מנכ"ל האקדמית אשקלון בטור נוקב: מה יהיה גורל הסטודנטים בפריפריה?

מחר, יום שני 5.1.2026, נתכנס אצלנו, במכללה האקדמית אשקלון, לכנס ארצי ראשון מסוגו לציון 30 שנה למהפכת המכללות האקדמיות בישראל. בעיניי, הכנס הוא זמן לבחינת ההישגים אך גם לחשבון נפש אקדמי וחברתי.

כאשר אני מביט לאחור על העשורים האחרונים, אני מרגיש גאווה עצומה המהולה בדאגה לא מבוטלת. מצד אחד, חוללנו כאן מהפכה של ממש – מהפכת המכללות האקדמיות. שברנו את חומות המבצר של האוניברסיטאות, שהיה פעם נחלתם של מעטים, והבאנו את ההשכלה הגבוהה לכל צעיר וצעירה בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית של ישראל.

מצד שני, כאיש אקדמיה, אני תוהה, כמו גם עמיתיי מהמכללות האקדמיות – האם המהפכה הזו באמת הושלמה? כשאני בוחן את הנתונים, התשובה היא שהגענו להישגים יפים וראויים, אך אנחנו רק במחצית הדרך מאחר והנגשת ההשכלה היא רק הצעד הראשון.

נכון, פתחנו את הדלתות, בנינו קמפוסים מפוארים והענקנו מלגות. אבל מה קורה ביום שאחרי קבלת התואר? כיום, המציאות היא שעדיין קיימת "תקרת זכוכית" שקופה אך קשיחה. יש יותר מדי צעירים בפריפריה שרוכשים תארים במקצועות שבהם השוק רווי, בעוד שהמסלולים שבאמת מייצרים עוצמה כלכלית ומוביליות חברתית – רפואה, הנדסה מתקדמת, מדעים מדויקים – נותרים במידה רבה מחוץ להישג ידם של תושבי הפריפריה ואיתן המכללות הפרוסות בכל הארץ.

מהפכה חברתית אמיתית לא נמדדת רק בשינוי כמותי אלא בשינוי איכותי, ובשאלה: "היכן הבוגרים שלנו יהיו חמש שנים אחרי התואר?". האם הם במוקדי קבלת ההחלטות? האם הם ייטלו חלק בהובלת תעשיית ההייטק ויתמקמו בעמדות ניהול בכירות במשק? כדי שזה יקרה, עלינו לשאוף למצוינות ללא פשרות שתוביל אותנו ותושבי הפריפריה איתנו להצלחות בעלות איכות גבוהה.

המכללה האקדמית אשקלון. צילום: אל די איי הפקות

במבט קדימה, לעבר שנת 2055, המהפכה חייבת לעבור שלב. החזון שלי הוא להפוך את המכללות בפריפריה מ"מוסדות הוראה" ל"מרכזי כובד לאומיים".

ראשית, עלינו לפעול לשינוי ההבחנה הקיימת בין אוניברסיטה לבין מכללה ולהתקרב למודל האנגלי. עלינו לשלב בעשייה שלנו מחקר יישומי שיחבר ביננו לבין התעשייה והמשק הטכנולוגי. להציב את המכללות בחוד החנית לפתרון בעיות חברתיות וליצור שותפויות בין מוסדית שיהוו מענה מהיר למשק משתנה.

בכנס מחר, אני לא מתכוון רק לחלק מחמאות על הישגי העבר, אלא גם להציב מראה מול המערכת האקדמית ולדרוש את הסרת המכשולים. אנחנו צריכים שוויון אמיתי בתקצוב המחקר וביחס הממסדי. המאבק שלנו הוא לא על מבנים, אלא על הזכות של כל צעיר בישראל לחלום הכי רחוק שאפשר – ולדעת שיש לו את הכלים להגשים זאת כאן אצלנו.

החזון שלי ברור: מכללה אקדמית היא לא תחנה בדרך למרכז – היא המרכז החדש של ישראל. המהפכה החלה בפריסת הקמפוסים, אבל היא תסתיים רק כשבוגר שלנו ירגיש שהשמיים הם הגבול, לא רק בתיאוריה, אלא גם במציאות הכלכלית והחברתית של מדינת ישראל.

רוצים להישאר מעודכנים? הצטרפו אלינו:
⇔⇔⇔