כמעט כל הורה מכיר את הרגע שבו הוא אומר לילדים שלו שכשהם יגדלו, לא יהיה צבא, בניסיון לתת תקווה גם לעצמם. אצל משפחת יטח מאשקלון, התקווה הזו אולי עברה קצת בראש, אבל בישראל, כמה שנרצה לדמיין כזה עתיד, זה עדיין לא באופק. גם אצל משפחת יטח זה לא קרה. הילדים גדלו, והם כמובן, התגייסו.
בימים אלו, כשישראל נמצאת במלחמה, כל משפחת יטח מגויסת. בראיון ל'כאן דרום' סיפרו בני משפחת יטח על חודש בצו 8, על הניהול המאתגר של הבית, ועל השליחות הגדולה שלהם, כשהם אומרים ומבינים פה אחד: "בשביל המדינה נעשה הכל".
הסיפור התחיל לפני שנים, כשאילן ושרית – ההורים, הכירו בצבא. הם שירתו יחד באגף התקשוב. אילן היה טכנאי מחשבים ושרית הייתה שרטטת. "הגעתי לתקן תקלה אצלה במחשב, וכך הכרנו", סיפר אילן. "ומאז אנחנו זוג, נשואים 29 שנה".
שרית השתחררה, אילן המשיך בקריירה צבאית, ושימש במגוון תפקידים באגף התקשוב עד שהשתחרר בדרגת סגן אלוף. היום הם הורים לשלושה ילדים. שני בנים ובת.
הבנים המשיכו גם הם לתפקידי קבע, והבת, עדיין תלמידת תיכון, כשהשלב הבא עבורה הוא כמובן, צה"ל. היום, היא מבלה עם סבתה במהלך היום, כי גם ההורים וגם האחים הגדולים, בצו 8. והראשונה שהוקפצה, תופתעו, היא דווקא האמא, שרית.
שרית יטח, מנהלת חמ"ל ברזילי. צילום: דובר צה"ל
שרית יטח אמנם לא לובשת מדים. תפקידה בשגרה הוא מרכזת לשכת סגן מנהל בית החולים ברזילי באשקלון. בחירום, בנוסף לתפקידה, היא אחראית על החמ"ל של בית החולים, משם הם מרכזים את כל העבודה. באותה שבת שחורה, בשעה 6:30, היא קיבלה את הטלפון הראשון שאומר לה שזה הזמן לפתוח את החמ"ל.
"הייתי מבין הראשונות שהגיעו לבית החולים", סיפרה שרית, שנסעה מביתה לבית החולים ברזילי תחת מטחי טילים בלתי פוסקים. "יצאתי לתפקיד בחמ"ל, והשארתי את כולם בבית, כולל את הבת הקטנה, עם הפסקת חשמל כתוצאה מנפילת רקטה, עם המון לחץ ודאגה להם. זה היה לא פשוט".
"עושה לילות ושבתות"
שרית עובדת בביה"ח ברזילי 23 שנים. "זו לא פעם ראשונה שאנחנו פותחים חמ"ל, אז אנחנו כבר מתורגלים. מפנים את מחלקות בית החולים ועוברים למצב חירום", סיפרה. "זו כבר לא משמרת רגילה של 8 שעות מהבוקר עד אחה"צ. עכשיו גם עושים לילות, ושבתות. אנחנו עושים כל מה שצריך למען האזרחים והפצועים".
אבל יחד עם התפקיד בחמ"ל, שרית היא גם אמא, שדואגת לשאר בני המשפחה שלה, המגויסים גם הם. "רמת הדאגה היא מאוד גדולה, ואני חייבת לדבר עם הבנים שלי פעם ביום, אחרת לא אשן בלילה", היא מספרת.
משפחת יטח בחופשה משפחתית. צילום: דובר צה"ל
גם את וגם בעלך מגויסים. איך הבית מתפקד כששניכם לא נמצאים?
"הבת הקטנה שלנו, בכיתה י"ב, היא עם הסבתא, ואנחנו משתדלים שהיא לא תהיה לבד בבית. היא כבר גדולה, והיא מסתדרת ומבינה את המצב ואני מאוד גאה בה. ובזמן שאנחנו לא במשמרת, אנחנו עושים כל מה שאפשר כדי שהבית יתפקד, קניות, סידורים וכד'".
ומה רמת החרדה שלך כששני הבנים שלך ובעלך מגויסים גם?
"הם אמנם לא בתפקידי לוחמה, חוץ מהבן שמשרת במשטרה, אבל הדאגה תמיד גדולה, לכולם. ואני גם גאה בהם. כולנו למען המדינה וזו פשוט גאווה, זה כיף לתרום למדינה".
א', בן 28, הבן הבכור במשפחה, משרת באגף התקשוב וההגנה בסייבר. הוא היה בשירות קבע עד לפני שנתיים, וביומה השלישי של המלחמה הוא נקרא לצו 8. "באותה שבת ראינו בטלוויזיה דיווחים על הרוגים, חדירת מחבלים, ועם מטחי הטילים הבנו שמשהו חריג קורה והולכת לפרוץ מלחמה, אז כבר התחלתי לשלוח הודעות בין החברים ששירתו איתי כדי להבין מהם מה קורה, ואיך אפשר לעזור", סיפר. שלושה ימים לאחר מכן הוא כאמור כבר גויס.
הרוח הצה"לית תמיד הייתה בבית?
"בבית יש תחושה שכולם תורמים ולכולנו יש חוויות לספר בסוף היום, ויש תחושה של שליחות וגאווה. תמיד היינו מאוד רתומים. כולנו בחרנו בתפקידים שקשורים למדינה בדרך זו או אחרת. אני למשל – גם בשגרה חוקר אבטחת מידע ומתעסק בסייבר. ובתפקיד שלי בצבא – אני נותן את הביטחון לעשות ביטחון. אנחנו תורמים במימד לא פיזי, כדי שיהיה ניתן לפעול פיזית ולאפשר זאת בצורה בטוחה".
קרה בעבר שכולכם בבית הייתם מגויסים יחד?
"היו מבצעים שכולנו היינו מגויסים, אבל בסדיר או קבע. עדיין לא קרה שכולנו גויסנו בצו 8 יחד באותו הזמן. ואני יכול לומר שאני מאוד גאה בהורים שלי ובאח שלי, והם מדהימים שהם נרתמים למשימה ולעם שלנו".
שרית יטח, ניר יטח ואילן יטח. צילום: אלבום משפחתי
"לפני שגויסתי בצו 8, שאלו אותי אם אני רוצה לעלות על מדים או לבוא על אזרחי, ואמרתי, אם כבר צו 8, אז רק על מדים. מדים זה גאווה, ואם כבר – אז כבר".
לפני שנתיים א' חזר לגור באשקלון, לאחר שגר ברמת גן במשך שנתיים. "גרתי במרכז בגלל העבודה, והחלטתי לחזור ולהישאר, כדי להיות קרוב למשפחה. למרות המצב בעיר, החלטתי שאשקלון היא העיר שלי. ואני לא אתן למחבלים לשנות את התוכניות שלנו".
"עצם העובדה שהחמאס גרמו לנו לכזו טרגדיה וטראומה, הם יצטרכו לשלם מחיר כבד. עם כמה שאני איש של שלום, אני מאמין שכדי שכן יהיה שלום בעתיד, כשעושים לך משהו כזה קיצוני, אתה צריך להחזיר בעוצמה. צריך להיות מאוד אגרסיבים כדי שהאויב לא יעשה דברים כאלה כדי לממש את החזון שלו. לכן אנחנו חייבים להמשיך להתגייס".
ממשיך את הדרך של אבא
ניר, הבן האמצעי בן 22, הוא יוצא מג"ב שהתגייס למשטרה. הוא למד במקיף עירוני א', במגמות אמנות פלסטית וערבית. בגלל תחושת השליחות והתרומה למדינה שהשרישו לו בבית, הוא ידע שגם הוא יעשה תפקיד משמעותי בצבא. הוא התגייס למג"ב ואת רוב השירות שלו העביר בפזורות הבדואיות בדרום. מיד לאחר שהשתחרר ממג"ב, החליט שהוא רוצה להיות שוטר.
"זה היה הדבר הטבעי וידעתי שאני רוצה לעשות את זה, כמה שיותר מהר. סיימתי בית ספר לשוטרים בנוסף להכשרה שלי במג"ב ושובצתי בתחנת קרית גת".
באותה שבת, ניר היה במשמרת, ואיבד 15 חברים קרובים שנהרגו בקרב מול המחבלים. "אחד מהערכים שמובילים את המשטרה זה שהם צריכים להגיע ראשונים לכל מקום. אין לי ספק שהם נלחמו בכל הכוח, ואני כואב את מותם".
מאז המלחמה, ניר מבצע משמרות של 12 שעות, בעיקר בלילות. גם הוא יודע שיש פה משהו יותר חשוב להירתם למענו.
ניר יטח ואביו אילן יטח. צילום: אלבום משפחתי
אתה מצליח לראות את ההורים?
"אני גר עם ההורים שלי באותו בית, ולא ראיתי אותה כמעט חמישה ימים ברציפות. אם אני בבית, מישהו אחר במשמרת, וההפך".
מאז שהוא קטן, זוכר את עצמו ניר במציאות של אזעקות ותחושת מלחמה באוויר. "זה כבר הפך להרגל", הוא אומר. "היום, כשאני שומע אזעקה, אני לא נבהל, כי זה דבר שבשגרה. זה מרגיש שכל כמה חודשים יש סבב חדש, והפעם זה שונה. אני לא בעד הפסקת אש. אני בעד לגמור עם זה אחת ולתמיד. אני מבית שהחינוך בו הוא שצבא ומדינה זה ערך עליון. אבא שלי הטמיע בנו את העובדה שהמדינה היא מעל הכל. אני תמיד רציתי להיות בצבא, ורציתי להיות לוחם. אני ממשיך את הדרך של אבא, הוא היה קצין בצבא, ואני אהיה קצין במשטרה".
"איפה שהמדינה צריכה, אנחנו שם"
סא"ל אילן יטח, בן 48 הוא אב המשפחה. ממנו הכל התחיל. הוא זה שהכניס בילדים שלו את האהבה לשרת את המדינה. לפני 5 שנים הוא השתחרר משירות קבע, ויומיים מתחילת המלחמה גויס כאמור לצו 8.
"זו פעם ראשונה שאני מגויס לצו 8 עם הילדים שלי", אמר. "גם אח שלי מגויס, הוא סא"ל במיל' גם, והוא משרת איתי במילואים יחד בפיקוד העורף. הוא ראש זירת התרעה, ואני מפקד מכלול לומ"ר בפיקוד העורף, אחראי לחבר בין כל אירגוני החירום לבין צה"ל".
"ביום שבת אמרו לי להתכונן לגיוס, וביום שני הגיע הצו", אמר. מאז, הוא במשמרות סביב השעון. "הייתי בהרבה מבצעים בצבא, ואף פעם לא חוויתי אירוע כזה משמעותי בהיקף הטילים וחוסר האונים שהיה בתחילת המלחמה", סיפר. "הבן שלי השוטר, שאיבד כמה מחבריו השוטרים ביומה הראשון של הלחימה, אומר לי כמה שהוא רוצה להיות חלק מזה, מהלחימה. זה מה שהנחלנו להם בבית. איפה שהמדינה צריכה, אנחנו שם".
יש לכם ילדה בת 17 בבית, איך אתם מתפקדים כהורים עבורה כשאתם מגויסים?
"זה דורש הרבה אורך נשימה וסבלנות, והרבה שיחות איתה. בתור אבא, לא תיארתי לעצמי שנהיה באירוע כזה. תמיד יש להורה תרחישים שעוברים בראש, אבל כזה תרחיש לא עבר לאף אחד מאיתנו. כל השנים חיינו בתחושה שיש מעגלי הגנה. ופה הם פרצו את כל המעגלים והגיעו ישר לאזרחים, ומשהו בתחושת הביטחון התערער. הילדה שלי מבינה מה קורה, והיא בעצמה גאה בנו, בהירתמות שלנו. זה למען הביטחון שלה, אבל יחד עם זאת, המשמרות שלנו באמת ארוכות, ואנחנו לא מרבים להיות כמשפחה בבית, מקווה שכשהמצב יאפשר, נוציא אותה להפוגה".
ניר יטח בתפקיד. צילום: פרטי
והבית? מצליחים לנהל אותו?
"בין המשמרות אנחנו עושים קניות כדי שלא יחסר כלום בבית. זה לא פשוט. אבל תחושת המשמעות מתעלה על הכל. כי רק ביחד ננצח".
מאז שאילן השתחרר משירותו הצבאי, הוא עובד במשרד ראש הממשלה. גם מחוץ לצה"ל הוא בחר לעשות למען המדינה. אבל השגרה עוד רחוקה. "זה ימשך עוד הרבה חודשים", הוא אומר. "אבל הביטחון האישי שהתערער מתחיל לחזור לאט לאט. יש פה מפקדים ויש על מי לסמוך, וכל זמן שאפשר לתרום, צריך לתרום".
"פיקוד העורף רווי בעשייה. יש לו אינספור משימות, מהג"א ואחריות על מרחבים מוגנים, לטיפול במשפחות חטופים ומפונים, ושמירה על האזרחים עם הוראות פיקוד העורף בזמן אזעקות. יש עשייה משמעותית. ואני שמח להיות חלק ממנה".
ננצח?
"הצבא שלנו חזק ומאוד טכנולוגי, כל הזרועות חזקים, ואנחנו ערוכים ומוכנים ללחימה רב זירתית, ואנחנו ננצח בגדול, גם במלחמה אזורית".
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
