בשנת 2004 קרא ארוין גינצבורג, ניצול שואה שכבר עברת את שמו למשה רמון, לבתו קטי וסיפר לה כי יש לו מחברת הכתובה בכתב יד שבה הוא כתב שירים, בין היתר שיר על אמו.
הוא הסביר לה כי הכתב שלו אינו קריא וביקש ממנה לכתוב אותו במחשב ולהדפיס אותו. היא עשתה כדבריו, כתבה והדפיסה את השיר ואת מילותיו המצמררות. זמן קצר לאחר מכן, באותה השנה הוא הלך לעולמו.
השיר שכתב סבא משה
סבא משה, כמו שהם קוראים לו במשפחה נולד בבודפשט בחודש אוגוסט שנת 1928. הוא היה בן יחיד לאביו יוסף שעבד במשרה ממשלתית ואמו קתלין שעבדה בעבודה משרדית.
בגיל 12 הוא היה כשהגרמנים הגיעו למקום מגוריו, הוא ראה את הפינוי של היהודים במשאיות וברח מהבית ומאז לא ראה את הוריו ולא ידע מה עלה בגורלם, אבל הבין כי הם לא שרדו.
התמונה של האם קתלין שעליה הוא מדבר בשיר
לאורך כל שנות המלחמה הוא הסתתר במקומות מסתור, בחצרות ואורוות סוסים ואכל אוכל מפחי אשפה.
בשנת 1944 הוא עלה לישראל באונייה ונשלח לקיבוץ אפיקים. בארץ הוא התחתן עם דינה ונולדו להם 3 ילדים: קטי רמון, אלה כפיר ויוסי רמון וכן 10 נכדים.
סבא משה באירוע משפחתי
המשפחה מספרת כי סבא משה היה אדם סגור, חולני וסבל ממחלות. בבית הוא הדחיק את נושא השואה אך בחוץ הוא היה שותף לפרויקט "תאטרון עדות" – עדות של ניצולי שואה שם קיבל תמיכה, "המקום נתן לו במה לבכות, לשתף רגשות, לשחרר יותר, הרשה לעצמו לשחרר, לחלוק במחשבות, לשתף בני נוער ומעל הכל לקבל טיפול רגשי", מספרת נכדתו, קרן גרשי, תושבת אשקלון.
איך אתם במשפחה הגבתם כשנחשפתם לשיר?
"אנחנו התרגשנו מאוד משום שהצלחנו להתחבר לכאב המודחק של סבא, להרגיש את הכאב שלו להתרגש איתו, להבין דרך המילים עד כמה היה לו קשה כנער לברוח ועד כמה מרגיש אשם שאמו הקריבה את חייה כדי שהוא יחיה. הצלחנו להבין כמה קשה היה לו כנער לחיות בתת תנאים ולהיאחז בזכרונות".
מילות השיר:
פרידה מאמא / משה רמון
בדממה וכיסופים, ביגון ועצב רב, מתבונן בתמונתך אשר בחדרי. ואת מחזירה לי מבט בעינים עצובות וענוגות.
ביום זכרון קרב ובא ראשי סחרחר לרגע קט לפתע מוצף אני בשפע זכרונות. נזכר ביום הארור בו הפרידו בנינו לנצח נצחים.
נלקחת ממני ונרצחת כה אכזרי בדמי ימיך. לא פעם הרהרתי המחשבה שאת שיחרורי פדיתי בדמייך. על כל זה חש צביטה חזקה בלב בדמיוני בכל יום הולדתך מניח אני זר פרחים, באי שם באירופה על קברך הרענן לעד.
רציתי לבקש סליחה על מה שלא הספקתי ולא ידעתי להגיד לך אז, ולא הספקתי להגיד לך כמה אני אהבתיך מכל הלב.
כמה רציתי להמשיך להיות עוד ילד כדי להשתובב ולהתפנק בזרועתייך. כמה השתוקקתי לשמוע את קולך, כמה רציתי מדי פעם לפעם ללטף את לובן שערך. לספר לך מה שלא ידעתי אז על ארצנו החדשה הקטנטונת שטופת השמש בשפע אורות אשר קמה על אף התנכלויות של אומות למרות הכל הצליחה להפוך לגן פורח כל טרש ביצה ושממת חולות.
גם לספר לך על עצמי על חיי על התקוות וחלומות על ההבטחות והאשליות על ההצלחות ועל הכשלונות. בקיצור על כל חיי.
אחרי כל זה מה נותר לי עוד להגיד רק דבר אחד.
להודות ולהגיד תודה על כל עמלך אמא.
