השקעה של שנים. סעדון בחזית בית הספר. צילום: אורי קריספין.

עושה לביתו: אריאל סעדון יוצא לשנת שבתון

מנהל בית ספר ארלוזורוב, מסכם את הדרך שעשה עד כה, המהפך שעבר בית הספר ומדבר גם על רון, בנו בן ה-15, נער בעל צרכים מיוחדים, שלימד אותו להיות האדם שהוא

פורסם בתאריך: 18.6.17 00:51

בשנת הלימודים הקרובה יצא אריאל סעדון, מנהל בית ספר ארלוזורוב בעיר, לשנת שבתון. תהיה זו הפעם הראשונה שבה הוא מצליח לשחרר ולקחת חופשה ארוכה כל כך. 26 שנים הוא במערכת החינוך, מהן ב-14 השנים האחרונות מנהל את בית הספר.
את החופש הארוך הזה הוא לא ינצל לטיול ארוך וגם לא לחופשה משפחתית מגבשת, אלא יקדיש את כולו לטיפול בבנו רון בן ה-15, נער בעל צרכים מיוחדים ואפילפסיה מורכבת. "האמת שהרגשתי שכבר אין לי ברירה אחרת, אלא לקחת את פסק הזמן הזה ולהתמסר לטיפול ברון, שצפוי לעבור איזשהו הליך כירורגי שאמור להקטין את התקפי האפילפסיה שלו שמתרחשים בלילות", אומר סעדון. "כבר כשעלה לכיתה א' חשבתי לקחת את שנת השבתון, אבל בסוף ויתרתי. הפעם זה שונה, אני חייב גם את המנוחה הזאת לנפש. בחודשים האחרונים אנחנו מתמודדים עם מציאות לא פשוטה, בשל המצב הרפואי שלו. לילות שלמים ללא שינה, ואז אני קם בבוקר, עוטה על עצמי מסכה של 'הכול בסדר' ומגיע לבית הספר, שבו אני נותן את כולי. אנחנו נתגבר על הכול, ונדאג גם לנצל את הזמן הזה לביחד המשפחתי שלנו. זו לא הייתה החלטה קלה, אבל מי שתחליף אותי בשנה הזאת תהיה נורית ברקו, הסגנית שלי, שיושבת איתי בחלל אחד כבר שלוש שנים ולומדת את הדרך שלי והסגנון. אני מפקיד את בית הספר בידיה בלב שלם", הוא אומר. "תמיד תקשיב ללב שלך", מוסיף הבן רון, שצמוד לאביו במהלך הריאיון כולו ולוקח בו חלק פעיל. "למדתי להקשיב ללב שלי, אבל בעיקר למדתי להקשיב לרון, שאומר את כל מה שיש לו בלי מסכות", מוסיף סעדון.

מהכלא לבתי הספר

סעדון נולד וגדל באשדוד, בן רביעי מחמישה בנים. אחרי שסיים את שירותו הצבאי הלך ללמוד חינוך באוניברסיטת בן-גוריון ולאחר מכן עשה תואר ראשון ושני במשפטים. הוא היה מדריך באשל הנשיא ומורה להעשרה בכלא אשל. בעקבות העבודה שהוא עשה עם האסירים, ההצלחה וההערכה הרבה שרחשו לו על עבודתו, הציעו לו להיות מפקד כלא אוהלי קידר, אך הוא סירב. "לא הסכמתי כי לא יכולתי לראות את העצב והכאב בעיניים של האסירים. הבנתי שהכול מתחיל מלמטה, מגילאים צעירים יותר, שם יש לנו השפעה גדולה מאוד, והחלטתי שאני הולך ללמד ילדים. תחילה חשבתי על החינוך הבלתי פורמלי, אבל סיבות כאלה ואחרות הובילו אותי לבסוף למקום שאני נמצא בו כיום", הוא אומר.

עטור פרסים. צילום: אורי קריספין.

לאחר שנכנס למערכת החל ללמד אזרחות בבית הספר אורט באשקלון, והיה רכז שכבה. אחרי חמש שנים ניגש למרכז לניהול בית ספר ולאחר שהתקבל הציעו לו לבחירתו שלושה בתי ספר. "היה שם את בית ספר בן צבי את ארלוזורוב ואת אמנויות", הוא מספר. "היה לי ברור שהילדים של אמנויות יסתדרו נהדר גם בלעדיי, אבל למאתגרים יותר יש לי הרבה מה לתת ולסייע, ולכן בחרתי בארלוזורוב, ויצרנו שם בית חינוך".
"בית חינוך", ככה הוא מקפיד לקרוא לבית הספר שלו, שעבר מהפכה של ממש מאז שהחל לנהל אותו. עם זאת, במהלך הריאיון כולו, כשהוא מספר על בית הספר ועל ההצלחות שקצר והשינוי שעבר, הוא מקפיד לדבר בלשון רבים ומשאיר את כל הקרדיט לצוות שמלווה אותו.

סביבה נעימה ומחבקת

אם לא יעצרו אותו, הוא יכול לדבר על בית הספר במשך שעות, בגאווה גדולה לספר על הפרויקטים הרבים והשינויים, אך הוא כמעט לא מדבר על ציונים. "הישגים לימודיים זה דבר חשוב, אבל יש עוד הרבה דברים שחשובים אפילו יותר. אני מאמין שחינוך זה לא 'זבנג וגמרנו', זה תהליך ארוך ומאוד דינמי. למרות מה שנוטים לחשוב, מערכת החינוך משתנה בקצב מאוד גבוה, הצרכים והדרישות משתנים. צריך להיות קשובים לצרכים של הילדים, להתייעץ איתם ולדאוג שיהיו מעורבים. בית הספר זה המקום היחיד שבו הם פוגשים חברים ויוצרים אינטראקציה אמיתית, שלא באמצעות המדיה הדיגיטלית, ועל זה צריך לעבוד", הוא מסביר.

בגובה העיניים. סעדון משחק עם תלמידיו כדורגל. צילום: אורי קריספין.

אחד הדברים הראשונים שטיפל בהם עם כניסתו לתפקיד היה הסביבה החינוכית. הצבעים, הקירות, האווירה הכללית – עד כמה שהם נראים שוליים הם היו יריית הפתיחה. "כשהגעתי בית הספר היה צבוע בשחור ולבן, קירות לבנים עם סורגים שחורים. זה הזכיר לי בעיקר את הכלא. ילדים לא יכולים להיות מוקפים באותם צבעים. אז צבענו את בית הספר והתחלנו לחפש אזורי משחק עבורם. סידרנו את החצר ויצרנו מגרשים וגן שעשועים עבור ילדי כיתות א' וב', שעושים מעבר מאוד חד מהגן לבית הספר וזקוקים לסביבה עוטפת ומחבקת", מספר סעדון.
וכך במשך חודשים ארוכים הוא עבר בכל פינה בבית הספר וסידר אותה כך שהילדים יחושו בה נוח ונעים: דשא סינטטי, דמויות מצוירות, פרחים וצמחים. "היו כאן הרבה פינות שהילדים פחדו להתקרב אליהן, וגם הכניסה לבית הספר הייתה אפורה ומאיימת מאוד. אני אפילו לא מדבר על המקלט שהיה אפל ומפחיד. היה לי חשוב לטפל בכל הדברים הללו וליצור מקום עם הרבה יותר אור והרבה פחות מאיים עבורם".

תהליך של העצמה מתמדת

הם מחנכים את התלמידים לקחת אחריות ולהבין שהתפקוד שלהם בתוך הקבוצה משפיע על הקבוצה כולה. "זה משהו שהוא מאוד חשוב עבורי, כי פתאום שמתי לב שאין שותפות, ופחות אכפת להם ממה שקורה עם הילדים האחרים בסביבה שלהם. זה נדחק לקרן הזווית, ואסור שזה יקרה", מסביר סעדון.
ואיך מונעים את זה?
"מלמדים אותם לפעול מתוך שותפות ואחריות. אנחנו עורכים תחרות בין הכיתות, זו טבלה שיש בה מספר רב של פרמטרים שכוללת הישגים לימודיים, שוטטות, איחורים, אלימות ועוד דברים רלוונטיים. הכיתה שעושה את השינוי הגדול ביותר היא זאת שמנצחת. אפשרנו גם להורים לקחת חלק, וזה יצר הרבה יוזמות חברתיות ברוכות. כך למשל ילד שיוצא מהכיתה בזמן שיעור יודע שזה מוריד נקודות לכיתה כולה. יחד עם זאת, אנחנו גם מבינים שילד לא יוצא ככה סתם, הוא יוצא כי לא טוב לו, והסביבה לא מכילה אותו. כאן נכנסת האחריות הקולקטיבית, הכיתה כולה צריכה להפוך את הסביבה למכילה ונעימה יותר עבורו, וכולם יוצאים מורווחים".
איך מתמודדים עם אלימות לפי השיטה הזאת?
"ילד שרב יודע שזה מוריד לכיתה כולה חמש נקודות, אבל יש להם אפשרות לקבל אותן חזרה. אם הם עושים ביחד תהליך חינוכי, לומדים לפתור בעיות ולקחת אחריות. זה גם עוזר לפעם הבאה, הם חושבים פעמיים אם זה בכלל שווה להם. חרם זה דבר שלא יכול לקרות אצלי בבית הספר, אני מגיב לזה בצורה חריפה מאוד, אפילו יותר מאשר למקרים של אלימות. זה מעשה שלא ייעשה, ואני פועל באופן תקיף ומשתדל לא לתת לזה שום פתח".

חופשה אחרי שנים. סעדון עם תלמידים. צילום: אורי קריספין.

בסופו של תהליך תלמידי הכיתה הזוכה מקבלים חוויה בלתי נשכת: הצגה, שיט, סרט בקלנוע. "יכול להיות שיש אנשים שזה נשמע עבורם טריוויאלי ולא מפתה, אבל צריך להבין את הסביבה המורכבת שאנחנו עובדים ופועלים בה. יש כאן ילדים שמעולם לא יצאו מחוץ לעיר ולא זכו לחוויות הפשוטות, לכאורה, שכל ילד זוכה בהן. יש כאלה שעוברם הסרט הזה היה הראשון בחייהם ואולי גם האחרון לעוד תקופה מאוד ארוכה", הוא מסביר.
סעדון קשוב לצרכים של התלמידים שלו, הוא מסתובב בחצר בית הספר, מסתכל, מקשיב, מחובק מכל הכיוונים, עוצר לרגע להחזיר חיבוק, לקשור שרוך של ילד. הוא בעיקר דואג לשתף אותם ולהתייעץ. כך קרה שנפתחה בבית הספר קפיטריה ביוזמתם של התלמידים שמפעילים אותה ושומרים את ההכנסות לצרכים שלהם. "הם ביקשו, ואנחנו הרמנו את הכפפה יחד עם המורה לחינוך גופני, שמלווה אותם. פינינו להם את מחסן החקלאות, שכבר לא היה בשימוש, ויצאנו לדרך. הם מוכרים את הדברים כמעט במחיר עלות, וכשאוספים סכום מכובד קונים דברים שמשמשים את הצרכים שלהם".
כך קרה שגם משחקים ומשחקי חשיבה וחברה הפכו לחלק בלתי נפרד מהתכנית החינוכית בבית הספר. "בהתחלה אפשרנו להביא משחקים מהבית. זה מהווה עבורם איזושהי נחמה ויוצר עניין. לאט-לאט יצרנו בבית הספר פינת משחקים ויצרנו את הייחודיות של בית הספר, שמשתמש בכלים משחקיים לטובת הוראה. הם משחקים ונהנים ובמקביל לומדים מיומנויות קריאה, חשבון, הבעה בדרך יצירתית וכיפית", אומר סעדון.

 

"זאת לא חוכמה לקלוט רק את אלה שקל איתם"

עם כניסתו לתפקיד עלה רעיון לפתוח בבית הספר כיתת אוטיזם, אך בגלל שהיה חדש בתפקיד וחסר ניסיון הוחלט לבסוף לפתוח את הכיתה בבית ספר אחר. הרבה מים זרמו בנהר, ומאז יש בבית הספר כיתה לילדים עם בעיות רגשיות והתנהגויות, והוא בית הספר היחיד שעדיין מחזיק כיתה כזאת. "זאת כיתה מאוד מאתגרת, ולפני מספר שנים היו עוד כיתות כאלה, שגם קיבלו הרבה משאבים כדי לתפעל אותן נכון. המטרה היא לשלב את הילדים האלה בבית ספר רגיל, אבל גם להשאיר אותם בסביבת המגורים הטבעית שלהם. לאט-לאט המשאבים התחילו להצטמצם, ולצערי הרגו את הכיתות האלה. אנחנו נשארנו בית הספר היחיד שמחזיק כיתה כזאת כי ההורים הביעו התנגדות נחרצת לסגירתה. אתה מסתכל על ההצלחות שקצרנו עם הילדים האלה, ומזיל דמעה של אושר וגאווה".

סעדון עם הסגנית שגם תחליף אותו, נורית ברקו. צילום: אורי קריספין.

שבע שנים אחר כך נפתחה בבית הספר גם כיתה של ילדים עם אוטיזם, המתמודדים עם טווח רחב של בעיות תקשורת. "התפיסה שנהוגה כיום בעולם בעניין הזה היא להתאים את הסביבה לילד ולדאוג לו לכל מה שהוא צריך ולא לשים אותו במסגרת מרוחקת ומבודלת. זה משהו שמוכיח את עצמו פעם אחר פעם, ואנחנו גאים בכך מאוד", אומר סעדון.
אתם קולטים גם ילדים שנפלטו ממסגרות אחרות בשל בעיות התנהגות ואלימות?
"זה האני מאמין שלי: לא חוכמה לחנך ילדים שקל איתם ולהביא אליך רק כאלה. אנחנו מעצימים כל תלמיד ותלמיד, ומבחינתי העצמה היא לראות בכל רגע איתו כרגע מכונן. איש חינוך צריך לדעת לעשות זאת גם ברגעים הקשים והעצובים. קלטנו ילדים שהוצאו מבתי ספר אחרים בשל אלימות ומקרים חריגים וחיבקנו אותם חזק. זה לא קל, אבל זה שווה את זה. היו הרבה ילדים שביקשו עבורם מסגרות של חינוך מיוחד, ואני עמדתי על הרגליים האחוריות כדי שזה לא יקרה. לצערי באיזשהו שלב זה פגע בבית הספר, כי יצא לו שם של בית ספר לחינוך מיוחד. אני מאמין שזו השליחות שלנו. אנחנו מצליחים להגיע אליהם ומצמיחים אותם".

ללא מילים

מלבד רון, בנו בן ה-15, יש לסעדון שני ילדים נוספים, ליאור תלמידת י"א בבית הספר לאמנויות, ויובל, שהייתה בעבר סגנית יו"ר מועצת התלמידים הארצית ויו"ר נוער וקהילה, כיום היא חיילת.
במקביל לעיסוקיו הרבים סעדון הוא גם ממקימי המש"ב (משפחות מיוחדות עושות שינוי באשקלון) ופעיל מרכזי ונמרץ בעמותה. "פתחנו את המש"ב כי לא היה אף חוג במתנ"ס שהתאים לרון ולילדים כמוהו. מאז עברנו כברת דרך יחד עם יורם גניש יו"ר המש"ב, ולשמחתנו לאחר מאבק ממושך בקרוב יוקם כאן מבנה רב-תכליתי שיספק עבור הילדים הללו את כל מה שהם צריכים", אומר סעדון.
אתה חושב שהעובדה שאתה אבא של רון היא זו שהפכה אותך לרגיש כל כך לסביבה ולילדים מיוחדים?
"לא, מאז ומעולם הייתי רגיש מאוד לסביבה שלי. זה התחיל ברגישות לבעלי חיים בגיל צעיר מאוד, וכולם קראו לי 'ד"ר דוליטל'. תמיד עזרתי לאנשים, דאגתי להעצים, להכיל ולחבק. יחד עם זאת, אין לי ספק שהמורה הכי טוב שהיה לי בחיים, יותר מכל פרופסור בכיר ובעל שם באוניברסיטה, היה רון. הוא לימד אותי להקשיב, גם לכאלה שקשה להם לדבר, להתבטא או להסביר מה בדיוק הם צריכים. אני מקשיב לילדים, גם כשהם לא משתמשים במילים, הם לא צריכים לדבר הרבה כדי שאדע להבין אותם".

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר