרון. כולם ממהרים והלחץ משמיע רחש מוכר שמלבה אותו. אי אפשר להתכונן לבלתי צפוי. התנועה הערה בכביש מלאת חרדה ודאגה, כולם רוצים רק להגיע הביתה. "השקט שלפני הסערה" קוראים למצב הזה, אבל הוא שקט רועש. כולם לכאורה מאופקים, אבל בפנים מתפוצצים ממתח. רק הילדים בכנות תמימה נהנים מחוויית “המחנה”, כשדלת המקלט נפתחת ומכניסים מזרנים. לא משנה איך נגיב לזה – וככל הנראה, כל אחד מגיב קצת אחרת – מידת החוסן הנפשי לא תשנה את העובדה שכולנו הולכים עם פוסט-טראומה בכיסים. כמו נימפית החרשף, גם אנחנו נודדים יחד מהפעם הזו לפעם הבאה, חלקנו מתרסקים בכאב.
גדל כאן דור שחריקת צמיגים מקפיצה אותו, שריקת הרוח בחלון וקול הדף של מטוסים או זיקוקים מחסיר בו פעימה. אצלנו בבית הדרך הטובה ביותר להתמודד עם השקט הדרוך היא למלא אותו במוזיקה, כי היא מלאת נחמה ומרגיעה. היוטיוב משרת אותנו נאמנה בהתמודדות עם עוצר הבית שנכפה עלינו. אנחנו קובעים את פסקול חיינו, מנסים לנטרל מילדינו רעשי מהדורת חדשות והפצצות, עוזרים להם לרוקן את כיסי הטראומה קצת. שרים ורוקדים בסלון, שמחים על היחד שלנו עכשיו, מפתחים את שרירי החוסן. אנחנו צריכים להחזיר את הפרפרים לבטן, להתרגשות בריאה ולא תחושת פחד.
הרי למחרת נקום ליום חדש, לצלילי הפסקת אש יזומה של חמאס, כאילו לא היה.
מפליא אותי כיצד מערכת החינוך ברמה הארצית, המחוזית והעירונית טרם הפנימה את העובדה שילדינו זקוקים לטיפוח מיומנויות של התמודדות עם חרדות, לחצים ומתחים. לא בעתות משבר אלא כחלק משגרת החיים שלהם. לצערנו, אלה מיומנויות הלומד בן המאה ה-21: היכולת לנוע בין הקטבים כל הזמן בזמן אפס, לחוות את החרדות של המבוגרים סביב, להבין כיצד אוספים שברים וממשיכים לכאורה להתנהל כרגיל, לתת ביטוי לתחושות הקשות ולשחרר אותן. ללא המענים הללו על בסיס קבוע יתפתח כאן דור של אנשים ספקנים, חשדנים, חרדתיים, שלא נותנים אמון באף אחד וטעונים באגרסיות. שלא לדבר על צוותי ההוראה, שבעצמם לא מקבלים מענים אישיים להתמודדות עם השגרה הבלתי נסבלת הזו.
נדידת הפרפרים מסמלת את הכרוניקה הקבועה של בוא האביב, בוודאי גם הם חשו בשינויי מזג האוויר המבלבלים, אך אין זה אומר שהם לא יחזרו הנה בשנה הבאה. הם ישובו כי זו דרכם במסלול הנדידה. מקווה שלא נשוב על טעויותינו במסלול הקבוע של הסבבים, נחבטים בשמשות של החיים וממשיכים הלאה כאילו כלום, עושים את אותן בחירות, מגיבים באותה הדרך ומצפים לתוצאות שונות.
אביב שמח שיביא עמו רוחות של שינוי ובחירות מרעננות!
