בוודאי יצא לכם להיתקל בשבועיים האחרונים בשלטי החוצות ברחבי העיר המפארים את הישגי התלמידים וצוותי ההוראה בחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי. במבט חף מציניות ומכורח נסיבות הבחירות לרשות המקומית התרגשתי מאוד (בדיוק כמוכם) מהקמפיין החיובי של מינהל החינוך. הפנים המחייכות מכל שלט לצד ההישג הייחודי של כל אחד ואחת מהמצולמים הסבו לי קורת רוח, כזו שטופחת על שכם השייכות ומתחממת ממדורת השבט המקומית שלנו. מה גם שעדיין קיימת תחושת ההיכרות באשקלון הצומחת, וכל אחד בוודאי זיהה באופן אישי אחד או יותר ממסבי הגאווה בשלטים. נתוני “התמונה החינוכית” לשנת תשע”ז באתר משרד החינוך מדברים שקיפות מפרגנת לאשקלון, שכן ניכרת עלייה מתמדת בהישגים ובהשקעה התקציבית של הרשות ברמת התלמיד, הכיתה ובית הספר בשנים האחרונות.
עינב קורן
עם זאת, בהשוואה לעיר מרכז מקבילה במספר התלמידים, למשל רמת גן, שאף השקעתה התקציבית בכל תלמיד פחותה מזו של אשקלון, עדיין ניכרים הבדלים משמעותיים בהישגים ועמדות. כך למשל, שיעור הזכאים לבגרות בתשע”ז (כולל החינוך המיוחד) עומד באשקלון על 78.9 אחוז ואילו ברמת גן על 91 אחוז, שיעור הזכאים לבגרות מצטיינת באשקלון – 6.8 אחוז ואילו ברמת גן 19.5 אחוז, כך גם נתוני הבגרות באנגלית ומתמטיקה 5—4 יחידות ונתונים נוספים אחרים. לא במקרה בחרתי ברמת גן כמדד להשוואה, אפילו אם זו עשויה להיתפס כיומרנית, למעשה היא חשובה ומשמעותית להבנת הפערים המהותיים בין פריפריה למרכז וראשיתם בחינוך. הרי תלמידי אשקלון בעלי פוטנציאל זהה להצלחה כתלמידי רמת גן, וכפי שנוכחנו לאחרונה, גם תלמידי אשקלון זוכים בהישגים ופרסים נכבדים. אם כך, מדוע מסתמן הפער בין עיר מרכז לעיר פריפריה?
תלמידים בבית הספר אומנויות. צילום: דוברות העירייה
ראשית, אנסה להבהיר את המושג “פריפריה” כי הוא טעון בפני עצמו, ולא פעם סביב שולחנות שונים בעיר שמעתי הסתייגות ורתיעה מזיהוי אשקלון כפריפריה או לחילופין שימוש במושג רק כשנוח לקדם זכויות והטבות. משמעות המילה הלועזית “פריפריה” שמקורה ביוונית היא היקף. האקדמיה ללשון עברית אף נדרשה לפני כשנתיים למצוא חלופה בעברית והציעה את המילה “שולה” (במלרע). התגובות כמובן לא איחרו לבוא, וההצעה ירדה מהפרק. בכירים ברשויות השונות מצפון ודרום אשר נכללות בגבולות הגזרה המתכּנה "פריפריה" התרעמו על המושג החדש בשל הרצון לקעקע אזורים גיאוגרפיים שאינם תל אביב וסביבתה כשוליים. פריפריה, אם כן, היא מונח שנועד לציין מרחק גיאוגרפי של יישובים ואזורים ביחס למרכז הארץ.
תחושת העלבון היא לא רק סמנטית ושורשיה נטועים במדיניות “פיזור האוכלוסין” עם הקמת המדינה בראשית שנות ה-50. ההפניה הממוקדת של גלי העליות ובפרט העולים מארצות האסלאם להתיישבות באזורי הפריפריה הצפוניים והדרומיים, הבנתה כבר אז את הפערים ביחס לתושבי המרכז, בכל תחומי החיים. החלטה מצערת זו הכוללת בתפיסתה הכרעות מעוותות לגבי אופיים הקוגניטיבי, מסוגלותם ויכולותיהם של יוצאי ארצות האסלאם הביאה לנחשלות תרבותית בכל אזורי הפריפריה. אחת מהשלכותיה הקשות של תפיסה זו בפן החינוכי-חברתי היא הסללה בוטה ודכאנית שניתבה דורות שלמים של תלמידים יוצאי עדות המזרח ובפרט תושבי פריפריה לחינוך מקצועי. הסללה זו הגבילה את מרחב האפשרויות למימוש וקידום עצמי עבור אותם תלמידים ומנעה מהם שוויון הזדמנויות אמיתי.
אילוסטרציה: א.ס.א.פ קרייאטיב/ ingimage
יתרה מכך, לאורך שנים נשתמרה שיטה חינוכית זו ורק לאחר עשורים רבים החלו סדקים ראשונים במחזוריות הרב דורית שנכפתה על תושבי הפריפריה וילדיהם. לשמחתנו, הקולוניאליות הפנימית של החברה הישראלית החלה להתפוגג עם הופעת הקדמה והגלובליזציה, כלומר, עם התכנסותן בצעדי ענק של ערי הפריפריה לכיוון מרכז. אין ספק, אנו בשיאה של תקופה חברתית המבקשת לצמצם פערים חינוכיים ולאפשר שוויון הזדמנויות לכלל תלמידי ישראל, אך יש לפנינו כברת דרך.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
החינוך באשקלון אמנם אינו מצוי במצב סטטי, והוא בהחלט לא בר השוואה לערי הפיתוח באזורנו, אבל אנו חייבים לשאוף לצמצום הפערים ולאפשר הזדמנות אמיתית לכל תלמיד ותלמידה להגשים את עצמם במלואם, בדיוק כמו תלמידי רמת גן. צמצום הפערים הללו מחייב התבוננות רחבה יותר על תפקידה של מערכת החינוך מתוך הכרה והבנה שזו עומדת בשירות החברה. מתווי המדיניות במשרד החינוך וברשות, מנהלי מוסדות החינוך וצוותי ההוראה הם מעצבי הקהילה והחברה ברמה המקומית והלאומית. הם אמונים על טיפוח תחושת המסוגלות של הלומד וסימון אופק בלתי מוגבל של שאיפות והגשמתן. העלייה בהישגי התלמידים באשקלון בתשע”ז היא לא עניין של מה בכך, אבל יש בה כדי להבין את מגמת השינוי והיא קשורה בהכרח במערך המדידה והערכה של משרד החינוך. מישוב עצמי, ניטור מידע, יצירת קנה מידה פנימי וחיצוני מייצרים סטנדרטים ושאפתנות בריאה. אך מערכת המודדת הישגים ועמדות של תלמידים מגיל היסודי ועד התיכון מצליחה להציג פריזמה צרה בלבד, שכן הציר החינוכי-חברתי שיכול לצמצם את הפערים הללו באמת מתחיל מלידה ועד תעסוקה.
תלמידים בבית הספר ארלוזורוב. צילום: דוברות העירייה
בין כל שלל ההישגים שהוצגו ברחבי העיר נפקדו שני שדות חשובים שהם נדבכים משמעותיים בציר שמעצב את ההון האנושי באשקלון – גיל לידה עד גיל שש והשכלה ותעסוקה. לא נתלו שלטים המעידים על הישגים שקשורים בילדים בגיל הרך או צוותי ההוראה שלהם. המענים עד גיל שלוש לוקים בחסר, ואין זה מקרה ייחודי לאשקלון, אך הרשות בהחלט יכולה להיות פרואקטיבית ולקדם את התשתיות, התנאים, הזכויות והסטנדרטים של חינוך הפעוטות והתמיכה בהוריהם, כמו גם בבעלי הפעוטונים העצמאיים. גם בזירת גני הילדים העירוניים צריכה להתבצע חשיבה מחודשת לגבי כמות התלמידים בכיתת הגן ביחס למספר אנשי הצוות וביחס לגיל ולצורכי הילד/ה בתחום הוויסות הרגשי והחושי, ולא כפלטפורמות הכנה לבית הספר.
שדה ההשכלה והתעסוקה כלל לא נמדד ואין ראייה הוליסטית לגבי פרופיל בוגרי מערכת החינוך באשקלון, וזו קשורה באופן ישיר לתפיסת העיר כפריפריה. כיום אין שום מערכת מדידה והערכה עירונית שיכולה ללמוד על הבחירות האקדמיות והמקצועיות שצעירי אשקלון עושים? היכן הם עובדים והאם ישנן אפשרויות תעסוקה הולמות בעיר? כיצד והאם הם מפתחים ומטפחים את העיר שבה גדלו? האם הם שבים לעיר ופועלים בתוכה ולמענה או שמא זו רק עיר שינה?
צמצום הפערים החינוכיים הוא משימה חברתית שדורשת את מחויבות הרשות לבחינה מתמדת של התקדמותה ביחס לעצמה וביחס לחברה הישראלית, על רצף רב גילי. קברניטי הרשות צריכים להבין כי באחריותם לעצב את איכות החיים ורווחתו של התושב האשקלוני ולעורר בו תחושות שייכות וגאווה, לא רק כלפי הישגי בתי הספר ותלמידיהם.
