תא"ל במילואים אריה קרן, תושב אשקלון, הוא ללא ספק, אחד מגיבורי ישראל. יש לו רזומה צבאי עשיר. הוא נלחם ב-4 מלחמות ישראל, בקרבות קשים ואכזריים, ועד היום, בגיל 88, אריה קרן הוא אופטימיסט, ומלא תקווה, גם אחרי שהמלחמה הזו גבתה ממנו מחיר אישי.
שנים של מלחמות בהן נלחם בגבורה כדי ליצור עתיד טוב יותר לילדיו ונכדיו במדינת ישראל, התנקזו באותה שבת, לרגע אחד עצוב במיוחד, בו נכדו האהוב, שרק מלאו לו 17 שנים, נרצח במתקפת הטרור של חמאס.
אין ספק כי מדובר באיש מיוחד. איש אמיץ. איש עם יכולות. עם כל האופטימיות בקולו, את הסיפור על אותה שבת, הוא לא הצליח לספר מבלי להשתנק מבכי.
טל קרן ז"ל
במשך כל אותו יום שבת, חיפש אריה את הנכד שלו בבתי חולים. "אימו של טל, כלתי סיון, התקשרה אליי מוקדם בבוקר, כשהיא יושבת בממ"ד בבית שלהם בנתיב העשרה, ואומרת לי שטל יצא לדוג בחוף זיקים ונותק איתו הקשר". אחרי שעה התקשרתי אל הבן שלי, אלון, לשאול אם משהו התחדש, והוא ענה לי "אבא, אני בלחימה", והספיק גם לבקש שאלך לחפש את טל בבית החולים ברזילי. אלון הבן שלי הוא סא"ל במילואים וחבר כיתת הכוננות. כשניתק איתי את השיחה, הוא המשיך להגן על הבית, עבר בית בית במושב, הציל שכנים, הרג מחבל ממרחק 20 מטר, ונלחם כמו בסיירת מטכ"ל. אני בינתיים יצאתי לחפש את טל בברזילי. חיפשתי כל מידע שיכול לסייע לי, גם בבתי חולים אחרים, ולא מצאתי כלום".
מלווים את טל בדרכו האחרונה. צילום: פרטי
זה היה יום ארוך. במשך שעות ארוכות המשפחה לא ידעה איפה טל. הם היו חסרי אונים. עד שבשעת אחה"צ, אחות של טל חיפשה את המיקום שלו דרך אפליקציה בטלפון, ומצאה שהטלפון שלו בברזילי. ואריה הגיע לשם שוב.
"נכנסתי למיון, אמרתי להם שהטלפון של הנכד שלי בבית החולים. הם אמרו לי שיש חדר עם ציוד של פצועים, פתחו לי אותו וחיפשתי שם. אפילו הצמידו אליי עובדת סוציאלית, שאמרתי לה שהיא לא עוזבת אותי עד שאני לא מוצא את הטלפון של הנכד שלי. ולא מצאנו".
"חדר מלא גופות"
"התקשרתי לחזי, מנהל בית החולים וחבר, הוא אמר לי שהוא שולח מישהו שיסייע. בזמן הזה אלון, הבן שלי כבר הספיק להגיע – אחרי קרב של שעות, ולאחר ששם את המשפחה שלו בנגבה, במקום בטוח. הוא בא לחפש את הבן שלו. על פי האיכון, אמרו לנו שהטלפון נמצא במחלקת פתולוגיה". סיפר. "הגענו לשם, היו מאות גופות בחדר ולא נתנו לנו להיכנס, ובצדק. התקשרנו שוב לטלפון של טל, והוא צלצל, בפנים. בחדר של הגופות. לא הרשו לנו להיכנס ולבדוק. אז הוצאתי את הטלפון שלי והראיתי להם תמונה שצולמה רק כמה ימים קודם ביום ההולדת של אשתי. והם כבר ידעו איזה גופה היא שלו. לא היה צריך לפתוח יותר מדי ריצ'רצ'ים".
מלווים את טל בדרכו האחרונה. צילום: פרטי
"אלון נכנס לשם עם מדים, אחרי קרבות שניהל במשך יום שלם כדי להציל עשרות אנשים, ויצא אחרי כמה רגעים אדם שבור לגמריי, כשגילה שהבן שלו שוכב שם, חסר חיים. הוא אמר: 'אבא. נתתי נשיקה לטל במצח. אמרתי לו שזה בשם כל המשפחה'", סיפר אריה, ובשלב זה בראיון, הדמעות לא הצליחו להיעצר.
מחוץ לחדר, סיפר אריה, עמדו שתי בנות שחיפשו את אבא שלהן, שנהרג. הן היו חסרות אונים ולא ידעו איפה ומה לחפש. "אלון, ששתי דקות לפני כן גילה שהבן שלו נהרג, הפך את פניו השבורות לפני פוקר, עצר את הכאב שלו והחל לעזור להם. נשארנו איתן שעה שלמה עד שהן מצאו, עד שלקחו את כל הגופות לאבו כביר".
מלווים את טל בדרכו האחרונה. צילום: פרטי
"אלון דאג שיצמידו לטל את השם ליד שלו, ואפילו יצאנו משם עם תעודת פטירה. זה היה מזל כי סיימנו עם זה באותו יום, כי עד היום יש עשרות רבות של גופות שלא זוהו. בדיעבד, הבנו שטל הלך עם שחר לחוף זיקים כדי לדוג. הוא הספיק להתקשר לאמא שלו כששמע שיש מחבלים, הלך להסתתר במלתחות, ושם מצא את מותו".
כמה אבסורד זה עבור אב, שאחרי יום שלם בקרב נגד מחבלים, מגלה בסוף היום, שהבן שלו נרצח על ידי אחד מהם, לא רחוק מהבית.
"מסדר כבוד של קילומטר וחצי"
"הוחלט שטל ייקבר בנתיב העשרה. אבל טקס הלוויה שלו היה בנגבה", מספר אריה, "אלף איש הגיעו. אנשים מנגבה, אנשי נתיב העשרה, תלמידים וחברים, אנשים מהגדוד שלי הגיעו, היה מסדר כבוד של קילומטר וחצי. באו חברים שלי מלפני 56 שנה. מהטקס בנגבה נסענו משפחה מצומצמת עם אבטחה צבאית, בדרכי עפר, אל בית הקברות בנתיב העשרה. יחידה צבאית שמרה מסביב לבית הקברות, והבן שלי קבר את בנו ואמר קדיש. כיתת הכוננות בנתיב העשרה הפכה לחופרת קברים. אנחנו חזרנו הביתה והבן שלי נשאר עוד, כי הוא היה צריך לקבור חבר נוסף. הוא קבר את הבן שלו, ונשאר לקבור חבר".
טל וסבתו, ביום הולדתה ה-79, מספר ימים לפני שנרצח. צילום: אלבום משפחתי
מתי ראית אותו בפעם האחרונה?
"טל היה כמו בן בית אצלנו באשקלון. הוא אהב לגלוש ואני לשחות. הגלשן שלו היה אצלנו תמיד בהיכון. אני שאוהב לשחות, הייתי לוקח אותו בבקרים לחוף הגולשים באשקלון, הוא הלך לגלוש, ואני לשחות. היינו מבלים הרבה ביחד. אשתי – סבתא שלו, דואגת לו לארוחות טובות ומפנקות כל הזמן. הוא היה מוקף באהבה שלנו. הפעם האחרונה שראיתי את טל הייתה ב-29.9, יום ההולדת שלו. עשינו לו מסיבת יום הולדת בבית עם המשפחה. כמה ימים לפני כן היה לאשתי יום הולדת 79, ועשינו לה מסיבת הפתעה בבית. טל כמובן היה זה שבא ועזר לי עם הארגון והבלונים, הוא דאג להכל".
טל קרן ז"ל. צילום: פרטי
טל עבד לפרנסתו בשוק האיכרים בתל אביב בדוכן פרחים של משפחת בן צבי מנתיב העשרה. מספר ימים לאחר מותו, ערכו לו שם טקס, אליו הגיעו אלף איש, חברים, מכרים, תושבי נתיב העשרה ואנשי השוק. "גם המחנכת שלו הייתה, וניגשה אליי", סיפר אריה. "הייתי חייב לשאול אותה האם זה נכון שהיא אישרה לטל לאחר בבוקר ולהגיע לשיעור של 10, רק כי רצה לגלוש קודם. היא ענתה, 'אם הוא כזה חרוץ כדי לקום ב-5 בבוקר בשביל לגלוש, אז לא יקרה כלום אם הוא יאחר'. היא סיפרה עליו כמה שהיה תלמיד טוב, הוא היה העוזר שלה כמחנכת. גילינו עליו עולם שלם בשבעה, בטקסים".
טל קרן ז"ל
"ועם כל מה שעשה וכל החוויות שלו והאהבה שלו לגלישה ולחיים טובים, הוא התאמן כדי להתגייס לסיירות. אני זוכר שכשהייתי שואל אותו על החלומות שלו בלילה, הוא היה מספר לי: 'חלמתי שבחדר שלי (הממ"ד בבית) נפתחת מנהרה ויוצאים ממנה מחבלים. היו לו הרבה חלומות כאלה".
למרות המחיר האישי, הסיפור קורע הלב שהמשפחה מתמודדת איתו בימים אלו, אריה עם הפנים קדימה. "זה לא פשוט ולא קל, אבל אני עדיין חושב שישראל היא מקומנו".
למרות כל מה שקרה?
"יש לי בן משפחה שגר בניו יורק 20 שנה, בבניין גבוה בקומה 30. לפני שעה הוא התקשר אליי משם, וסיפר לי שהוא הוריד את המזוזה. אני יכול לומר שלמרות הרקע של המלחמה הזאת – שההתחלה שלה הייתה נוראית, ישראל זה עדיין המקום הכי טוב ליהודים לחיות בו, אחרי 2,000 שנה של גלות. אני יכול להסתובב פה איך שאני רוצה. זה לא פשוט, זה לא קל, וכאן אני אומר את זה מההיבט האישי שלי כי נכדי נרצח בשבת הארורה, כשהוא הלך לדוג דגים. ועדיין אני חושב שזה מקומנו. זה חלק מההוויה שלנו. יש תחושה של תסכול, ומחיר אכזרי של מעל 1,400 נרצחים ומעל 240 חטופים, זה בלתי נתפס. אבל בראייה היותר רחבה, אני שמח שאני חי במדינת ישראל".
אתה באמת אופטימי?
"יש לנו עוצמה בלתי רגילה. אם עד לפני לפני כמה שבועות, ובעשרת החודשים האחרונים של הממשלה, הרגשנו שיש פה ביביזם ושמאלנים, התגלה לנו אחרי האירוע הזה עם מדהים.
"תראי, אני מהדור הקודם, במלחמת יום הכיפורים נלחמנו עד כלות והיו ספקות בציבור האם הנוער של היום יוכל לעשות את זה גם. ואין לי ספק. וזו אחת מנקודות היסוד פה. הנוער של היום אמנם עולה על הדור שלנו בתחום הריאלי והמקצועי, והחשש שלנו היה המוטיבציה שלו, ולפי מה שאני רואה עכשיו, הוא לא נופל מהדור שלנו שנלחם, ואף עולה עלינו. רק לראות את כיתות הכוננות שנלחמו, לראות את המטוסים שחזרו ארצה עם צעירים שהפסיקו טיול גדול כדי לבוא להילחם, יש התגייסות של יותר ממאה אחוז מילואימניקים, יש לי בן משפחה בן 60 שהתנדב לצבא במדים, ואחיו – בן 58, סמג"ד בצנחנים מתנדב למילואים, והבן שלי בן 52 עושה מילואים והיה בכיתת הכוננות בנתיב העשרה וזה לא רק נותן אופטימיות ותקווה, אלא גאווה".
טנק שלחם בו אריה קרן. צילום: אלבום פרטי
אריה, כפי שהוא אומר, הוא מדור אחר. הוא נולד ב-1935 בתל אביב, גדל בבית עני, אך מתאר את הילדות שלו כטובה. הוא בוגר כיתה ט'.
"לא סיימתי תעודת בגרות, אבל אני בוגר אוניברסיטת תל אביב בלימודי היסטוריה, בהצטיינות". עוד בימי נעוריו, בחופשים הגדולים, היה מתאמן על טנקים. "בחופשים הייתי בגדנ"ע, יריתי בתותח בגיל 17 וחצי, וכשהתגייסתי לצה"ל כבר הייתי מוכן".
קרן עשה את שירותו הצבאי בחיל השריון. הוא נלחם כמפקד במלחמת סיני, במלחמת ההתשה, במלחמת ששת הימים, ובמלחמת יום כיפור. בשנת 1990 הקים קרן את יד לשריון, והפך אותו לאחד מאתרי ההנצחה המושקעים בעולם עם תערוכה של יותר מ-160 טנקים. קרן גם קיבל את אות יקיר אשקלון.
בצה"ל הוא שימש במגוון תפקידים בחיל השריון, ובמלחמת יום הכיפורים הוא פיקד על חטיבה 500. הוא יודע מהי הפתעה.
תא"ל במיל' אריה קרן. צילום: אלבום פרטי
מה הדמיון בין מה שקרה ב-7.10 לבין מה שקרה במלחמת יום הכיפורים?
"אני יכול לומר על ההפתעה – שהפתעה היא לא מה רואים ומה לא רואים. הפתעה מונחת בקודקוד, בתפיסה. האמריקאים הופתעו בפרל הארבור, והגרמנים הפתיעו את הרוסים במלחמת העולם השנייה, ובכיפור הופתענו אנחנו. באשמתינו. ב-7.10 ההפתעה פגעה ישר באזרחים, בתינוקות, בילדים. וזה שוני מהותי ממלחמת יום הכיפורים. מה שדומה הוא המודיעין הלקוי ותפיסה מבצעית לקויה, כך היה בשתי המלחמות. "צריך להבין, התפקיד של האויב זה להפתיע. צריך לדעת תמיד שהאויב רוצה להפתיע, לכן, צריך להתארגן מראש, כדי שאי אפשר יהיה להפתיע אותך".
יש שטוענים שההפתעה קרתה בזמן שהחוסן הלאומי, וגם של צה"ל, נפגע, עקב הרפורמה, שאתה היית בין מתנגדיה. מה דעתך על זה?
"לא מצליח להבין את הטיעון הזה. המחאה לא החלישה את צה"ל. 1,170 טייסים חתמו על מכתב הטייסים המפורסם, ואף אחד מעולם לא סרב פקודה. לחיילים אין אמון בממשלה, אבל הם סומכים על המפקדים שלהם. ולהגיד עליהם 'חתרנים או סרבנים' זה חרטה ברטה, בושה להגיד את זה. להגיד על הבן שלי בגיל 52 שהיה הולך להפגנות שהוא חתרן או שמאלן זה בושה. הוא עושה מילואים, הוא בכיתת כוננות. נלחם כדי להציל בתים ממחבלים, חתר למגע.
"והעם – הוא מאוחד. אך הממשלה לא. זו הממשלה הכי גרועה שהייתה לנו מאז קום המדינה. העם הוא מדהים, מגיע מכל מקום, קונה ציוד, מחלק ציוד, מלווה את החיילים בתוך היחידות. דיברנו כל התקופה האחרונה על סרבני חיל האוויר, ואף אחד לא סרב, לא בסדיר ולא במילואים. הציבור מאוחד, הממשלה לא. הממשלה לצערי לא מתאימה לעם הזה".
טל קרן ז"ל ואביו אלון קרן. צילום: אלבום פרטי
"לא מבין איך ביבי, אחרי פשלה כזו, לא מתפטר"
אתה חושב שאנשים מהדרג המדיני הצבאי והביטחוני אמורים להתפטר?
"כישלון ה-7.10 הוא הגדול ביותר שהיה מאז קום המדינה, גם מבצעי וגם תפיסתי. ואני קושר את זה בעיקר במנהיגים – כישלון של כולם, של הרמטכ"ל, של אלוף פיקוד דרום, אבל בראש ובראשונה – כישלון של ממשלת ישראל, כי זה חלק מתפיסת עולם שגויה שלה. כשראש הממשלה נכנס לתפקידו לפני 15 שנה, היו פחות מאלף לוחמים בחמאס, ופחות מאלף טילים. ואלו הן עובדות. היום – לחמאס יש 30 אלף לוחמים ו-20 אלף טילים. ומה שיותר חמור מזה הוא שמדינת ישראל חיזקה את החמאס עם כסף, על מנת להחליש את יהודה ושומרון ולא לעשות הסדרים. זו הייתה המדיניות שממנה נגזר כל השאר. כמובן הם חלילה לא עשו זאת כדי שתהיה פה את ההפתעה הזו, אלא מתוך שגיאה רצינית.
"אין לי ספק שבגמר המלחמה, כל אנשי הצבא – הרמטכ"ל, אלוף פיקוד דרום, ראש אמ"ן וכו' ישימו את המפתחות על השולחן. אבל מי שבבעיה יותר חמורה היא כאמור הממשלה. כי היא ממשיכה לתפקד אותו הדבר. יש 39 שרים. איך אפשר לנהל מדינה עם 39 שרים? למה לא קמה ממשלת אחדות? הממשלה מתנהלת כמו ממשלה פוליטית ולא ממשלה שמתאימה לניהול מלחמה. הם עשו קבינט של 3 אנשים, ואין להם כוח. זה משגע אותי שאין ממשלת אחדות לאומית".
אריה קרן בקבלת אות יקיר אשקלון
"אנחנו מעל 3 שבועות במלחמה. מלחמת יום הכיפורים נמשכה 19 יום, ו'חרבות ברזל' תימשך חודשים ארוכים. אפשר להחליף ראש ממשלה בזמן הזה. שיבחרו חבר מהליכוד שיחליף את ביבי כי אין בו אמון. העם לא מאמין בו. שרים מתביישים להיות חלק מהממשלה. הם לא מגיעים למקומות כי הם יודעים שיגרשו אותם כי הם אשמים במחדל. מזל שאת המלחמה הממשלה לא מנהלת, אלא צה"ל. צה"ל יעשה את העבודה שלו עם או בלי הממשלה כי יש לנו מפקדים טובים. אני לא מבין איך ביבי לא מתפטר. גולדה זכתה ב-51 מנדטים אחרי המלחמה והתפטרה בכל זאת, רבין התפטר אחרי תיק הדולרים, וביבי, אחרי פשלה כזו, לא מתפטר?".
אתה חושב שיהיה אפשרי למוטט את שלטון חמאס?
"צבאית אין ספק שאפשר למוטט את החמאס. אנחנו מדינה עם חיל אוויר מדהים, עם הייטק, עם צבא יבשה חזק מאוד, איך לא נוכל למוטט ארגון כזה? 'הרעיון' של חמאס אולי ישאר, אבל צבאית אפשר לפגוע בו קשות, להרוס, לגרש, אין ספק שכן. האם יהיה למדינת ישראל את העוז ואת הכוח לעמוד מול לחצים מבחוץ, אני לא יודע, אבל צבאית בוודאי שניתן. צריך להשמיד את היכולות הצבאיות וההגנה של חמאס ולאפשר מנהיגות אחרת שם אבל לא חמאס. יותר גרוע מהם לא יכול להיות.
"עברתי 4 מלחמות על טנק, ואני יכול לומר שבלי כיבוש קרקעי, אין ניצחון. כולנו חיים כאילו אפשר לנצח עם כפתורים ו-8200 וחיל האויר. אולי בעוד 100 שנה שדה הקרב יראה אחרת ונוכל לנצח ככה, אבל היום, לצערי, בלי מהלך של כיבוש קרקעי אין ניצחון. זה קשה, זה מחיר בלתי נתפס, והנה, היום מדינת ישראל החליטה לעשות אותו, אני מקווה, לעמוד בפני יחסי חוץ, ולהשמיד את החמאס".
אריה קרן לצד ראש הממשלה לשעבר רבין ז"ל. צילום: אלבום פרטי
גם אם מיטוט שלטון החמאס והכניסה הקרקעית יפגעו בשחרור השבויים?
"בוודאי שמי שנלחמים שם מתודרכים לא לפגוע, להיזהר, לחפש, ולתפוס חטופים, אבל כשנלחמים במלחמה כזו עם מאות טנקים ותותחים, אני אומר בהגדרה קשה – צריך להילחם כאילו שאין שבויים או חטופים. ומצד שני זה גם הסיכוי הגדול – גם פוליטית וגם צבאית לנסות להציל אותם. זה דבר והיפוכו, מה יקרה בסוף אני לא יודע, אבל אין לי שום ספק שזה גם עשוי לפגוע בהם, אבל הסיכוי היותר גדול הוא שעם הפעולה הצבאית אפשר להציל מהם. אלו החלטות קשות שאנחנו עומדים בפניהן".
מלווים את טל בדרכו האחרונה. צילום: פרטי
"זה לא חורבן הבית ולא מלחמת קיום"
"אני יודע שתהיה פה מלחמה קשה. אני לא תמים ובייחוד כשמדובר בעזה. עברתי מלחמות בשטח בנוי וזו המלחמה הכי קשה, יש שם 2 מיליון תושבים וצפיפות וטרור ומנהרות, יהיה קשה מאוד ואין לי שום ספק שננצח. נשלם מחירים, לצערי הרבה, גם אני שילמתי פה מחיר אישי. אבל זו לא מלחמת קיום. נכון, קיבלנו מכה חזקה, 1,400 נרצחים, 240 חטופים, ויהיו עוד מכות. אבל זו לא מלחמת קיום. מלחמת השחרור הייתה הכי קרובה למלחמת קיום, מלחמת יום הכיפורים הייתה חשש למלחמת קיום, אבל היום – אנחנו הצבא הכי חזק. חטפנו מכה ותוך יומיים השתלטנו מחדש. למרות ההפתעה. התוצאה צריכה להיות קשה כל כך לחמאס, כך שכל העולם סביבנו יבין שאסור להתעסק איתנו.
"אני חי בתקופה הכי מעניינת של העם היהודי מאז אברהם אבינו. יש פה נס היסטורי מהקמת המדינה, מאז 1948 – כשאז הייתי רק בן 13. כל ההישגים שהמדינה הגיעה אליהם, עם כל המלחמות והבעיות שלה, הם בלתי נתפסים בכל קנה מידה היסטורי ומקומי, ואני חש שותף להם".
אריה ראה הרבה בחייו. הילדות שלו הייתה דלה. מלחמות ישראל בהן נלחם היו קשות. ובמלחמה הנוכחית, כאמור, הייתה לו האבדה הקשה ביותר. "אתמול בערב התחלתי לבכות שוב. והדמעות לא עוצרות", הוא מספר, כשאשתו לצידו. "לא יודע למי קשה יותר – לי או לאשתי, כי היא סבתא, וסבתות בדרך כלל יותר רגישות". אבל יש לו גם רגעים של צחוק. של זיכרונות טובים, של בדיחות שהוא מספר, ואנקדוטות אינספור. וגם על המלחמה הזו יהיו.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
