לפני כחודש וחצי הרגישה מורן ארד (32) גוש חשוד בשד, היא הייתה אז בביקור אצל אחיה בארצות הברית והחליטה לא לספר לאף אחד מבני משפחתה עד שתשוב ארצה ותבדוק אותו. שבוע לאחר מכן היא נחתה בארץ, וכבר יום למחרת התייצבה אצל כירורג שד, והוא שלח אותה לביצוע אולטרסאונד. “הוא אמר שיכול להיות שזו ציסטה או משהו שפיר, אבל אני כבר ידעתי”, היא אומרת. “בבדיקה התגלו כמה גושים ותא טרום סרטני, זה גם הגיע ללימפה ולמחזור הדם. אסור להם להגיד מה הם רואים עד שזה לא נשלח לבדיקה ומתקבלות התוצאות הרשמיות, אבל הפנים שלהם אמרו הכול. זאת הייתה אותה הבעת פנים שאני זוכרת מגיל 13. בדיקה שהתחילה מחויכת ורגועה, ובתוך דקות האווירה בחדר השתנתה”.
משם נשלחה מורן לבדיקות נוספות ונאלצה לחכות כשבוע ימים עד שהתקבלה התוצאה הסופית. “התחושה במהלך ההמתנה משתנה כל הזמן. מצד אחד, בגלל שכבר הייתי שם ועברתי את כל זה איפשהו רציתי להאמין שאני מוגנת. זהו, סימנתי את ה-v שלי על המחלה הזאת, אין מצב שזה יקרה לי שוב. מצד שני, אני מתהלכת בצל של המחלה כבר הרבה שנים, וכל דבר קטן מקפיץ אותי בשל החשש שהיא תחזור. התחושות שלי לא היו טובות מלכתחילה, התגובות של הצוות בבדיקות עצמן גם לא בישרו טובות. ביקשתי מהם להיות כנים איתי, כי כבר ידעתי לקראת מה אני הולכת, וכשלקחו ביופסיה גם מבלוטת הלימפה, הבנתי שזה סרטני”.
“לא התעסקתי במחשבות על מוות”
כשהגיעה הבשורה ואיתה גם דרכי הטיפול הקונבנציונאליות, שכוללות כריתת שני השדיים וטיפולי כימותרפיה והקרנות, הרגישה ארד שהיא לא מוכנה להתמודד עם זה שוב. הזיכרונות מהתקופה ההיא וממה שעברה בה היו קשים מדי. עברו כמעט 20 שנה מאז ההתמודדות ההיא, ולמרות זאת היא זוכרת הכול כמעט לפרטי פרטים. זה התחיל בדימומים קשים, המשיך ברופאה ששלחה אותה הביתה כי היא הוגדרה “מפונקת” ונגמר בגידול בשחלה. את הכאבים שמהם סבלה אחרי הניתוח היא זוכרת היטב וגם את הקושי שחוותה בטיפולים שלאחר מכן, שנמשכו שנה שלמה. "הייתי בסך הכל ילדה בת 13, לא באמת הבנתי במה מדובר רק ידעתי שסרטן זה מוות. ממש בהתחלה שאלתי את אמא שלי, ממקום תמים מאוד, אם אני אמות והיא אמרה שאין מצב כזה. כשהגעתי לשניידר קיבלתי הלם, המון ילדים קירחים וחיוורים, מחוברים לצינורות, הבנתי שלשם אני הולכת" היא מספרת.
מורן ארד בגיל 13
את הכאבים שמהם סבלה אחרי הניתוח היא זוכרת היטב וגם את הקושי שחוותה בטיפולים שלאחר מכן, שנמשכו שנה שלמה. "הייתי בעיקר כאובה ורזה מאוד, רוב הזמן עייפה וכמעט לא מתפקדת. במקביל ניהלתי שם חיים רגילים, כמו כל ילדה בת 13. נוצרו בבית החולים חברויות, היו המון פעילויות וניסו להעסיק אותנו בכל דרך, כדי שלא נשקע בטיפולים. בדרך איבדתי גם חברות קרובות, זה לא היה משהו שקל להתמודד איתו במיוחד בגיל צעיר כל כך. למרות זאת לא התעסקתי במחשבות על מוות ולא על מהות החיים"..
הבשורה הנוספת שטרפה את הקלפים
אף שלסרטן השחלה יכול להיות מרכיב גנטי, נאמר לה תמיד שהסוג שבו היא לקתה אינו מהמשפחה הזאת. מאז שהבריאה מהמחלה הייתה מורן במעקב צמוד, שכלל ביקורות ובדיקות כל חצי שנה. במהלך השנים האחרונות, בעיקר אחרי שנחשפה לסיפורה של אנג’לינה ג’ולי, שעברה כריתת שד בשל נשאות של הגן, ביקשה ארד לבדוק שוב את המרכיב הגנטי, אבל נאמר לה שאין בכך צורך. “שוב אמרו לי שאין קשר ושאני יכולה להיות רגועה מהבחינה הזאת, ולא עשו לי את הבירור. כשהתברר שהמחלה חזרה בשד, מיד קישרתי והבנתי שאני נשאית”.
במקביל ערכה מורן, יחד עם אימה, בירור משפחתי. "חלק מהמשפחה של אמא שלי מצד סבא שלי ז"ל, נספו בשואה, אז אי אפשר היה לברר היסטוריה משפחתית, אבל התחלנו לעשות טלפונים ולבדוק יותר לעומק. התברר שמישהי מהמשפחה נפטרה מסרטן שחלות, בת דודה אחרת החלימה ועוד אחת נוספת נפטרה".
את התשובה לכך שהיא אכן נשאית של המוטציה של הגן BRCA, היא קיבלה רק בשבוע שעבר, והיא שוב טרפה את הקלפים וגרמה לה לחשב מסלול מחדש. “עולות השאלות איך זה הגיוני שלא עשו לי הבדיקה הזאת עד היום, אבל גם אם הייתי יודעת אני לא יכולה להגיד בוודאות שהייתי עושה כריתה מלאה של החזה שלי רק למטרת מניעה. עד לפני זה לא תכננתי לבצע את הניתוח, אבל כשהתברר שזה גנטי, הבנתי שאין לי ברירה ובעוד מספר ימים אצטרך לבצע את הכריתה והשחזור. הבטיחו לי ציצי הרבה יותר יפה מהמקורי”, היא צוחקת.
“הבנתי שאני הבאתי את זה על עצמי”
במשך הריאיון איתה מורן צוחקת, מתבדחת ושומרת על אופטימיות ומצב רוח טוב. הפעם הראשונה והיחידה שבה היא נשברה הייתה כשדיברה על אימה ועל הקושי שלה לראות אותה מתמודדת עם זה בפעם השנייה. “התחושה הכי נוראית הייתה לראות את אימא שלי, המבט שלה בעיניים שבר אותי. בשבועיים הראשונים לא חשבתי על עצמי, רק עליה. הרגשתי שזה לא פייר שהיא שוב צריכה לראות את הבת שלה מתמודדת עם זה, אבל עברתי גם את השלב הזה והחלטתי שאני נכנסת במחלה הזאת וגם עושה את הכול כדי להבין את המשמעות”.
סייעה לכל כך הרבה אנשים. כעת היא זקוקה לעזרתכם. מורן ארד
בשבועות האחרונים החלה מורן לערוך מחקר משל עצמה. היא שינתה את אורח חייה לא היכר: היא מתעוררת בכל יום בחמש בבוקר ועושה צעידות לעבר הים, היא עברה לתזונה טבעונית, הורידה סוכר מהתפריט ועברה לאוכל אורגני. היא נחשפה לחומרים שמדברים על נסיגה ספונטנית של הסרטן ונמצאת בתהליך של שינוי תפיסה ותודעה. “היום הבנתי הרבה דברים וקישרתי אותם גם לסרטן של גיל 13. נזכרתי שאז בדיוק עברתי לחטיבת הביניים ויצא ששובצתי בלי החברות שלי. עד אז הייתי ילדה שמחה ואופטימית, אבל הפכתי לשקטה מאוד ועברתי סוג של חרם. לא רציתי להיות שם ונכנסתי לדיכאון, לא במובן שרציתי למות, אבל כן ייחלתי שיקרה לי משהו כדי שלא אצטרך ללכת לבית הספר, ואז זה קרה. אז כמובן לא קישרתי בין הדברים, אבל בשנתיים האחרונות חוויתי תחושות של תקיעות, חוסר הערכה ונכנסתי לסוג מסוים של דיכאון קל, ואז זה קרה שוב. רק כשהתחלתי לחקור, הבנתי את הקשר שבין הגוף לנפש, ואני חוקרת את המקום הזה. היום, בדיעבד, אני אומרת לעצמי, ‘עם תחושות כאלה, מה ציפית שיקרה?’”
“זה הסיכוי האחרון שלי”
מתוך ההבנה שהיא זאת שהביאה את זה על עצמה, כהגדרתה, הבינה מורן שרק היא זאת שיכולה גם לרפא את זה. היא הצטרפה לקבוצות והתחברה לאנשים שמתעסקים בזה וגילתה עולם שלם של רפואה אלטרנטיבית ששאב אותה. היא אמנם הבינה שאין מנוס מניתוח, אבל את הטיפולים הקונבנציונליים שלאחר מכן, שכוללים כימותרפיה והקרנות, היא לא מתכננת לעשות. וכעת הדרך היחידה לגרום לסרטן לסגת ולעזוב את גופה היא טיפול בחו”ל, שעלותו 220 אלף שקלים, ולטובתו היא מגייסת כספים באמצעות עמותת "משפחה תומכת". “הטיפול בחו”ל מדבר על החיבור שבין הגוף והנפש, דרך שינוי תודעה ודפוסי חשיבה. הוא משלב גם פעילות גופנית ותזונה. זה עולם שלם שנחשפתי אליו והבנתי שאפשר גם אחרת. הבנתי שאני גרמתי לזה, והגוף שלי פשוט הרים ידיים כי לא היה לו כוח להתמודד איתי. הבנתי גם שחייב להיות משהו אחר, שונה ממה שהכרתי עד היום. הפכתי כל אבן כדי להציל את חיי ומצאתי את הדרך, עכשיו אני צריכה רק עוד עזרה קטנה. זה אף פעם לא נעים לבקש, אבל זה הסיכוי האחרון שלי”.
תרומות עבור מורן ארד ניתן להעביר דרך דף הפייסבוק: ‘ישראל מתגייסת להצלת מורן ארד’
