במשך חודשים ארוכים ליווה עומרי יום-טוב את אימו ליאת (40) לטיפולים קשים במחלקה האונקולוגית בבית-החולים ‘ברזילי’. זה היה לפני כארבע שנים ועומרי היה בסך הכל בן 14. היום הוא כבר בן 18 ולאחרונה התבשרה המשפחה כי הוא התקבל לעשות שירות לאומי במחלקה שהייתה משמעותית כל כך עבור המשפחה. “עומרי לא מתגייס לצבא, היות והוא עבר חיים מורכבים וקיבל פטור. בכל זאת, היה לו חשוב מאוד לתת מעצמו ולתרום, אז הוא בחר לעשות את השירות הלאומי שלו במחלקה שבה אני הייתי מטופלת. עבורנו זאת לגמרי סגירת מעגל מרגשת”, אומרת האם ליאת.
היא חלתה במחלה כשהייתה בת 36, אמא לארבעה ילדים קטנים. היה זה סרטן השד עם מעורבות בבלוטות הלימפה. “המחלה תפסה אותנו באמצע החיים, פשוטו כמשמעו. רגע אחד עוד תכננו טיול לחו”ל וברגע השני כבר מצאתי את עצמי בטיפולים. עוד לפני גילוי הייתה תקופה די ארוכה שהרגשתי עייפה, אבל עבדתי אז במספר עבודות במקביל וחשבתי שזאת כנראה עייפות כללית מהשגרה”, מספר ליאת.
גילחו את הראש לאות הזדהות. עומרי ואביו
אלא שאז היא הבחינה בשינויים באחד משדיה והחליטה לגשת להיבדק. “רופא הנשים שהגעתי אליו שלח אותי מיד לכירורג ואחרי שעשו לי את כל הבדיקות הבנו שמדובר בסרטן. למזלנו הוא התגלה די בזמן. חשוב לי לפנות לכל הנשים להגיד להן ללכת להיבדק. למרות שיש היום מודעות גדולה מאוד לגילוי מוקדם, עדיין יש נשים שלא מוצאות את הזמן ללכת להיבדק. העבודה, הבית, הילדים והכביסות הכל יכול לחכות”.
“שמנו הכל על השולחן”
כשלושה שבועות אחרי הביקור ההוא אצל הרופא החלה ליאת לעבור טיפולים כימותרפיים במחלקה האונקולוגית בבית החולים ‘ברזילי’. מי שליווה אותה לכל הטיפולים והיה לצידה לאורך כל הדרך הקשה הזאת, היה בנה עומרי. “מהרגע הראשון של הגילוי שמנו את הכל על השולחן. סיפרנו לילדים והם היו שותפים לכל ההחלטות, לכל התהליך והשלבים שעברתי. הם לקחו על עצמם לעזור בהכל וכל מטלות הבית היו באחריותם. זאת הייתה תקופה שבה לא ידעתי בכלל מה יהיה ואם אני אצא מזה. בעלי והילדים נתנו לי את הכוח”.
“כשאמא סיפרה שהיא חולה בסרטן לא נבהלנו, ראינו בזה עוד אתגר שצריך לעבור וידענו שנעבור אותו יחד”, מוסיף עומרי.
ליאת, לרוב יש נטייה שלא לחשוף ילדים לתמונה כולה, כדי לגונן עליהם קצת. איך זה היה אצלכם?
“אצלנו זה הפוך, הילדים תמיד יודעים הכל ומעורבים בהכל וכך היה גם עם המחלה. בשלב הראשוני הסברנו שאני חולה וכולם צריכים להירתם. בהמשך הם היו חשופים לכל התהליכים הרפואיים שאני עוברת ועתידה לעבור. כשהתחיל לנשור השיער, בעלי ושלושת הבנים גדולים גילחו את הראש לאות הזדהות. כולם תמכו מאוד, אבל במיוחד עומרי שהוא מאוד קרוב אליי והרגיש חלק בלתי נפרד מתהליך ההחלמה שלי. הוא החלק המנצח במאבק הזה, עשינו את זה יחד”.
עומרי, איך אתה מרגיש כשאתה שומע את אמא אומרת את זה?
“זה לגמרי לא רק אני. זאת קודם כל היא ואחריה כולנו. עשינו הכל כדי לעבור את זה ביחד”.
איך מרגיש נער בן 14 שמלווה את אמא שלו למחלקה האונקולוגית?
“אני לא יודע איך היו מרגישים נערים אחרים בני 14 במצב הזה. אבל כשאני הייתי בן 14 עברתי כבר חיים לא פשוטים והתמודדתי עם המון דברים. אולי רוב הילדים בגיל הזה היו מפוחדים מעט, אבל הדברים שעברתי עיצבו אותי בצורה אחרת לגמרי, כך שלא חששתי והרגשתי שיש לי כוח להתמודד עם הכל”.
“בית הספר הציל אותי”
רק לאחרונה סיים עומרי את לימודי התיכון שלו בבית-הספר ‘צור ברק’ בג’וליס. “הגעתי ל’צור ברק’ אחרי שבסוף כיתה י’ העיפו אותי מבית-הספר בו למדתי כי לא השתלבתי. האמת, שאת כיתות ט’ ו-י’ סיימתי רק בזכות ההורים שדחפו ולא ויתרו לי. אבל כשהגעתי לתיכון, כבר לא רצו בכלל לקבל אותי בבית הספר. אף פעם לא אהבתי ללמוד, תמיד הייתי ילד יותר מעשי ופרקטי ואז ההורים שמעו על ‘צור ברק’ וחשבו שזאת אולי יכולה להיות אופציה טובה עבורי. אבל הייתה סטיגמה על המקום, ואמרו שהוא של ילדים מופרעים אז חששתי מעט. בדיעבד התברר שלא היה לי ממה לחשוש, סיימתי 12 שנות לימוד, עם בגרות חלקית ותעודות מקצוע ביד, שאיתה אני יכול לצאת לעבוד כבר עכשיו בעבודה טובה ומכניסה מאוד. אם היית אומרת לי לפני שנתיים שזה יהיה מצבי לא הייתי מאמין. בית הספר הזה הציל אותי. כל בתי הספר שהייתי בהם בעבר הסתכלו רק על ציונים ודחפו לשם, אבל בצור ברק רואים קודם כל את הילד ואת הקשיים שהוא מתמודד איתם”.
האם ליאת מסכימה עם הדברים ומוסיפה: “אני רוצה להוסיף שמהרגע הראשון, למרות הסטיגמות והחששות, התרשמנו שמדובר בצוות פחות ששם את הכל על השולחן. הדבר הראשון ש’קנה’ אותי זאת הכנות, הרגשתי שלא מנסים לייפות את הדברים הפחות יפים. כבר בפגישת ההיכרות אמרו לנו שהם נותנים את הנשמה וזה היה ממש ככה. הרגשתי את הנשמה של הצוותים החינוכיים בכל רגע נתון”.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
“המטופלים זקוקים לעזרה”
את השירות הלאומי שלו היה אמור עומרי להתחיל בחודש אוקטובר הקרוב, אולם הוא נדחה בשל הקורונה ועומרי מצפה כבר בכיליון עיניים, לשוב אל המחלקה שבה טופלה אימו. “ראיתי שם את המטופלים והבנתי שהם זקוקים שיהיו איתם ויעזרו להם כי הם נמצאים במצב רפואי מורכב. לרוב האנשים קשה להסתכל על החולים האלה ויש בהם גם הרבה פעמים רחמים. אני לא בא ממקום של רחמים, ההיפך אני רואה בהם גיבורים”.
“אני גאה מאוד בעומרי”, מסכמת ליאת, “לא מובן מאליו ללכת למקום כזה ולתת מעצמך, זה מקום לא קל. אם עומרי הולך על זה בלב שלם זה מדהים בעיני. המטופלים יקבלו יחס טוב וחם ממנו והוא יקבל שיעור נוסף וטוב לחיים”.
