המספרים היבשים מפלצתיים ומשקפים תמונת מצב מזעזעת לפיה, 1 מכל 5 ילדים הוא קורבן לאלימות מינית. 90 אחוז מהפגיעות נעשות על ידי אדם המוכר לפוגע, 60 אחוז מהן מתרחשות בבית, במקום שאמור להיות עבורם הכי מוגן ובטוח. מאחורי המספרים הללו ניצבים הילדים והמשפחות שלהם, כל אחד מהם עולם ומלואו. “בית לין” שבשדרות עופר באשקלון, מספק לנפגעים הללו בית מסוג אחר, בית שנותן הגנה עוטף ומחבק, המאפשר להם לדבר ולחשוף, לספר את הסיפורים הכי כואבים ומזעזעים, לשתף כיצד נרצחה נפשם הרכה לפעמים פעם אחת ולעיתים קרובות מאוד פעם אחר פעם, על ידי מי שהיה הכי קרוב אליהם והיה אמון על ביטחונם ושלומם.
ולמרות הכל, באופן מפתיע אולי, "בית לין" הוא דווקא מקום של תקווה. מקום שבו הצוות המסור, הרגיש, המיומן והמקצועי, עושה הכל כדי להעניק לילדים הללו ולבני משפחותיהם כתף תומכת, כדי לפתוח וגם לסגור את הפרק הטראגי בחייהם ולהתחיל הליך של שיקום. “המקום הזה מחזיק את התקווה”, אומרת ליאת ספיר, מנהלת המרכז. "נכון שיש פה הרבה רוע, אבל ההתערבות שלנו היא מתוך אמונה, שאפשר לצאת מפה ולהתחיל משהו אחר למרות הקושי והמורכבות. אם לא הייתי אופטימית, לא הייתי עובדת במקום הזה. אני רואה את הרוע, אני רואה אותו הכי מקרוב והכי מפלצתי. ועדיין, אני פוגשת פה ילדים ומשפחות עם המון-המון עוצמות, שמצליחים להתגבר על הפגיעות האלה ומשקמים את החיים שלהם. חלק מזה זה כי אנחנו כחברה, נותנים להם כלים ועושים צדק עם מי שפגע בהם”.
מקום של תקווה. בית לין באשקלון. צילום: עדי תשובה
“בסוף יש תמונה שלמה”
המרכז באשקלון הוא אחד מבין שמונה מרכזים כאלה, הפרוסים בכל רחבי הארץ. הוא קיים כבר חמש שנים ונותן מענה לנפגעים מאזור יבנה ועד מועצה אזורית שער הנגב. המרכז מספק מענה לילדים מגיל 3 ועד גיל 18, אוכלוסיות עם צרכים מיוחדים עד גיל 21. “המרכז מיועד בעיקר לפגיעות מיניות, אבל גם נותן מענה לכל ספקטרום האלימות הפיזית”, מסבירה ספיר, “השלב הראשוני הוא הכרה בפגיעה כדי לתת לה תוקף ואמון בנפגע וזה מה שקורה אצלנו. בשלב השני, נפנה להמשך טיפול או שיקום ואלה נעשים במרכזים אחרים וייעודיים אחרים של משרד הרווחה ולא אצלנו”.
למה פונים דווקא אליכם?
“מגיעים אלינו ילדים שחוו פגיעה על ידי מישהו והם באים לספר את הסיפור שלהם כדי להתחיל בתהליך של החלמה ושיקום. אם בעבר, ילד נפגע עבירה היה צריך לספר את הסיפור שלו במספר מקומות, אז אצלנו כל הפונקציות נמצאות במקום אחד. אם זה חוקר ילדים, עו”ס, רופאה, פרקליטה ואם בית. ראינו שכשילד צריך לספר בכמה מקומות נוצרת אצלו דרמטיזציה משנית ואנחנו רוצים למנוע את זה. אנחנו מאפשרים, למעשה, לספר הכל בפעם אחת, בדרך כלל גם במפגש בודד אחד, ולצאת מפה להתחלה של שיקום והחלמה מהפגיעה”.
"זה שונה מתחנת משטרה". בית לין. צילום: עדי תשובה
זה אומר שאתם תחליף לתחנת המשטרה?
“בדיוק. יש אצלנו שוטרת שהיא חוקרת נוער וחוקר ילדים ולמעשה אנחנו מספקים את כל הפונקציות. בנוסף, יש כאן אפשרות לספר את הסיפור מבלי לפתוח בהליך פלילי. יש מקרים של פגיעות, למשל בתוך המשפחה, שההורים או הנערים לא רוצים לפתוח מיד בחקירת משטרה והליך פלילי, שלפעמים יכול רק לפגוע. אז יש כאן עו”ס שמקשיבה ומכוונת להמשך טיפול ויש ועדת פטור מהליך פלילי”.
יש מקרים שבהם יש מהצד שלכם לחץ ללכת על הליך פלילי למרות שהמתלוננים לא רוצים?
“אנחנו תמיד ניתן את הבחירה להורים. יש מקרים שיש להם בחירה, בעיקר כשמדובר באנשים זרים שפוגעים. במקרים של פגיעות בתוך המשפחה, כשהן מבוצעות על ידי האחראי ויש עליהן חובת דיווח, אז לא תמיד יש ברירה ולא תמיד תהיה ועדת פטור”.
למשל.
“למשל כשמגיע אלינו סיפור של פגיעה מינית מצד סבא, שפגע בנכדה שלו, אז הורים הרבה פעמים מאוד אמביוולנטיים לגבי זה שהילדה תפתח את הסיפור. לפעמים הנערה עצמה לא רוצה כי זה סבא שלה או אבא שלה או קרוב משפחה אחר. שם אנחנו עושים תהליך מותאם, יחד עם הילד. מאוד נשתדל לא לכפות את הדברים, אבל זה תלוי מקרה. עד כמה אנחנו יכולים ללחוץ”.
פגיעה מינית יכולה להיות מצד הסבא. אילוסטרציה. א.ס.א.פ קריאייטיב/ingimage
איך עושים את זה?
“אני חושבת שבסופו של דבר הורה מבין את המשמעות. כשהורה מגיע לכאן ויש לו רשת תמיכה, זה אחרת מאשר לבוא לתחנת משטרה. יש פה תהליך שאנחנו עושים, אנחנו נותנים מקום לכל החששות והרגשות שעולים, נותנים מקום לפחדים. מתוך הבנה שזה הליך לא פשוט להחליט שאתה מגיש תלונה במשטרה על פגיעה מינית, בטח אם זה מצד מישהו שהוא מאוד-מאוד קרוב. אז אנחנו תמיד ננסה לדייק, ביחד עם המשפחה וגורמי המקצוע הרלוונטיים, מה הדבר הכי נכון לעשות. בשביל זה יש כאן צוות שלם ואנחנו נשב ונדון מה הדבר הכי נכון לעשות”.
איך נעשית חקירה כזאת כשמדובר בילדים מאוד קטנים?
“נכון שהסיפור מסופר באופן וורבלי ועל זה אנחנו מתבססים, גם כי ההליך המשפטי דורש את זה וגם כי זאת הדרך שלנו להבין על הפגיעה. זה הדבר המתסכל בכל הדבר הזה, שלא תמיד יש לילד מילים בכלל לתאר את הפגיעה. כי המילים הללו לא קיימות בעולם המושגים של ילד והוא אפילו לא מבין מה הוא חווה מצד אבא או סבא. לפעמים זה האתגר והקושי. יש פרוטוקול מיוחד של חקירות ילדים, שהוא מתוקף מדעית. יש לחוקרים גם את הניסיון והמומחיות שלהם לדבר עם ילדים מאוד-מאוד צעירים. ועדיין, לפעמים אנחנו יוצאים מפה עם שאלות לגבי מה בדיוק היה ולא תמיד אנחנו מקבלים את כל התמונה באופן מלא. זה המקום שלו לשיתופי פעולה מול גורמי קהילה, להמשיך את הבירור בדרכים אחרות. לפעמים יש ילדים שצריכים קודם טיפול ואחרי הטיפול הם מגיעים באופן יותר שלם ואסוף ויכולים לספר על הפגיעה. המטרה שלנו היא לייצר מוגנות לילד כדי שלא ימשיך להיפגע”.
לילדים קטנים יש לעיתים גם דמיון מאוד פורה, איך יודעים להבדיל?
“חלק מהמיומנויות של חוקר ילדים הוא גם קביעת מהימנות. אנחנו יודעים באיזו צורה ילד יספר סיפור כשהוא חווה אותו ואיך יספר על אירוע שלא התרחש במציאות. יש לנו כל מיני קריטריונים שבסוף אנחנו משכללים את כולם ויכול להגיד אם מדובר בילד עם דמיון או ילד שעבר פגיעה. כמובן שכל תיק אינו מבוסס רק על העדות של הילד, יש עוד עדויות ודיווחים של הסובבים אותו ובסוף אתה רואה תמונה שלמה”.
"בזכות הצוות". צוות בית לין אשקלון. צילום: עדי תשובה
“מחשבה מטלטלת”
בכל חודש מגיעים למרכז בין 30 ל-50 משפחות חדשות. “אלה הנתונים של החצי-שנה האחרונה. בקורונה ראינו עלייה די משמעותית. דאגנו לזה שילדים נמצאים יותר בבית ולכן ייפגעו יותר. אבל מה שקרה זה שהשהות בבית הרבה פעמים קרבה מאוד בין ההורים לילדים וכך הם חשפו בפניהם את הפגיעות שחוו מצד בן משפחה אחר. היו לנו מספר גדול מאוד של מקרים שבהם ילד שנפגע באופן תדיר על ידי הסבא או הדוד באירועים או מפגשים משפחתיים תדירים, בחר לחשוף את זה בפני ההורים דווקא בתקופת הקורונה, הודות למרחק שהיה בינו לבין הפוגע בתקופה הזאת”.
כשהפגיעה המינית בילד מתרחשת בתוך הבית, המצב כבר הופך להרבה יותר מורכב. בתקופת הקורונה עלה גם מספר הדיווחים על פגיעות בין אחים. ליאת מבקשת מאוד לשמור על הפרטיות של הפונים למרכז, בעיקר כי מדובר במקום קטן מאוד וכל חשיפה עלולה להיות קריטית. “אני יכולה לדבר על התופעה הזאת, שהיא לצערי מאוד-מאוד שכיחה ואנחנו נתקלים בה כל הזמן. מגיעים אלינו ילדים שמספרים על פגיעות של אחים גדולים שפוגעים באחיות צעירות, לפעמים מקרים בהם שני האחים מתחת לגיל 12, שזה מתחת לגיל אחריות פלילית, שיש כל מיני התנסויות בינם לבין עצמם וזה גולש לפגיעות. ההתערבויות שם מאוד מורכבות. הורה צריך להתמודד עם זה שיש לו בבית גם ילד פוגע וגם ילד נפגע. המחשבה על זה שהילד הפוגע הוא גם שלך, היא מאוד מטלטלת. בטח במקרים בהם צריך לפנות למשטרה, וזה קורה כשמדובר בבגיר מול קטין, כשהפערים הם מאוד משמעותיים בגיל והפגיעות הן קשות מאוד. זו סיטואציה מאוד מורכבת לעמוד מול הורים, שבאו כי הם רוצים לטפל ומבינים שזה חייב לעבור הליך פלילי”.
"היא נפגעה וחוששת". אילוסטרציה: מוטי מילרוד
לאחרונה טיפלו במרכז גם בילדה קטנה ומשפחתה, לאחר שחשפה שעברה התעללות מינית ממושכת מצד הדוד שלה. “הילדה שיתפה במקרה את האמא, סביב בדיקה רפואית שהיא הייתה צריכה לעבור והיא נורא חששה ממנה. כשאמא שאלה אותה, עלה הסיפור שהיא נפגעה וחוששת. הם הגיעו לפה, תחילה הגיעה רק האמא. היה לה מאוד קשה עם זה שאח שלה, פגע בילדה הקטנה שלה. עשינו תהליך והיא קיבלה את התמיכה המשפחתית גם. אחר כך הילדה הגיעה לפה והייתה כבר במקום של לספר ולשתף בפגיעות. אלה היו פגיעות קשות מאוד, שהתמשכו לאורך שנים. בסוף הוגשה גם תלונה במשטרה”.
מקרים בלתי פתורים
מקרה אחר, שטופל ב’בית לין’, נחשף לאחר שהחשוד עצמו הגיע לתחנת המשטרה וסיפר מיוזמתו על כך שהוא פגע בכל מיני ילדים. “זה היה תהליך מאוד ארוך, לאתר את הילדים האלה ולהגיע אליהם ולהורים שלהם”, מספרת ליאת, “זאת הייתה חוויה מאוד לא פשוטה לבשר להורים, שיכול להיות שהילד שלהם נפגע. חלק מהילדים שנפגעו היו מאוד צעירים. ההתערבות מול ההורים הייתה מורכבת, כי ברוב המקרים הורים שמגיעים אלינו יודעים שהייתה פגיעה וכאן זה היה הפוך. אחר כך הסתבר שאותו פדופיל שפעל במשך מספר שנים ופגע במספר לא מבוטל של ילדים. היום הוא עדיין מרצה את עונשו”.
"אני לרגע לא לבד". ספיר במשרדה. צילום: עדי תשובה
ויש גם מקרים שנשארים בלתי פתורים. כמו המקרה של א’ הקטנה, שבעת הליך גירושים של הוריה, דיווחה אימה שהיא חושדת שאביה פוגע בה מינית. “זה היה סיפור מורכב, שמאוד ניסינו להגיע לאמת ולחקור את מה שקרה שם. עשינו התערבות מעמיקה בניסיון להבין מה החשד, הילדה דווקא לא סיפרה כלום. לא ידענו מה לעשות כי אם היא נפגעת היא ממשיכה להיפגש עם האבא ואם לא, אז אין סיבה שהיא לא תתראה איתו. זאת ילדה שהבאנו אותה אלינו פעמיים כדי לעשות שיח ולגרום לשיתוף פעולה. בסוף היא לא שיתפה. יצאנו מאוד מתוסכלים, כי לא באמת ידענו אם יש כאן פגיעה או שזה דיווח כתוצאה מסכסוך גירושים ואינטרס להפיל את האבא. במקומות כאלה המעטפת הקהילתית היא חשובה, שיש שם מישהו שממשיך לעקוב. ההתערבות הזאת נמשכה והמשיכו ליווי, פיקוח והדרכה. אנחנו לא יודעים אם הוא פגע בה או לא, אבל ההתרשמות שאנחנו מקבלים מהקהילה היא שיש שם אבא מאוד מעורב שמיטיב עם הילדה. המדד הוא האם הילד בסוף חוזר אלינו, כי אם יש פגיעה, עם הזמן יצוצו עוד דיווחים עליו ממקומות אחרים. במקרה הזה הקהילה הצליחה להחזיק את זה, לתת מענה לאמא וגם לילדה”.
זינוק בפגיעות בתקופת הקורונה
לדברי ליאת בחודשים האחרונים, מאז פרוץ הקורונה, נרשמה גם עלייה חדה בתחום פגיעה מינית בילדים בתחומי רשת האינטרנט. “ילדים שחושבים שהם מתכתבים עם חבר בן גילם, נופלים בסוף קורבן לפדופיל. זה מתחיל לאט-לאט ובהדרגה. תחילה הם יוצרים קשר סביב תכנים שמעניינים את הילד ואחרים שהילדים נשאבים לזה התכנים הופכים להיות מיניים. במרחב הזה מתרחשות גם כן פגיעות לא פשוטות, החל מבקשות לשלוח תמונות אינטימיות וסרטונים של ביצוע כל מיני אקטים. אלה פגיעות קשות מאוד-מאוד כי בתוך כל הדינמיקה הזאת משתמשים הרבה פעמים באיומים שיפרסמו את התמונות. ילד שמאיימים עליו לא יודע מה לעשות עם זה ואז הוא שולח עוד תמונות וזה גם יכול להגיע למפגשים”.
מהו הרווח הצפוי לבניין שלכם מתמ"א 38 / פינוי בינוי
איך מדברים עם ילדים על להיזהר ולהישמר ומצד שני לא להפחיד אותם יותר מידי?
“הבסיס הוא שיח פתוח עם הילד, כל הזמן לדבר, לאו-דווקא על הסכנות. כשאני שואלת את הילד שלי 'איך היה?' לא להסתפק ב’כיף’, אלא לשאול שאלות מעמיקות ומכוונות יותר. חשוב שילד מגיל צעיר מאוד יבין שהוא יכול לספר הכל ולפרט, לא רק כשחלילה קורה משהו חריג ונפגעים. אם מדובר בילדים גדולים יותר אפשר להציף אירועים ששומעים עליהם בחדשות ולהוביל לשיח, לשאול אם אולי הם נתקלו במשהו דומה. תתפלאי איזה תשובות ילדים נותנים, אם רק שואלים אותם ומאפשרים להם לשתף”.
לדבריה השיח הטריוויאלי הזה, לכאורה, לא תמיד מתקיים. “אני מאוד בתחום ולי יש שלוש בנות” היא משתפת “אבל גם כשאני שואלת את הבנות הפרטיות שלי אם קורה שהן נתקלות בתוכן פוגעני התשובה היא לעיתים ‘כן’. זאת לא חייבת להיות פגיעה פיזית או אקטיבית. הבת הגדולה שלי, למשל, סיפרה שקפצה לה בעת משחק איזושהי פרסומת והיא ראתה אישה עם חלק עליון חשוף. אז אמרתי לה שאני שמחה שהיא משתפת אותי, שאלתי איך היא הרגישה עם זה ומה עשתה וחשוב גם לתת כלים מה לעשות בפעם הבאה. צריך להבין שהמרחק בין לראות דבר כזה לבין ללחוץ עליו מסקרנות ולהיכנס, הוא מאוד-מאוד קצר. וכשאתה לוחץ אתה יכול להגיע לתכנים פוגעים. ההשפעות של פורנוגרפיה הן מאוד-מאוד קשות, אנחנו רואים פה ילדים שנחשפים לתוכן כזה ואחר כך גם הולכים עם זה מוצפים, בגלל שזה כל כך לא מתאים לגיל שלהם. לפעמים גם אם מדובר בחשיפה חד פעמית, הם מתנהגים את זה ומתחילים לעשות את זה”.
"בקשות לשלוח תמונות אינטימיות". אילוסטרציה: דוברות המשטרה
את יכולה לתת דוגמה?
“כן. היה לנו מקרה באחד מבתי הספר שמספר ילדים נחשפו לפורנוגרפיה ופשוט ביצעו אחד בשני את האקטים האלה בהפסקות. אלה היו אירועים קשים, שמעורבים בהם הרבה ילדים בגיל מאוד-מאוד צעיר. יש לזה השלכות כמו של פגיעה לכל דבר”.
אפשר להתקשר ולהתייעץ
לתפיסתה של ספיר המשימה שלנו כהורים היא קודם כל לייצר תקשורת ולא לפחד לדבר על הדבר הזה. השיחות הללו מציפות לעיתים אירועים קשים, אבל הן מסייעות לטפל בפגיעה בעת הצורך ולמנוע את הפגיעה הבאה. “חשוב לי לציין שאם הורה נתקל באיזשהו קושי ולא יודע בדיוק מה לעשות, אפשר להתקשר אלינו ולהתייעץ גם עם הדברים הללו. פגיעה היא איזשהו רצף, שמתחיל מחשיפה והתנהגות מינית לא מותאמת עד לפגיעות הקשות של אונס. לפעמים ההתייחסות בתחילת הרצף הזה והתערבות מתאימה יכולה למנוע אחר כך החמרה. אז נכון שיש ילדים שרואים פעם אחת וזהו, אבל ברוב המקרים אנחנו רואים שזה חוזר על עצמו. יש בזה משהו שהוא מאוד מסקרן את הילד כי לא מדברים איתו על זה”.
"מחזיקים פה את התקווה". בית לין. צילום: עדי תשובה
עוד היא מוסיפה כי ישנם מקרים בהם ההורים חושדים או חושבים שאולי הם מזהים התנהגויות מיניות חריגות מעט, אך בשל חוסר כלים ודרכים להתמודד הם בוחרים להניח את הנושא בצד. “לא צריך לפנות רק כשיש אונס, לפעמים גם הדברים האלה שנראים כביכול קטנים והתחלתיים, מצריכים טיפול נכון. דווקא שם אפשר לעשות התערבויות טובות ונכונות”.
איך עושים את ההסברה הזאת נכון?
“אני אשתף מהניסיון האישי שלי דווקא. בהתחלה הייתי מציגה להן כל מיני תרחישים של ‘אם’. כלומר, ‘אם’ מבקשים מכן או אומרים לכן ככה וככה ‘אז אתן…’. ואז נתקלתי במקרה של ילד שההורים נתנו לו את כל תרחישי ה’אם’ הללו ובכל זאת הוא נפגע. הוא סיפר שמישהו הציע לו טאבלט ובגלל שהוא מאוד רצה הוא הלך איתו. פה הבנתי שאני יכולה לתת כל מיני תרחישים. אבל אם אנחנו מדברים על פדופילים, הם הרבה יותר מתוחכמים מאיתנו ונמצאים מספר צעדים לפנינו והם יצליחו לזהות את הנקודה שבה הילד ילך איתם. ואנחנו כנראה לא נוכל לכסות את כל האפשרויות. והבנתי שמה שאני רואה שנכון לי עם הבנות שלי, זה לתת את הכללים הבסיסיים שכולנו מכירים. אבל בנוסף חשוב כל הזמן לדבר, ואני מנצלת גם סיטואציות מזדמנות כדי לחדד כל הזמן. כנראה שלא נוכל תמיד להגן עליהם ויכול מאוד להיות שהם יחשפו לסיטואציות ולא נהיה שם, והמסר המרכזי שצריך לעבור הוא שלא משנה מה קורה מספרים ואני לא אכעס ולא אאשים אותן”.
“ילדים שנכנסים ללב”
היא בת 35 ומתגוררת בכפר מימון, יחד עם ארנון בעלה ושלושת בנותיה (12,8,6). בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית. “זה משהו שתמיד היה ברקע שלי, העשייה החברתית. הייתי בגרעין נח”ל בירוחם במסגרת הצבא ואחר כך הייתי מ”כית של נערי רפול בחוות השומר. ההתעסקות החברתית תמיד עניינה אותי וראיתי את עצמי לומדת את התחום”. בתום לימודיה התחילה ליאת לעבוד במשרד הרווחה בתפקיד של חוקרת ילדים. “זאת הייתה עבודה שלמדתי בה המון וכך נחשפתי לכל התחום של פגיעה בילדים בכלל ופגיעות מיניות בפרט”.
"התקווה עוזרת לי להתמודד". ספיר. צילום: עדי תשובה
לאחר שבע שנים בתפקיד הרגישה ליאת שחסר לה מענה מערכתי יותר היות ולדבריה מדובר בתקופה שגורם אחד בלבד אינו יכול לטפל בה וצריך שילוב כוחות של מגוון תפקידים. “כחוקרת עבדתי במרכזי הגנה וראיתי איך זה מתבצע והבנתי שאני צריכה משהו מתכלל ורחב יותר, שתהיה לו יכולת להשפיע לו רק על הילד אלא גם על המעגלים הרחבים יותר שלו של משפחה וקהילה. זה היה חסר לי והגעתי לנהל את ‘בית לין’ מהמקום הזה ובגלל זה אני פה. העבודה הזאת לא יכולה להתקיים לבד, היא מתקיימת בזכות הצוות. אי אפשר לעבוד במרכז הגנה כסוליסט, אני באישיות שלי גם שחקנית קבוצתית. כאן זה בא לידי ביטוי כי העבודה היא מאוד צוותית”.
ברמה הרגשית איך את מתמודדת עם הסיפורים שאת שומעת?
“אנחנו מחזיקים פה את התקווה. הורה מגיע לפה מאוד מתוסכל ועם סיפורים מורכבים. והתקווה לריפוי, תיקון וצמיחה היא זאת שעוזרת לי להתמודד. בהרבה מהמקרים גם נעשה אחר כך צדק בבית המשפט וזה גם משהו מחזק מאוד. אבל הכי חשוב הוא שאני לא נשארת לבד עם הסיפורים ותמיד מדברת על זה עם הצוות המדהים שיש לנו פה”.
בית לין באשקלון. צילום: עדי תשובה
אבל את נשארת עם זה? זה מלווה אותך אחר כך בבית?
“יש ילדים שנכנסים ללב מאוד. אבל אתה לא יכול לשרוד הרבה זמן בתחום הזה מבלי לפתח כל מיני אסטרטגיות, שעוזרות להתמודד עם הדבר הזה. אז יש כל מיני דברים שאני עושה ויש פה גם הדרכות קבוצתיות לאוורור רגשות ושיתוף. בהתחלה הייתי חוזרת הביתה ומספרת לבעלי, עד שהוא אמר לי שהוא לא מסוגל לשמוע יותר. אז עברתי לחברות, היינו יוצאות והייתי מספרת כדי לשתף, אבל הבנתי שגם להן לא נעים לשמוע וזה מכביד. אף אחד לא רוצה לשמוע על פגיעות מיניות בילדים. אז בסוף אתה צריך להיות עם זה לבד. מה שמאפשר לי לשרוד בעיקר זו העבודה המשותפת עם הצוות שלי פה ביום-יום, אני לרגע לא לבד”.
איך העבודה שלך משפיעה על האמא שאת?
“אני מאוד-מאוד משתדלת שזה לא יבוא על חשבון הבנות. ארנון, בעלי, מאוד מאזן אותי בבית ולפעמים אומר לי שאני קצת היסטרית. אז אני ההיסטרית והוא לא, ויש את האיזון בבית. ועדיין זה משפיע, אני פחות מאפשרת מאימהות אחרות אולי כי שמעתי על אלפי מקרים. כל מקום הוא זירה פוטנציאלית לפגיעה, אז כשהורה שולח ילד באופן חופשי למגרש המשחקים, לי קופץ בראש ‘רגע’. אבל עצם זה שיש מי שמאזן אותי זה עוזר. אז יש את העבודה ויש את הבנות, והשיח עם הבנות הוא ממקום בריא ומעודד. עשיתי תהליך עם עצמי והבנתי שאני אף פעם לא אוכל לשמור עליהן במאה אחוז, למרות כל הניסיונות. וזה אומר לתת להן לחיות את החיים ולהתמודד עם הדאגות שלי מול עצמי, הן לא צריכות להתמודד עם הדאגות האלה”.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
“הילד כעס עליי”
היא נחשפה במהלך עבודתה לאינספור מקרים קשים מזעזעים. אבל דווקא ילד אחד, שהיה אז בן 8, לא עזב את מחשבותיה בתקופה ארוכה מאוד. “היה ילד שהתגלה איזשהו סרטון שלו. זה לא היה משהו שהמשפחה ידעה, זה היה משהו שהתגלה במקרה על מחשב של פדופיל. הגעתי לילד הזה והוא כמעט הפך עליי שולחן. הוא נורא כעס עליי שאני מעלה על דעתי שיש כזה סרטון, הכחיש כל קשר למרות שרואים אותו בוודאות עם עוד מישהו. ראינו פגיעה חמורה וזה היה סרטון שמאוד קשה לצפות בו. הוא לא שיתף פעולה בחקירה. אבל לאט-לאט התחלנו תהליך והצלחנו להביא אותו למרכז. אחרי ששמנו את הסוד על השולחן, אפשר היה לפתוח אותו גם עם המשפחה. זה היה תהליך מאוד משמעותי, שבו עצרנו את הפגיעה וחשפנו אותה. בסוף אותר הפוגע, שפגע לא רק בו, הוא הודה וקיבל את העונש על המעשים שלו. והוא עשה תהליך מאוד משמעותי עם הפגיעה. זה ילד שהלכתי איתו עם השנים. לאחרונה, באחת ההרצאות שעשיתי, מישהי פנתה אליי וסיפרה לי שהוא אצלה בפנימייה. היום הוא כבר גדול, אמור לסיים תיכון. עבורי זאת הייתה סגירת מעגל מאוד מרגשת, לשמוע שהוא זוכר את ההתערבות הזאת, וזוכר את זה שהתעקשנו לשמוע אותו ושלא וויתרנו עליו”.
מבחינתה מטרתה העיקרית של החשיפה הזאת היא בעיקר ליידע את ההורים על קיומו של ‘בית לין’. “חשוב לי שידעו שיש לאן לפנות, שלא יישארו עם זה לבד. התייעצות טלפונית יכולה להיעשות גם בדרך אנונימית. אנחנו נכוון וניתן את כל המעטפת שאפשר, כדי שהפגיעות האלה יפסקו ולא יהפכו לחמורות יותר”.
פגיעות מיניות בילדים? יש לכם כתובת. צילום: עדי תשובה
מהניסיון שלך כמה אפשר להשתקם מדבר הזה?
“היכולת להשתקם מפגיעה חד פעמית על ידי אדם זר, היא טובה יותר מאשר משיקום מפגיעה שנמשכה לאורך שנים על ידי אדם מוכר. הגיל מאוד משחק תפקיד. אם זה נעשה בגיל צעיר, אז זה מאוד יכול לפרק ולעצב את האישיות באופן לא נורמטיבי, לעומת, פגיעה בגיל מאוחר יותר כשיש כלים ויכולת להתמודד. זה גם מאוד תלוי איך הסביבה מגיבה כשנחשפת הפגיעה, וזה הדבר המאוד משמעותי שאנחנו עושים. עם ההורים אנחנו נותנים תוקף לדבר על זה ומדברים על אמון, כל עוד אין אמון מאוד קשה להתחיל לשקם. התגובה שלהם ורשת התמיכה הם פקטור מאוד משמעותי בתהליך השיקום וההחלמה. ולמרות הכל אם הייתי מרגישה שמה שאנחנו עושים הוא מאוד משמעותי לטיפול ולא רק להליך הפלילי, לא הייתי עושה את מה שאני עושה. המקום הזה הוא טיפולי במהות שלו”.
ניתן ליצור קשר עם מרכז ‘בית לין’, הממוקם בשדרות עופר באשקלון, בטלפון שמספרו 08-6389000 או במייל [email protected]
