“ההכנסות ירדו ב-70 אחוז” I חגי נגר – “חגי מנעולים”
החנות הוותיקה של חגי נגר מוכרת היטב לכל תושבי העיר ואין אחד שלא נדרש לשירותיו לפחות פעם אחת בחייו. כבר 32 שנה הוא מתקין מנעולים ומשכפל מפתחות. “המצב ‘על הפנים’, כולם יודעים את זה. אצלי לא שונה מאף אחד אחר במדרחוב”, הוא אומר, “פתחו את החנויות, אבל אין אנשים כי אנשים לא מסתובבים. הדלת סגורה, הפקחים עומדים פה כאילו אנחנו עבריינים. אסור לי להכניס אנשים לחנות, רק מבחוץ. אבל שיבואו קודם האנשים ואז נראה מה נעשה איתם. אנשים מעדיפים ללכת למקומות הגדולים, שם הם מוצאים כל מה שהם צריכים במקום אחד. פה הם צריכים לעבור חנות-חנות ולהסתובב, אז מעדיפים לא להגיע. שורה תחתונה פשוט אין אנשים, העיר מתה”.
למה לדעתך אנשים לא מגיעים?
“אנשים מפחדים, זה קודם כל. דבר שני, ההנחיות לא ברורות מספיק, לאף אחד לא ברור מה סגור ומה פתוח. אולי הם חושבים שהכל סגור”.
חגי נגר מחגי מנעולים
בימים שבשגרה פותח נגר את החנות שלו בשעה שמונה בבוקר, יוצא להפסקה בין שתיים לארבע וחצי, וחוזר שוב לחנות עד שעות הערב המאוחרות. “היום אני כבר לא עובד אחרי צהריים כי אין לי סיבה לפתוח. אבל אז נוצרת בעיה חדשה כי זה שלידי רואה שאני לא עובד אז גם הוא לא פותח ואז אנשים רואים שהכל סגור ומפסיקים להגיע בכלל וכל העיר סגורה. פעם ידעו שכל החנויות פתוחות, אז היו באים הרבה לקוחות. אז עכשיו אישרו לחנויות הרחוב לפתוח, אבל זה כבר לא עוזר כי אין עבודה. אני יושב כל היום מגרב”צ, סליחה על הביטוי”.
מי לדעתך כשל בניהול המשבר הזה?
“אף אחד. אני לא מאשים אף אחד כי אין את מי להאשים. את מי להאשים? את העולם? את אלוהים? זה המצב והוא כלל עולמי, מי פחות ומי יותר. גם את הממשלה אני לא מאשים כי אני לא יודע מה היו השיקולים. הקורונה זה משהו שאף אחד לא צפה שיגיע ואף אחד לא יודע להתמודד איתה. אני לא מקנא במי שעומד בראשות הממשלה ומטפל במשבר כזה, ולא משנה מי זה. כל מי שזה לא יהיה, הוא היה מקבל ציון נכשל כי הוא לא מכיר את החומר, אף אחד לא מכיר אותו בעולם כולו. זה לא עניין של שמאל או ימין. אם אני מסתכל ריאלית על המצב, אני אומר שאף אחד לא יכל להתמודד עם זה בצורה אחרת. כולם נכנסו לסגר שני וכולם יכנסו לסגר שלישי ועד שלא ימצא החיסון ככה זה ימשך”.
נפגעת כלכלית?
“ירדתי לפחות ב-70 אחוז. היו חודשים שבכלל לא פתחתי, אז זה 100 אחוז. מסתדרים איכשהו. מי שהיה חכם ובימים הטובים שמר קצת כסף, מסתדר. מי שהתפזר אז יש לו בעיה. למדנו שאין מותרות יותר, פעם רוב המשכורת הייתה הולכת על הדברים החיוניים ואולי 20 אחוז על מותרות. בשנים האחרונות זה התהפך, קודם כל מוציאים על מותרות. הפכנו להיות כל כך חומריים. אז באה הקורונה וכיווצה אותנו לממדים הטבעיים שלנו. באיזשהו מקום, לדעתי, זה עשה לנו רק טוב לטווח הרחוק. אולי אנשים ילמדו שאפשר לצאת למסעדה פעם בחודש ולא כל יום. ושאפשר לטוס לחו”ל פעם בשנה ולא להיות בחו”ל יותר מאשר בארץ”.
היו מחשבות לסגור את העסק?
“לא, עוד לא. אני נחשב חיוני, אנשים צריכים אותי לפעמים אפילו יותר דחוף מאוכל. אם יהיה סגר שלישי אז המצב שלי יחמיר, אבל אני עדיין לא על פי התהום. בינתיים מוציאים את כל הרזרבות שחסכתי 10 שנים ומה שיהיה, אלוהים גדול. בואי נגיד שאם אני אאלץ לסגור בסוף את העסק אז כנראה שזה אומר שהמדינה הגיעה למצב קשה מאוד-מאוד”.
“אני רואה עסקים שכבר סגרו” I אריה אלבז – “רהיטי אורנת”
אריה אלבז מרהיטי “אורנת” מספק רהיטים לתושבי אשקלון והסביבה כבר 25 שנה וגם הוא לא זוכר תקופה דומה לזאת שפקדה אותנו בחודשים האחרונים. “זאת תקופה קשה”, הוא אומר, “לא פשוט בכלל לחיות באי וודאות. אני קצת מאוכזב שנתנו לחנויות חשמל לפתוח ולנו, חנויות הרהיטים שנמצאים באותו סטטוס, לא אפשרו. אנשים זקוקים למזרנים ולמיטות, לפעמים זה משהו שנשבר פתאום וזה גם דחוף. אנחנו גם עובדים עם שירותי הרווחה, ששולחים לנו באופן קבוע את המטופלים שלהם ואנחנו עוזרים להם. כלומר, היינו מאוד חיוניים. אבל לא קיבלנו את ההכרה הזאת בגל האחרון. שכחו שאנשים לא יכולים לישון על הרצפה וצריכים מזרן ומיטה, בדיוק כמו שהם צריכים מכשיר חשמלי כזה או אחר. המוצרים שלנו זה גם משהו שלא ניתן לדחות במקרים מסוימים. אז עבדנו מבפנים, ללא עובדים, אני ואשתי עשינו כל מה שיכולנו”.
אריה אלבז מרהיטי אורנת
בימים האחרונים, מאז אישרו את פתיחת חנויות הרחוב, גם רהיטי אורנת פתחו סוף-סוף את הדלתות. “אנחנו פתוחים ועובדים לפי התו הסגול. הלקוחות חוזרים לאט לאט ואנחנו מרגישים שיש תנועה טובה מאוד. התו הסגול וההנחיות זה לא משהו שמקשה עלינו. בחנות רהיטים בכל מקרה אין מצב של 30 או 40 לקוחות בו זמנית, זה לא סופר. אז יש לנו שני לקוחות או ארבעה במקביל. בגלל זה גם לא הבנתי למה לא אישרו לנו לפתוח מוקדם יותר, זה לא מקום שיש בו התקהלות”.
בימי הסגר גם הם ספגו מכה לא קלה. “השטח שלנו גדול יחסית, אז אנחנו משלמים שכירות גבוהה מאוד. גם כל העלויות של ההוצאות מסביב גבוהות. עיריית אשקלון לא התחשבה במיל בנושא הארנונה והמשיכה לחייב רגיל. הבעלים של החנויות המשיכו לדרוש שכירות כרגיל. אף אחד לא התחשב בנו ולא עניין אף אחד שום דבר. עד לרגע זה לא קיבלנו שום סיוע בשום תחום”.
כמה נפגעתם כלכלית?
“בצורה מאוד משמעותית, מאוד. אנחנו עסק די ותיק ואני תמיד נערך לתקופות קשות ולוקח דברים בחשון. אבל זה עדיין פגע בנו והחזיר אותנו כמה שנים טובות אחורה, במקום ללכת קדימה. בכל שנותיי אני לא זוכר תקופה כזאת, זה מעולם לא היה. עברנו את כל סבבי הלחימה בדרום, את מלחמת לבנון השנייה, וזה אפילו לא דומה לזה”.
גם למשפחת אלבז לא היו מחשבות על סגירת העסק, על אף הקשיים. “היו מחשבות על להילחם ולהמציא את עצמנו מחדש”, אומר אריה, “אם זה אינסטגרם ופייסבוק ואתר אינטרנט. אז התחלנו להאיץ את העבודה דרך המקומות האלה והיו לזה תוצאות”.
מהו הרווח הצפוי לבניין שלכם מתמ"א 38 / פינוי בינוי
אז יצא גם משהו טוב?
“כן. תמיד טוב להמציא את עצמך מחדש. זה משהו שיכול לתת לנו קצת אוויר בתקופות קשות, אבל אי אפשר להסתמך על זה וזה לא משהו שיכול להחליף את הביקור בחנות”.
אתה נערך כבר לסגר שלישי?
“אם יהיה סגר שלישי תהיה פה בעיה. אני יכול להגיד שאני כמעט בטוח שאחוז די גבוה של סוחרים שלא חזקים פיננסית יסגור את העסק וילך הביתה. אני רואה עסקים שכבר סגרו. אני רואה עסקים צולעים ובעלי עסקים מיואשים ולא יודעים מה לעשות. אז כאלה שסוחבים את החובות אחריהם ומקווים שאולי הכל יסתדר. אז אנשים כאלה יחטפו ‘בומבה’, שהם לא יצאו ממנה כל החיים שלהם. זאת דעתי”.
מי לדעתך אשם במצב הזה?
“זה כלל עולמי ואנחנו לא יכולים לבוא בטענות לאף אחד על זה שזה קרה. אני כן יכול לבוא בטענות לממשלה שלא עוזרת מספיק לעסקים, לא מחלקים את העוגה בצורה שווה. אפשר לשלוט בקורונה, לא צריך לסגור חנויות ועסקים. אסור לסגור עסקים, אפשר להגביל כניסה של מספר לקוחות. יש דרכים לעשות את זה בצורה חכמה יותר, לקבוע קריטריונים ולא לסגור את כל המשק. לדעתי זאת הייתה טעות פטאלית”.
היית ממליץ לילד שלך להיות עצמאי במדינת ישראל?
“אני חושב שאם יש לאדם פוטנציאל להיות עצמאי אז למה לא?! הבעיה היא שיש אנשים שמלכתחילה כשהם פותחים עסק הם כבר מתנדנדים וחיים על הגדר, אז לאנשים כאלה הייתי ממליץ להיות שכירים. אבל אם יש אנשים שיודעים לנהל עסק כמו שצריך, אז הם יכולים להצליח ולשרוד תקופות קשות. במצב של היום בוודאי שלא הייתי ממליץ לאף אחד לפתוח, אבל בשגרה בוודאי שכן למי שזה מתאים לו. בחיים צריך להיות אופטימי, לא לקחת את הכל קשה. עוד יבואו ימים טובים”.
“כבר עדיף להיות במלחמה” I רוז’ה חטב – “אספרסו בר – רוז’ה”
את בית הקפה של רוז’ה אין צורך להציג. כבר 25 שנים שהוא מארח בבית הקפה שלו את תושבי העיר. רוב הלקוחות קבועים, כאלה שפוקדים את בית הקפה אפילו פעמיים ביום. אחרים מזדמנים, שמגיעים במקרה ומיד מתחברים לדמותו הצבעונית של בעל המקום.
“המצב לא פשוט. אני יוצא מהבית לבית הקפה רק כדי להתאוורר. אבל אין עבודה וזה קשה ככה”, הוא אומר, “אני פותח בבוקר וב-12 כבר הולך כי אין מה לעשות כאן, אחר הצהריים שוב חוזר קצת. אין אנשים, העסק לא עובד ואני לא מוצא את עצמי, הולך וחוזר וזה לא קל בכלל”.
רוז'ה חטב מאספרסו בר רוז'ה
למרות שאין לקוחות ובית הקפה מוכר מספר כוסות קפה טייק אווי ביום, חטב מתעקש להגיע בכל בוקר ולפתוח את העסק. “אם אני אשאר סגור בבית אני אשתגע. אז אני בא לפה לראות קצת אנשים. אבל אנשים רוצים לבוא לשבת, לדבר, רוצים את האווירה הזאת של בית הקפה שכולם אוהבים ואין את זה. אנחנו עובדים לפי ההנחיות, כל היום יש כאן פקחים ואסור אפילו שמישהו יהיה ליד בית הקפה. קשה לעבוד ככה, בלתי אפשרי. זה היה מקום מרכזי, כולם מכירים את ‘הפרלמנט של רוז’ה’ ועכשיו אין כאן אנשים בכלל. כואב לראות את זה”.
אתה זוכר תקופה כל כך גרועה?
“לא. אף פעם לא הייתה תקופה כזאת וגם לא דומה לזה. עברנו מלחמות, עברנו תקופות קשות, אבל שום דבר לא דומה לזה. כבר עדיף להיות במלחמה. זאת מגיפה עולמית, כולם סובלים ממנה”.
ולמרות שאין עבודה אתה מתעקש להמשיך לפתוח?
“כן כי בית הקפה שלי הוא החיים שלי, החברים שלי. אני רגיל להיות פה כל היום, לשבת עם חברים, לדבר ולראות טלוויזיה. אז עכשיו אני הולך וחוזר, זה לא זה. להיות לבד זה כאב לב, זה לא קל”.
כמה נפגעת כלכלית?
“90 אחוז, אבל מסתדרים כמו כולם. ולמרות זאת אני מבין שאין מה לעשות, אני פועל לפי ההנחיות ועושה הכל לפי החוק. גם אם הייתי חושב להפר את ההנחיות זה לא משתלם לי, לספוג קנס של חמשת-אלפים שקלים בשביל כוס קפה עם חלב?!”.
בימים כתיקונם מהווה בית הקפה שלו מוקד עלייה לרגל של פוליטיקאים, בעיקר בתקופות של בחירות, אבל לא רק. בחודשים הארוכים מאז פרוץ מגפת הקורונה אף אחד לא בא, אף אחד גם לא התקשר.
השר גבי אשכנזי עם רוז'ה. צילום: אבישי פינקלשטיין
ולמרות זאת, חטב לא כועס, לא מאשים ואפילו מבטיח לקבל את כולם שוב בסבר פנים יפות ורוחב לב בסבב הבחירות הבא. “זה נכון שסדר הפתיחה של המשק היה לדעתי לא נורמלי. אתה הולך לסופר, רואה כמויות של אנשים, אבל אותנו סגרו. זה משהו שלא ניתן לעכל אותו. למה סופר כן ואצלי אני לא יכול לפתוח 4 או 5 שולחנות במרחק? אבל קשה לכולם, בכל הארץ. זה לא משהו אישי נגדי. וכן, גם לא קיבלנו מספיק עזרה. קיבלנו מענקים, אבל זה לא פתרון, זה לא מכסה לי אפילו את החשמל. אני רגיל שבאים לכאן הרבה פוליטיקאים במצבים של משברים, אבל הפעם אף אחד לא בא. כשכל זה ייגמר והם ירצו לבוא, אני אקבל אותם. אני איש של שלום, לא של מלחמה. הם באים לכן וביחד אנחנו רוצים שכולם יבחרו בביבי, ואז גם שוכחים הכל”.
אז אתה מרוצה מהתפקוד של ראש הממשלה?
“בוודאי שאני מרוצה. הוא עובר תקופה לא קלה ועדיין הוא עובר את זה בהצלחה. בעניין של הקורונה יש דברים שלא תלויים בו, הוא לא מקבל החלטות לבד ויש הנחיות של אנשים שמבינים ברפואה. הוא מתייעץ ולא עושה שום דבר על דעת עצמו. אני חבר סניף ליכוד, אני בוחר ביבי ואני אומר שסוס מנצח לא מחליפים”.
למרות הקושי רוז’ה לא חשב לרגע לסגור את מפעל חייו. “אנשים גדולים ממני נפלו, אז אני לא יודע מה יהיה בעתיד”, הוא אומר, “בינתיים אני כאן גם אם יהיה סגר שלישי. אין לדעת מה יהיה מחר. אבל הכל בשליטה ואני תמיד אופטימי”.
“אין לי הכנסות כמעט בכלל” I שאול שהרבני – “המאפה של רונה”
שאול שהרבני, אשר בבעלותו המאפייה “המאפה של רונה”, כבר 15 שנה, הרבה פחות אופטימי. בחודשים האחרונים הוא רואה איך לנגד עיניו מתפורר לאט לאט מפעל חייו. “הכל התרסק לי, הכל-הכל קרס”, הוא אומר בקול שבור.
לדבריו הנתח המרכזי של ההכנסות מהאפייה מגיע ממוסדות חינוך ואולמות אירועים, שהיו עד לא מזמן הלקוחות הכי משמעותיים שלו. וכידוע כבר חודשים ארוכים שאין לימודים ואין אירועים. “בסגר הראשון עוד היו לקוחות שהיו חייבים לי כספים, אז קיבלתי אותם בחודשים מרץ-אפריל”, הוא מספר, “זה נתן לי קצת אוויר. בכל החודשים שלאחר מכן לא הייתה עבודה. גם שיכולתי להיות פתוח לא באו לקוחות. אנחנו נמצאים במרכז המדרחוב וכשכל החנויות סגורות, כשהמשביר סגור פה ליד והבנק סגור, אז אנשים פשוט לא מגיעים לפה. אז הסגר השני היה מכה קשה. אם יהיה סגר שלישי, זאת תהיה מכת מוות”.
"המאפה של רונה"
לדברי שהרבני עד פרוץ הקורונה הוא ניהל עסק משגשג עם הרבה מאוד לקוחות בכל יום והכנסות גבוהות. זה היה, אמנם, עד לא מזמן אבל נכון להיום הוא לא רואה איך ומתי הימים האלה יחזרו. “ביום שישי סגרתי קופה עם אשראי של 400 שקלים. ביום רגיל אני לא עובר את ה600/700 שקל. לאט לאט גם התחלתי לפטר עובדים, עד שפיטרתי את כולם. היו לי עשרה עובדים במאפייה, היום אני עם אחד והילדים שלי עוזרים לי. אין לקוחות, אין הכנסות, אין לי סיבה להחזיק עובדים. עכשיו לאט-לאט דברים נפתחים, אבל לדעתי המצב לא יחזור לקדמותו גם לא בעוד שנתיים. גם חלק מבתי הספר חזרו לפעול, אבל גם זה לא עוזר לי כי אין קפטריות. האולמות לא חזרו בכלל וגם אין צפי. זהו, אין לי הכנסות כמעט בכלל”.
אז איך אתה מתקיים?
“הלוואות. הכל הלוואה על הלוואה. הבנקים בכלל לא רוצים לתת לי, כי אני נקרא עסק בסיכון גבוה. אז אני מלווה מההורים, מחברים. רשימת החובות שלי הולכת וגדלה ואני חייב עכשיו כמעט 500 אלף שקלים בחוץ”.
איך אתה מתכוון להחזיר את הסכום הזה?
“לא יודע. אם זה הלוואות מהמשפחה, ההורים והאחים אז אני אחזיר לאט לאט. הבעיה היא שיש גם הלוואות זה מצב לא פשוט בכלל”.
לפני כשבע שנים פקדה את משפחת שהרבני טרגדיה, כאשר איבדו את אם המשפחה רונית ז”ל ושאול נותר לגדל חמישה ילדים קטנים לבד. “המאפייה שלנו קרויה על השם של אישתי. במשך שנים רבות הכירו אותנו כ’מאפיית לב העיר’, אבל אחרי שהיא נפטרה החלטנו להחליף את השם לזכרה. זה אובדן גדול מאוד, לא פשוט בכלל. אז אני מפרנס יחיד ויש עוד ילדים די קטנים בבית. ילד לפני בר מצווה, ילדה לפני גיוס וילד חייל. הילדים יודעים שהמצב לא קל, מבינים ועוזרים. עד לפני הקורונה הייתה לי עוזרת בבית כי כשרונית נפטרה הילדים היו מאוד קטנים, אז הייתי צריך מישהי שתטפל בילדים ובמטלות הבית. עכשיו פיטרתי גם אותה כי אין לי מאיפה לשלם לה”.
איך אתה רואה את עצמך יוצא מהמצב הזה?
“רק אלוהים יודע. אני גם לא בא בטענות לאף אחד. זה לא ימין ולא שמאל, לא ביבי ולא אף אחד. יש לי חברים בכל העולם, אני מדבר איתם וכולם מרוסקים. אם יבוא גל שלישי זה יהיה האסון הגדול”.
מה יהיה איתך אם זה יקרה?
“קורס, זהו. אני אאלץ לסגור את המאפייה וללכת להיות פועל איפשהו, לא תהיה לי ברירה אחרת. אין איזה קסם שאפשר לעשות ולממן את כל הדברים האלה. אני גם מבין שהמדינה לא יכולה לממן את זה”.
אתה לא מצפה ממנה לסיוע קצת יותר משמעותי?
“מאיפה הם יביאו? אני מסתכל על ניהול המדינה כמו על ניהול עסק. אי אפשר לחלק כספים כמה שרוצים ולמי שרוצים. ברור לי שלא יהיה כסף כי פשוט אין מאיפה להביא. יש לי רק ביקורת אחת והיא כלפי המוסדות שלא הולכים לקראת. למשל חברת חשמל, שאני חייב להם סכום גדול ושום דבר לא מעניין אותם ואין עם מי להגיע להסדר. בחיים לא היה לי חוב, אני משלם תמיד הכל בזמן. אז למה במצב כזה אי אפשר ללכת לקראת ולנסות להגיע להסדר? אין עם מי לדבר כי גם אין מי שיכוון את הגופים האלה איך להתנהל בתוך המשבר הזה. הלכתי לקחת הלוואה בריבית כדי לשלם את החשמל”.
המענקים שקיבל שהרבני מהמדינה, כמו רוב בעלי העסקים, קטנים מאוד. “שבע וחצי אלף בחודש למי זה עוזר?! אלה סכומים שלא מתחילים אפילו לכסות משהו אחד מההוצאות של עסק כזה”. מי שדווקא כן הלך לקראתו ועזר בחודשים הקשים הללו היה בעל הנכס ממנו שוכר שהרבני את המקום. “אין מה להגיד עליו, פשוט מדהים. אין דברים כאלה ואני מוריד בפניו את הכובע. לא רק שהוא הוריד לי משמעותית את דמי השכירות, אני ארבעה חודשים לא שילמתי לו אפילו לא שקל. זה עוזר מאוד ואני מודה לו על זה. יחד עם זאת, כנראה שזה לא מה שיציל אותי. אני מזמין את כולם לעשות סיבוב במדרחוב ולראות מה קורה כאן, אין אווירה של חיים ושל עבודה. אין דבר יותר קשה מלראות עסק שבנית בשתיים ידיים ובעבודה קשה מתרסק לך מול העיניים”.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
“כל העסקים מסביב סגורים, נעולים” I ניסים ברון – “השווארמה של עמוס”
‘השווארמה של עמוס’ ממוקמת בלב ליבו של המדרחוב כבר 40 שנה, מתוכם מחצית בבעלות ניסים ברון, שבהחלט זוכר עדיין את ימי הזוהר של המקום. “בשנים האחרונות המדרחוב גם ככה לא בשיא שלו. כל פעם מגיע ראש עיר חדש מבטיח מיליון הבטחות וכלום לא קורה. אז בשנים האחרונות איבדנו הרבה לקוחות וזה לא מה שהיה פעם. המדרחוב די מתנהל מעצמו, אף אחד לא עושה שום דבר כדי להרים אותו או למשוך לקוחות. הם רק יודעים לעשות כאן סיבוב לפני בחירות או בימי שישי ולפזר הבטחות. אבל אני יכול להגיד שלמרות זאת הסתדרנו, היו הרבה לקוחות והעסק עבד טוב. המדרחוב אומנם לא שקק חיים גם קודם, אבל אנחנו ותיקים במקום ואנשים אוהבים לבוא ולאכול אצלנו. עכשיו הכל סגור, לאט לאט דברים נפתחים אבל זה לא דומה למה שהיה לפני הקורונה ההתאוששות מאוד איטית”, הוא אומר.
חודשים ארוכים היה העסק שלו סגור, ולא עבד אפילו לא במתכונת משלוחים. “זה לא קל, אבל מסתדרים. אנחנו לא בוכים וכלכלית הסתדרנו, ברוך ה’. מה שכואב באמת זה לראות עסק של כל כך הרבה שנים, שהיה מלא בלקוחות שמגיעים לאכול אצלנו וליהנות, סגור. וזה הרי לא רק העסק שלי, זה לראות את כל העסקים מסביב סגורים, נעולים וריקים מאדם. בעלי חנויות ותיקים שיושבים מחוץ לעסק הסגור התחושה של חוסר אונים. מי שלא היה לו ‘אוויר’ לתקופה הזאת נאלץ לסגור גם. אני בטוח שיהיו חנויות שלא יפתחו בכלל יותר”.
עמוס ברון מהשווארמה של עמוס
אתה חשבת לסגור?
“לא, בכלל לא. אני יכול להגיד ברוך ה’. גם אם יהיה סגר שלישי או עשירי, הכל מה’ יתברך וברוך ה’. אז במקום להרוויח כמו שאנחנו רגילים, מרוויחים פחות ועדיין אומרים ברוך ה’. עשיתי הרבה דברים בחיים, הרווחתי וגם הפסדתי צריך לדעת גם להפסיד”.
לדברי ברון מאז שפתח את העסק מחדש, הוא רואה בכל יום איך המקום מתאושש לאט לאט. “כל יום יש קצת יותר תנועה. זה עדיין מאוד מעט ולא מתקרב אפילו למה שאנחנו מכירים מלפני הקורונה, אבל אין מה לעשות וזה מה יש. בגלל הקורונה יש גם הרבה עסקים שהתחילו לעשות משלוחים, בגלל שאני לא עושה זה פוגע בי קצת. אבל גם מזה אני לא מתרגש ואני מבין שזו תקופה קשה. זו תקופה קשה לכולם, לכל בעלי העסקים בארץ וזה לא רק אצלי. כואב לי רק על החדשים, אלה שלא הצליחו להחזיק את הראש מעל המים ונאלצו לסגור. יש לי חבר שפתח עסק רק מספר חודשים לפני הקורונה, אז הוא לא הספיק להתבסס בכלל וגם לא הגיע לו לקבל מענקים. אז הוא סגר”.
ולך הספיקו המענקים?
“זה אפילו לא טיפה בים ולא מכסה את השכירות של המקום, בטח שלא את שאר ההוצאות השוטפות של העסק. אבל לומדים להסתדר גם עם מה שיש”.
אין בך תחושת תסכול, אפילו לא קצת?
“לא, כי אין לי את מי להאשים. יש כאן מגיפה כלל עולמית, אף אחד לא אשם שדבר כזה קרה. הנגיף הזה בא עלינו ואף אחד לא יודע איך להתנהג איתו ומה נכון או לא נכון לעשות. אז סוגרים ופותחים ומנסים בכל מיני דרכים להתמודד איתו, אבל אף אחד לא באמת יודע מה נכון לעשות. זה מתנהל ככה בכל העולם ואנחנו רואים את זה”.
אז אתה אופטימי?
“תמיד. הכל יתחיל להיפתח ולחזור לאט לאט לקדמותו. אני גם מכין את עצמי לעוד סגר וערוך לזה. אני יודע שהכל בידי בורא עולם, מה שהוא מחליט זה מה שיהיה. ויהיה בסדר”.
“ממציאים את עצמנו מחדש” I ירון רוזנהק – “זכיין רימקס”
ירון רוזנהק החליט דווקא לקחת את משבר הקורונה ולמנף אותו למשהו חיובי. הוא זכיין של הסניף בשכונת מגדל בעיר כבר שלוש שנים, ומתעסק בעולם התיווך כבר 11 שנה. “לקחתי את הזכיינות כשהמטרה הייתה להתקדם ולהתפתח בתחום. לעשות דרך משמעותית, להעסיק סוכנים ולהצליח. היום יש לי 16 סוכנים שעובדים אצלי והיד עוד נטויה. לפני הקורונה היה מצוין, הייתה עבודה והכל הלך כמתוכנן. כל מה שקורה במדרחוב עצמו פחות נוגע אליי, אין לי לקוחות מזדמנים שנכנסים אליי במקרה. כך שזאת נקודת עגינה עבורי ולא מעבר” הוא מספר. ואז הגיע וירוס הקורונה, טרף את הקלפים של כולם, אבל רוזנהק החליט להתחיל את המשחק מחדש עם הקלפים החדשים שחולקו לו. “ברוך ה’ הכל בסדר”, הוא אומר, “זה אמנם רחוק ממה שרציתי ציפיתי, אבל עדיין אנחנו בהחלט מתקדמים”.
בסגר הראשון העסק שלו היה סגור שלושה חודשים, אבל זה לא הפריע לרוזנהק ולסוכנים שלו להמשיך לעבוד בצורה אחרת. “אנחנו לא מחכים לאנשים, אנחנו יוצרים עבודה. אין אצלנו חיה כזאת ‘פחות עבודה’, אנחנו ממציאים אותה. אז במקום להוציא ביום רגיל בממוצע 30 שיחות טלפון, כל סוכן מוציא 80 שיחות ודואג למספר הפגישות שהוא צריך. פשוט עובדים יותר קשה, אבל אנחנו ממציאים את עצמו כל הזמן מחדש. כי אין מה לעשות, לשבת בבית ולשקוע ולבכות על מר גורלי בגלל הקורונה, זה לא הסגנון שלי. הבנתי שאנחנו עומדים בפני איזושהי בעיה, אז בדקתי מה הדבר הכי נכון לעשות בשביל לדאוג שהעבודה וההכנסה לא יפגעו. אז עובדים יותר קשה, לא קרה כלום. אני מאלה שחושבים שתמיד אפשר להמציא את עצמך מחדש בכל עסק וזה גם מה שהקורונה לימדה אותנו, ככה אני מסתכל על זה”.
המתווך ירון רוזנהק מריימקס
אז איך המצאת את עצמך מחדש?
“לעשות פגישות בזום, זאת אחלה אפשרות. הדבר השני, לעשות סרטונים של דירות ללקוחות ולשלוח להם את הסרטונים. כשהם מביעים עניין באחד מהכנסים אז קובעים פגישה, וזה גם יותר נוח כי הם כבר יודעים איזה נכס הם הולכים לראות ומה עומד מולם”.
כל מה שתלוי בך זה בסדר, אבל יש דברים שלא תלויים בך, כמו המצב בשוק. יש שינויים בשוק הדירות בעקבות הקורונה?
“השוק כל הזמן משתנה, אבל הלקוחות הם אותם לקוחות. תמיד יש כאלה שרוצים לקנות וכאלה שמוכרים. אז פשוט עובדים יותר קשה כדי לאתר אותם. אנחנו ייעלנו את העבודה שלנו בצורה כזאת, שהלקוחות לא יוצאים סתם מהבית וכשהם באים לפגישה הם יודעים כבר בדיוק מה מצפה להם כי הם קיבלו כבר שישה סרטונים של דירות שונות”.
לדברי רוזנהק אנחנו, אמנם, לא נמצאים במצב האידיאלי, אבל אין לו תלונות. “אני לא אחד שבוכה. אני חושב שאנשי העסקים בעיר אחראים על עצמם ועל המצב שלהם, באותה מידה שהקורונה אחראית עלינו. אני אומר את זה בשיא הרצינות. אז אם יש מסעדה שלא ניתן לפתוח, עושים משלוחים. ואם יש חנות בגדים, עוברים לאונליין. אין מה לעשות, העולם היום הוא דיגיטלי וזה מה שמנצח. צריך לעשות חושבים, להיות חזק ולהאמין במוצר שיש לך ובאנשים שלך. אז זה הצבא שיש לי ואיתו אני מפיק את המרב. לא הכל ורוד, נוצץ ושופע אור, אבל גם רחוק מלהיות שחור. הכל עניין של החלטה, אני החלטתי שאני לא בוכה. אני החלטתי שאותי לא מעניין מה קורה, אני ממשיך לעסוק בעשייה, לייצר עבודה ולהרוויח וזה מה שאני עושה. פשוט וקל”.
סוכנות רימקס במגדל
אז לא הייתה לך פגיעה כלכלית?
“לא כמו שכולם מתארים את זה. ברור שאלה לא אותם מחזורים, אבל עדיין אני לא נפגעתי ברמה של לבכות על מר גורלי. לא הגעתי למצב שאני לא יכול לשלם שכירות או את המשכנתא שלי”.
ואם יהיה סגר שלישי?
“זה עדיין לא מפחיד אותי. העובדה היא שלמרות הסגר אנשים הרי ממשיכים לקנות אם זה דירות או בגדים או להזמין אוכל. אנשים ממשיכים לחיות ולעשות את כל מה שהיו רגילים אליו, רק בדרך קצת שונה ובשלט רחוק. אז צריך חזון וחשיבה, להרים את הראש למעלה ולהגיד זה מה יש ועם זה ננצח, במכות לבכות ולהכניס את עצמנו למרה שחורה”.
אז מבחינתך גם יצא מזה משהו טוב?
“חד משמעית. ההתייעלות הזאת היא ממש טובה. אם תחשבי על לקוח שבא מירושלים לאשקלון ומגלה שאף אחת מהדירות זה לא ממש מה שהוא ביקש. אז אני חוסך את הנסיעה הזאת והלקוח מגיע כשהוא כבר יודע מה מצפה לו. אז הכל הפך להיות יותר ממוקד ואני מתכוון להשאיר את שיטת העבודה הזאת גם אחרי הקורונה. זה עושה חיים יותר קלים לסוכנים וללקוחות וזה גם יותר מקצועי”.
השבוע פורסם שיותר ויותר אנשים בורחים מהמרכז לפריפריה אתה מרגיש את זה בעבודה שלך? או שאשקלון כבר לא נחשבת פריפריה?
“אשקלון היא פריפריה ותמיד תישאר כזאת. אבל לא התרשמתי שיש בחודשים האחרונים איזושהי מגמה של כניסת תושבים חדשים שמגיעים מהמרכז לאשקלון. אני כן יכול להגיד שיש הרבה מאוד זוגות צעירים באשקלון שרוכשים את הבית הראשון שלהם ולא מדובר על דירות 4 חדרים, אלא על וילות ופנטהאוזים. אז אני רואה שהמצב לא כזה קשה כמו שמתארים אותו. אבל הכי קל זה לבוא ולבכות. לי, באופן אישי, גם אין ספק שאם אני אמשיך בדרך שהתחלתי בה אני גם ארוויח יותר כסף ממה שהרווחתי עד היום. רק זאת הדרך. אלה החיים החדשים שלנו, יש לנו שתי אפשרויות או שאנחנו בוחרים לחיות אותם או להילחם בהם. אני בוחר לזרום וללכת איתם”.
