מיכה פרץ עם תמונתו של רונן אחיו ז"ל. צילום: דוברות המשטרה
מיכה פרץ עם תמונתו של רונן אחיו ז"ל. צילום: דוברות המשטרה

"משנה לשנה זה יותר קשה": מיכה פרץ חוזר לאסון הכרמל בו איבד את אחיו רונן

עשר שנים חלפו מאז איבד מיכה פרץ את אחיו רונן ז”ל באסון הכרמל. בריאיון עצוב איתו, הוא מספר על האח שהיה דמות לחיקוי, חוזר אל אותם רגעים קשים של חוסר ודאות עד שמגיעה הבשורה הקשה, ומדבר על הכאב שלא מרפה למרות השנים שחלפו. “כולם חוגגים את חג החנוכה, אבל הנרות שלנו כבו מאז והם כבויים כל השנה”, הוא אומר

פורסם בתאריך: 27.11.20 14:56

עשור חלף מאז השריפה הגדולה בכרמל. היה זה ערב חג החנוכה, בו אחזו להבות הענק ביערות והתפשטו בעוצמה ובמהירות. 44 בני אדם נספו בשריפה והיא כילתה כ-25 אלף דונם. 10 שנים חלפו מהאסון הנורא ההוא, שעדיין חקוק היטב בזיכרון של כולנו. קרחות היער הגדולות החלו אט אט להתכסות שוב בצמחייה ובעצים מוריקים, כאילו מנסים הם לכסות את הפצע ולטשטש את הזיכרון. אך עבור המשפחות שאיבדו באסון את יקיריהם אין שום דבר שיטשטש ויכסה את הכאב. “הציפייה היא שבכל שנה ושנה שחולפת נתגבר ואולי נשכח קצת והכאב יהיה פחות גדול. אבל זה בכלל לא ככה”, אומר מיכה פרץ, אחיו של מישר רונן פרץ שנספה באסון, “משנה לשנה זה הופך להיות אפילו יותר קשה, לקראת יום האזכרה הפצע נפתח שוב והכאב לא מרפה כל השנה. במצב כזה אין נחמה. אנחנו מנסים ומשתדלים להתמודד עם האובדן הזה. האם אנחנו מצליחים? חצי כוח. יש ימים שאני מרגיש שכן ויש ימים שהרבה פחות. האחים שלי ואני עוד איכשהו מצליחים להתמודד עם זה, המשכנו בחיים, בית, נישואים, ילדים ועבודה. אבל ההורים הפכו לשבר כלי ואין עבורם שום מרפא. זאת לא דרך העולם שההורים קוברים ילדים. זה פצע פתוח, שנפתח עוד יותר בכל אירוע כזה או אחר”.

שושלת מג”ב

מישר רונן פרץ ז”ל, צוער בקורס הקצינים של שירות בתי הסוהר, קיפח את חייו כשהוא בן 34. הוא הותיר אחריו הורים, אחים, אישה ושני ילדים קטנים. הוא נולד וגדל באשקלון, בן שלישי למשפחה בת ארבעה ילדים. אחריו, בהפרש של 8 שנים, נולד בן הזקונים של המשפחה מיכה. “קודם כל, לפני שהוא היה אח שלי, הוא היה החבר הכי טוב שלי. אומנם חיי היו איתו קצרים, אבל עם משמעות רבה. למדתי ממנו המון-המון ותמיד הלכתי בעקבותיו”, אומר מיכה, שוטר מג”ב.

את לימודי התיכון סיים רונן בבית הספר ‘רוגוזין’ בעיר ומשם התגייס למג”ב. גם מיכה הלך בדרכו: “הלכתי אחריו גם לבית הספר הזה ואחר כך למג”ב. הוא אהב את החיל הזה מאוד, ולי היה ברור שאני הולך אחריו גם לכאן ואם לא, אז אני לא אעשה שום דבר אחר. אבא שלי גם היה במשמר הגבול ואז רונן התגייס, אחריו אני והיום אחיין שלנו התגייס גם הוא לחיל. יש איזו שושלת כזו שממשיכה וזה בעקבות מה שהשריש לנו רונן. נכון שגם אבא שלי היה לוחם מג”ב, אבל את האהבה לחיל והקשר המיוחד אליו קיבלתי מרונן”.

רונן פרץ ז"ל

רונן פרץ ז"ל

בשנת 2006 התגייס רונן לשירות בתי הסוהר, ליחידת “נחשון”, ועבר את כל המסלול ביחידה. “נחשון זו לא יחידה, זה בית”, נהג לומר. תפקידו האחרון היה מש”ק ליווי ומפקד צוות, ואז הצטרף לקורס הקצינים המשולב במסלול הייעודי. למרות שחשב על כך רבות, הפעם החליט מיכה דווקא לא ללכת בעקבות אחיו ונותר לשרת במג”ב. “הוא אפילו ניג’ס לי שאצטרף אליו, אבל מג”ב זה כבר משפחה אז לא יכולתי לוותר על זה. כשפקד אותנו האסון הזה, הבנתי שעשיתי בחירה נכונה כי כולם היו איתי ברגעים הקשים שעברתי, מהפיקוד הבכיר ועד החייל הזוטר”.

“רונן לא עונה”

בשעות הצהריים של ה-2.12.2010 התלקחה שריפת יער בהר הכרמל, האש החלה להתפשט במהירות ולהבות הענק סיכנו את חיי התושבים שהתגוררו בישובים הסמוכים. הרוחות החזקות ליבו את האש והיא החלה להתפשט לעבר כלא “דמון”. בשל החשש לחייהם של האסירים הוחלט על פינוי הכלא. למשימה זו חברו קצינים ושוטרים שעסקו בחסימת צירי תנועה, לוחמי האש של שירות כבאות והצלה, וצוערי ומדריכי קורס קצינים של השב”ס, מחזור א’, הקורס שבו היה רונן.

הצוערים עשו את דרכם למקום באוטובוס, שאחריו ניידות משטרה. כאשר לפתע שינתה הרוח כיוון והחלה שולחת לשונות אש שורפות אל עבר האוטובוס, קירות ענק של אש חסמו את ציר התנועה, אחזו בכול ולקחו איתם את חייהם של ארבעים וארבעה בני אדם. שלושים ושבעה מהם צוערי קורס קציני שירות בתי הסוהר ומפקדי הקורס, נהג האוטובוס, שלושה כבאים ושלושה קציני משטרה.

אוטובוס הצוערים באסון הכרמל. צילום: ירון קמינסקי

אוטובוס הצוערים באסון הכרמל. צילום: ירון קמינסקי

ביום האסון, קלט מיכה חיילים חדשים, כקצין בקורס מ”כים של מג”ב. “אני זוכר את היום הזה ממש טוב, כאילו לא חלפו עשר שנים”, הוא משחזר, “עשיתי שיחת בפתיחה לחניכים שקלטנו ותוך כדי השיחה החלו כל מיני רחשים של שמועות. אמרו שאוטובוס נשרף, לא היה ברור בהתחלה אם זה של אסירים או סוהרים. בשעות הראשונות הייתי אנדרלמוסיה גדולה מאוד, הגיעו חלקים של מידע, התמונה לא הייתה ברורה בכלל ואף אחד לא הבין מה בדיוק קרה. למרות כל זה, בקבלת הידיעה הראשונית וגם כמה שעות אחר כך עוד הייתי אופטימי. עזבתי את החניכים ויצאתי לעשות טלפונים, התחלתי לנסות להפעיל קשרים ולהתקשר לחברים שעובדים בכוחות הביטחון כי הרי בטוח שהם יודעים משהו, אבל הרגשתי שכולם מתחמקים בתשובות. כמובן שניסיתי להשיג את רונן מספר פעמים, אבל לא היה מענה. כל הרשתות קרסו אז בגלל העומס, היו לידי עוד חברים שניסו להוציא שיחות טלפון ואף אחד לא הצליח, אז גם בשלב הזה עדיין לא חששתי. אני זוכר בעיקר בלגאן אטומי. התחלתי לקבל מלא טלפונים מחברים שכאילו התקשרו לשאול ‘מה המצב?’. אלה היו שיחות מוזרות, שאני לא רגיל לקבל. אבל עדיין לא חשדתי, בדיעבד הבנתי שכולם ניסו לגשש אם אני כבר יודע שרונן היה באוטובוס שנשרף כי כבר היו שמועות. אני גם לא קישרתי כי קורס הצוערים של ‘נחשון’ היה ברמלה, האירוע התרחש בצפון ולא חשבתי שיש איזשהו סיכוי שייקחו אותם מהמרכז לצפון. זה אפילו לא עלה לי בראש”.

השעות חלפו ותמונת המצב עדיין לא הייתה ברורה. בשעות הערב המוקדמות המתח הרב הכריע את מיכה: “עוד הייתי בבסיס ופשוט התפרקתי מבכי. אבל אז שמעתי שהיו כאלה שניצלו ואחד מהם זה חבר טוב של רונן, אמרתי לעצמי שאם הוא ניצל אז גם רונן ניצל, שניהם פייטרים והיו כל הזמן ביחד. היינו חברים טובים, מדברים פעמיים ביום לפחות. בכל יום חמישי היה לנו נוהל קבוע, נפגשים בערב לשבת עם חברים. זה גם היה ערב חנוכה וכבר קבענו הדלקת נר חגיגית בבית של ההורים”.

מיכה חיכה לשיחת הטלפון המרגיעה מאחיו, אך זאת לא הגיעה. “אמא הכינה כבר את הבצק והתקשרה אליי מספר פעמים באותו יום כדי לסגור פינות ולבדוק מתי אני מגיע. היא גם אמרה לנסות להשיג את רונן כדי לבדוק איתו מתי הוא מגיע כי הוא לא עונה לה. אחר כך סיפרו לי שבסביבות ארבע בצהריים אבא שלי אמר לאמא שלי שלא בא לו לחגוג בערב, כי השריפה עשתה לו הרגשה לא טובה על הלב. בכלל עוד לא ידענו שרונן היה שם”.

חיכה לשיחת הטלפון המרגיעה. מיכה פרץ עם הטלפון. צילום: דוברות המשטרה

חיכה לשיחת הטלפון המרגיעה מאחיו. מיכה פרץ עם הטלפון. צילום: דוברות המשטרה

הוא החליט לעזוב הכל ולנסוע לבית ההורים באשקלון. “כמובן שבדרך קיבלתי המון שיחות טלפון, בהם גם שיחה מאמא שלי שאמרה שאני בטוח יודע משהו ולא אומר לה, האמת שלא ידעתי שום דבר”. הוא הגיע לבית הוריו ולפני שעלה דאג להסיר את חולצת המדים שלבש. “כבר כשהתקרבתי ראיתי המולה גדולה מאוד למטה, המון מכוניות ואנשים. לא הבנתי מה קורה, עדיין לא קיבלנו שום הודעה, הכל רק שמועות אז למה כל ההמולה הזאת בבית שלי?! האמת, שברגע הזה האופטימיות שלי התחילה קצת להתפוגג. אז החלטתי להוריד את החולצה של המדים לפני שאני עולה לראות את ההורים. כי המדים שלנו היו דומים ולא רציתי שלרגע יחשבו שאני רונן ושלא יכאב להם”.

“אם אכעס זה יחזיר אותו?”

גם בבית משפחת פרץ הייתה בשעה ההיא המולה גדולה מאוד. “הבנתי שאני צריך לקחת את המושכות ולעשות קצת סדר. דאגתי שכולם יפסיקו לדבר. יש לנו את כוחות הביטחון, הם יודעים לעשות את העבודה שלהם ואני סומך עליהם. נכון שזה היה אירוע קשה ואולי לא כל כך ידעו איך להתמודד איתו. אולי בגלל שאני בא ממג”ב, שם חווינו מספיק אירועים קשים לצערנו, אז הצלחתי לשמור על קור רוח בשעות הקשות ההן”.

רק לקראת עשר וחצי בלילה נשמעה הדפיקה של קצין העיר. “גם אז לא קיבלנו עדיין הודעה רשמית ממנו. הוא אמר לנו שככל הנראה רונן היה באוטובוס. אי הוודאות הזאת הוציאה אותנו מדעתנו וכל שעה שעברה הייתה כמו נצח”.

גופות הנספים נשלחו לזיהוי ורק אחרי תהליך ארוך ומתיש קיבלו המשפחות את הבשורה המרה. “עברנו שלושה ימים מאוד קשים, את ההלוויה ערכנו רק ביום ראשון. אמא שלי ואחותי בכלל ‘לא היו איתנו’ בימים האלה, היו מטושטשות והתעלפו מספר פעמים. הרגשתי שהאחריות נופלת עליי ושאני צריך להיות חזק. וזהו, מאז אני מנסה לחיות עם הכאב, לומד לחיות איתו יותר נכון. מנסה לא להיתקע על הכעס לא שואל מה היה ולמה”.

מתמודד בלי שאלות. מיכה פרץ. צילום: דוברות המשטרה

מתמודד בלי שאלות. מיכה פרץ. צילום: דוברות המשטרה

היו רגעים של כעס?
“היו מספר תחקירים שזומנו אליהם וקראתי גם את הדו”ח של מבקר המדינה על האסון. החלטתי שאני לא מתערבב בזה, זה מיותר בעיני. אם אני אכעס זה יחזיר אותו? יכול להיות שאיפשהו בהתחלה היו לי כל מיני מחשבות, אבל דיברתי עם אנשים יותר חכמים והבנתי שאין טעם לכעוס. יש משפחות שכועסות ושואלות שאלות, אבל אני לא במקום הזה. אני בחרתי בחיים ובחרתי ללכת בצוואה הלא רשמית והבלתי כתובה שהוא השאיר”.

מה היא?
“הזכות לחיות את החיים ולמצות אותם עד הסוף. רונן היה בן 34 כשהוא נהרג ועד אז הוא ניצל כל דקה ושנייה. טיולים, חברים, חוויות. הוא כל הזמן חייך, החיוך שלו זה מה שאפיין אותו. הוא ידע ליהנות ולשלב בין הנאות החיים, לא פספס כלום”.

רונן פרץ ז"ל

רונן פרץ ז"ל

כמה פעמים יצא לך לחשוב על מה עבר עליו ברגעים האחרונים?
“העדפתי לא לחשוב על זה. הם צדיקים, הלכו להציל חיי אדם ונהרגו על קידוש ה’. ככה אני רואה את זה וזה מנחם אותי”.

אתה חושב שהלקח נלמד? אסון כזה יכול לקרות שוב?
“אני רואה שינוי במדינה, מסוקים, טייסת, כבאיות חדשות. אם יש שריפה היום אז מיד מקפיצים מסוק וכבר לא צריכים סיוע מארצות זרות. אומנם זה עלה לנו בחיי אדם, אבל תמיד אומרים שהוראות בטיחות נכתבות בדם, אז לצערנו זה מה שקרה גם הפעם. אבל היום אני יכול להגיד חד משמעית שכל הגופים עשו שינוי בעקבות האסון והיום הם ערוכים לכל אירוע כזה או אחר במימדים כאלה”.

קיר ההנצחה לרונן פרץ ז"ל

קיר ההנצחה לרונן

על פי תחקיר האירוע והעדויות מהשטח רונן פרץ כבר הצליח להיחלץ מהאוטובוס הבוער ולהציל את חייו. אולם לא הוא לא יכל להתעלם מחבריו שזעקו לעזרה וחזר לחלץ אותם, מה שעלה לו בחייו שלו. הוא אף קיבל לאחר מותו אות גבורה על אומץ הלב שהפגין ועל מסירות הנפש במסגרת מילוי תפקידו. “רונן ניצל. אבל הוא שמע צעקות ‘פרץ תעזור לי’ אז והוא חזר לאש. הוא פעל מתוך מה שהוא חונך וגדל עליו במג”ב ובשירות בתי הסוהר, דבקות במשימה וחתירה למגע. גדלו על זה ביחד אז אני יכול רק להתגאות בו על כך”.


רוצים להישאר מעודכנים?

הצטרפו לוואטסאפ של "כאן דרום אשקלון"

הצטרפו לטלגרם של "כאן דרום אשקלון"

הורידו את "כאן דרום אשקלון" באנדרואיד

הורידו את "כאן דרום אשקלון" באייפון


“נרות החנוכה שלנו כבויים”

בכל שנה דואגים בני משפחת פרץ לקיים לרונן אזכרה גדולה עם מאות משתתפים, בהם בני משפחה וחברים, לוחמי ‘נחשון’ של שירות בתי הסוהר, וגם אישי ציבור רבים. השנה טקס האזכרה, שיתקיים בעוד כשבועיים, יראה קצת אחרת בעקבות מגבלות הקורונה. “הפעם זה יהיה בצמצום ועל פי הנחיות משרד הבריאות. בשנים הראשונות עשינו אזכרות של למעלה מאלף איש, עם השנים זה הלך וירד והגענו לכמה מאות. אנחנו זוכרים את רונן יום-יום וביום של האזכרה ניתן לו את הכבוד שמגיע לו, גם עם ארבעה או חמישה אנשים. כולם חוגגים את חג החנוכה, אבל הנרות שלנו כבו מאז והם כבויים כל השנה”, אומר מיכה.

10 שנים הם פרק זמן לא מבוטל, בהם היו בבית משפחת פרץ גם הרבה אירועים משמחים. “נולד לי ילד וקראתי לו על שמו של רונן. והיו עוד הרבה אירועים, אבל להורים אין שמחה מאז שרונן נהרג. אמא שלי עברה תקופה קשה מאוד, היא גם חלתה במחלה והיום, ברוך ה’, היא בריאה. אין ספק שזה בא מצער. כשההורים מאבדים את היקר להם מכל כל שאר הדברים מתגמדים לעומת הדבר הזה. אנחנו מנסים להתמקד בעיקר בהנצחה של אח שלי”.

איך אתם מנציחים אותו?
“התחלנו בטורניר כדורגל לזכרו באשקלון כי רונן מאוד אהב כדורגל. זה היה בשלוש השנים הראשונות. בשנה הרביעית עשינו מסע אופניים בכרמל, סמוך למקום האירוע. בשנים האחרונות אנחנו עושים ערב שירה, ‘שירת הבקשות’ בשישי בערב לזכרו. עשינו הכנסת ספר תורה, הדפסנו ספרי תורה וסידורים. עכשיו אנחנו בדין ודברים מול עיריית אשקלון על הקמת פארק על שמם של הנספים, אני מקווה שזה יצא לפועל. אנחנו מתעסקים בהנצחה כי זה נותן לנו קצת שקט ונחמה”.

איך חשוב לך שיזכרו אותו?
“חייכן ועם שמחת חיים. לוחם אמיתי ודמות לחיקוי מכל הבחינות”.

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר