רוני אליאב
רוני אליאב

"הרגתי יותר מפעם אחת": רוני אליאב חוזר לימיו כלוחם בסיירת מטכ"ל

סא”ל במיל’ רוני אליאב, השתתף בלא מעט מבצעים עלומים במסגרת שירותו כלוחם ומפקד בסיירת מטכ”ל וסיירת שלדג. כיום הוא עוסק בהכשרת אנשי ביטחון כשבמקביל הוא מפלרטט לא מעט עם הפוליטיקה המקומית. אבל למרות השנים שחלפו, רישומן של החוויות מהשירות לא דהה והן מלוות אותו עד היום, אז הוא החליט לקבץ אותן לספר בשם “זאב אפור”

פורסם בתאריך: 6.8.20 12:43

לאחר חבלי לידה ארוכים, הספר הראשון של רוני אליאב, ‘זאב אפור’, יצא לאור יחד עם הנגיף הקטלני שטלטל את העולם כולו. למרות התזמון הבעייתי, אליאב הוא לא מסוג האנשים שנותנים למהמרות כאלה בדרך להפיל את רוחו. “אכן התזמון פחות טוב” הוא אומר “אבל אף אחד לא תכנן את הקורונה ולא יכל לתכנן משהו בסדר גודל כזה. דברים קורים וזה בסדר”.

הוא כותב את הספר בחלקים כבר למעלה מעשור. זה התחיל בסיפורים שכתב, כמעט לעצמו, על אירועים שחווה בתקופת שירותו הצבאי, הלך וגדל, עד שהפך לספר. “כתבתי אותו לאורך שנים. הכתיבה הייתה בהתאם לאירועים כאלה ואחרים שהתרחשו בהווה והזכירו לי את העבר. בהמשך, התחלתי לפרסם חלקים בפייסבוק שלי וקיבלתי הרבה מאוד התעניינות ותגובות מאנשים. אחר כך כל זה ביחד התאגד לספר”.

כריכת הספר זאב אפור, מאת רוני אליאב

כריכת הספר זאב אפור, מאת רוני אליאב

‘זאב אפור’ הוא סיפור חייו של ארז אליאב, לוחם ישראלי, המנהל את חייו על פי קודים של לוחם. הסיפור משתרע על פני 40 שנה ועובר דרך תחנות שונות שעבר בדרכו, הגיוס ליחידת קומנדו, ההכשרה, המבצעים, האהבות, אובדן ילדיו בפיגוע התאבדות וחזרתו לצבא כעבור שנים – ההתמודדויות שבהן נראה לעיתים שהוא מאבד צלם אנוש. “לקחתי קצת ממני וגם חלקים ממישהו אחר. הספר מבוסס על הרבה מאוד אירועים שחוויתי, באופן אישי, במהלך השירות הצבאי שלי וסביבו. יש שם דברים שהם אפילו כמעט ‘אחד-לאחד’. יחד עם זאת, אני לא מגדיר אותו כספר אוטוביוגרפי”.

בתיאורו של הספר נכתב כי זהו סיפורו של לוחם, המתגייס ליחידה מובחרת וסודית, ובתחנות שונות בשירות מגלה כיצד אירועי עבר משפיעים על החלטותיו, התנהגותו ולאט לאט צלם האנוש שלו עומד למבחן. לא סתם אומרים שאת השירות הצבאי, חווים גם לאחר הצבא.

תסביר מה זה אומר כשצלם האנוש עומד למבחן?
“להיות חייל ביחידה מובחרת זה לפגוע באנשים וגם להרוג. וזה מביא אותך להתעמת עם כל מיני מקומות שאתה לא מתעמת איתם בשום סיטואציה אחרת בחיים שלך”.

והרגת רוני?
“כן, יותר מפעם אחת”.

אתה יכול לשתף בתחושה?
“זאת לא חוויה מבודדת, היא נמצאת בתוך שלל חוויות אחרות. כשאתה חייל ביחידה מובחרת אתה חי בפאזה אחרת, בעולם אחר אפילו. כשאתה חי בעולם הזה, הכל נראה גם אחרת. תמיד הייתה לזה הצדקה וזה נעשה למען מטרה”.

רוני אליאב בתקופת שירותו בסיירת מטכ"ל. צילום מהאלבום הפרטי

רוני אליאב בתקופת שירותו בסיירת מטכ"ל. צילום מהאלבום הפרטי

וכשאתה כותב ‘לא סתם אומרים שאת השירות הצבאי, חווים גם לאחר הצבא’, איך זה בא לידי ביטוי?
“השירות הצבאי מאוד השפיע על מי שאני. כל חיי אני מתנהל כמו לוחם, כתבתי על זה גם בספר. כל החיים אני נמצא ברמה כזאת או אחרת של הישרדות והתעמתות. זה לא שאני מחפש מריבות, להפך. אבל אני כן לא בורח משום אתגר, לא מוותר גם כשאני מפסיד. ככה אני מנהל את החיים שלי. אני לא יודע אם זה בא דווקא מהצבא, אבל זה בטוח התפתח מאוד בצבא”.

“הבטחות של שלושה ראשי ערים”

בדיוק כמו הגיבור של ספרו גם אליאב נולד וגדל באשקלון ושירת ביחידה מובחרת בצה”ל. אלה, כאמור, לא הנקודות המשיקות היחידות בינו לבין גיבור הספר. הוא בן 62, אבא לארבעה ילדים ושני נכדים. עדיין מתגורר באשקלון יחד עם בת זוגו עו”ד שרית ברסקה. מאז 2003 הוא הבעלים של חברה גדולה להכשרת אנשי ביטחון, שפרושה בכל רחבי הארץ. יש לה שלושה מרכזי אימון בעין צורים, בדליה ובירושלים. ולפני שנתיים היא התמזגה עם חברה אחרת, יחד הקימו חברה נוספת לאימון תיירותי. הם מתאמנים בכל רחבי הארץ ומבצעים כ-50 אלף ימי אימון בשנה. למרות שאליאב מאוד רצה, לא הסתייע לו להקים סניף של החברה באשקלון. “יש רצוי ויש מצוי”, הוא אומר, “כבר שלושה ראשי ערים הבטיחו לי שטח, אף אחד לא קיים”.

רוני אליאב עם בתי זוגו עו"ד שרית ברסקה. צילום מהאלבום הפרטי

רוני אליאב עם בת זוגו עו"ד שרית ברסקה. צילום מהאלבום הפרטי

אליאב גדל בשכונת גבעת ציון, שכונתה בזמנו ‘השיכון הדרומי’. בן אמצעי לאביו אורי, שעלה ארצה מרומניה. ואימו יוספה (ג’וזפין), ניצולת שואה שהגיעה מרומניה. השניים נפגשו כשאביו היה הרס”ר במחנה צבאי בצפון הארץ, בו שירתה האם. “אבא ברח מהשואה, הגיע לאיטליה ומשם עלה לארץ. אמא הייתה ניצולת שואה, אבל זה לא היה חלק מהאג’נדה בבית, ממש לא. אמא הייתה שייכת לדור שלא דיבר בכלל על זוועות השואה. היא הייתה חרדה מאוד לפרטיות שלה. היא הייתה אישה מאוד משפחתית. יחד עם זאת, אני מניח שלעובדה שהיא הייתה ניצולת שואה הייתה השפעה על הבית שלנו, גם אם זה היה מתחת לפני השטח”, מספר אליאב.

“ילד אשכנזי יפה”

ביסודי למד בבית-הספר ‘גורדון’ בעיר, אך התקשה מאוד להשתלב. “הייתי ילד אשכנזי יפה, עם עיניים כחולות, בקרב בני עדות המזרח, שלא אהבו את זה. זה לא היה קל, אבל נאלצתי להתמודד עם זה, ללמוד לעמוד על שלי. קיבלתי מכות וגם החזרתי. כל הזמן הרגשתי במלחמת הישרדות תמידית”.

הוא לא היה תלמיד טוב כי לדבריו באותם ימים להיות ילד מקובל משמע להיות גם תלמיד גרוע: “והרי אני תמיד ניסיתי להשתלב. מעבר לזה, הייתה לי הפרעת קשב וריכוז לא קלה. רק שאז לא ידעו לקרוא לזה בשם, אז פשוט הסתפקו בלכנות אותי ‘עצלן’”. בערך באותם הימים גם גילה את הספרים, אלה היוו עבורו מפלט ואי של שפיות במציאות הלא פשוטה שבה גדל. “קראתי הכל, בצורה אובססיבית. בעיקר אהבתי מאוד מדע בדיוני, אני אוהב את זה גם היום. אהבתי את זה שבזמן הקריאה הכל משוחרר, אפשר לעוף הכי רחוק בדמיון ואני לא כפוף למוסכמות ומסגרות”.

אחרי שסיים את לימודי היסודי עבר לתיכון ‘תגר’ בעיר, גם שם המשיך הנושא החברתי ללוות אותו. “שם כבר הייתי הילד מה’שכונות’, שהגיע לבית-הספר של בני הטובים. שם החלוקה לא הייתה עדתית, אבל אזורית. היום זה כבר לא קיים, אבל בתקופה ההיא החלוקה הזאת הייתה מאוד חדה וברורה. התחלתי את מלחמת ההישרדות שלי מחדש ומהר מאוד דווקא הצלחתי למצוא את מקומי. היו לי חברים, אהבתי מאוד ספורט והיה לי כיף”.

ההמלצה של אבי דיכטר

לקראת הגיוס שלו לצה”ל שמע אליאב על יחידת העלית של צה”ל – “סיירת מטכ”ל”. הוא קרא עליה, חקר והחליט שבדיוק לשם הוא רוצה להגיע. “כל הנושא של הלוחמה, המאמץ של הלוחמים וההתמודדויות שלהם מאוד משך אותי. אז התחלתי לחפש מישהו שהיה שם, ביחידת העלית הזאת, ולא מצאתי. סיפרתי לאבא שלי והוא לקח אותי לאבא של דיכטר שהפגיש אותי עם אבי והוא היה זה שהמליץ עליי ליחידה. במקביל איתרו אותי גם לטיס. אני זוכר שבשיחות מיון אמרתי שאני לא רוצה להיות טייס, אני רוצה להיות לוחם. שאלו אותי ‘טייס זה לא לוחם?’ אז אמרתי ‘לא. אני רוצה להיות לוחם שנלחם על הקרקע, עושה פעולות, ולא נלחם באמצעות ג’ויסטיק. אני לא בטוח שהתשובה הזאת נתנה לי הרבה נקודות זכות, אבל התקבלתי”.

אליאב הגשים חלום והתגייס ליחידת העלית הנחשבת, אבל מהר מאוד שוב עלו וצצו ההתמודדויות מהעבר. “שוב הרגשתי ‘ילד חוץ’. כולם היו קיבוצניקים, אני הייתי העירוני היחיד, ועוד מאשקלון. באתי עם ההרגלים ה’אשקלונים’ שלי, שלא היו לטובתי. לא ידעתי לשיר את השירים שהם שרים. לא ישבתי סביב המדורה. לא דיברתי ב’שפה’ שלה. ועוד הרבה מאוד ‘לא’ ו’לא’ ו’לא’”. מה שכן היה, הוא שאליאב היה חייל טוב, טוב מאוד אפילו, וזה לגמרי הספיק. “לא השתלבתי, אבל פילסתי לעצמי את הדרך. מהרגע הראשון ביחידה, הרגשתי שאני במקום שבו אני רוצה להיות. הייתי בצוות מאוד-מאוד תחרותי, היינו בתחרות מהבוקר עד הערב וזה מאוד התאים לי. לאט-לאט הפכתי לטוב יותר מהם והם נאלצו לקבל אותי”.

רוני אליאב

רוני אליאב

מבצע בשטח אויב

הוא סיים מסלול ומיד הציעו לו לצאת לקורס קצינים. “זה לא היה ברשימת החלומות שלי, ממש לא. עד אותו רגע להיות חייל בסיירת מטכ”ל הייתה פסגת שאיפותיי. אז אינסטינקטיבית אמרתי ‘לא’, זה היה נראה לי מוזר אפילו. תוך זמן קצר ה’לא’ הפך ל’כן’ והחלום נבנה משם”.

מה גרם לך להסכים לבסוף?
“החלטתי שאני הולך על זה ואבנה צוות כמו שאני רוצה. זה מה שעשיתי. זאת הייתי אוכלוסייה מעורבבת. עשיתי אותם פראי אדם, צוות אגרסיבי ומאוד לוחמני, זה כלל גם הרבה מאוד מכות. קראו להם ‘החיות של רוני’ ולכולם היה ברורה ההגדרה הזאת”.

 

היום, בדיעבד, זה היה נכון?
בוודאי, שזה היה נכון. אלה חיילים שצריך להכין אותם להיות מסוגלים להוציא את הפרעות החוצה כי זה מה שנדרש. כחייל כזה אתה צריך להתחבר למשהו חזק ואגרסיבי שנמצא בתוך תוכך, אחרת לא תצליח. אני תרגלתי ולימדתי אותם להתחבר לדבר הזה. עבדתי על זה מהיום הראשון שהתגייסו לצבא ועשינו בזכות זה דברים מדהימים”.

למשל?
“הרבה מאוד פעולות מבצעיות מורכבות ביותר. למשל, היה מבצע אחד, שעשינו יחד עם השייטת, בירדן. מבצע מפואר מאוד, שהתרחש בשטח אויב. הוא אומנם הצליח הצלחה מדהימה, אבל בקושי הצלחנו לצאת משם”.

יש תחושת אחריות גדולה מאוד על החיים שלהם, לא?
“יש. אבל הייתי בן 23, אז יותר מתחושת האחריות יש את הרצון העז הזה לעשות, לבצע וגם להצליח”.

יש גם פחד?
“בוודאי שיש, מי שלא מפחד לא מסוגל לעשות דברים. הפחד הוא הכוח המניע, אם לא תפחד לא תצליח”.

פחד יכול גם לשתק.
“פחד זאת תכונה אנושית בסיסית, שנועדה לתת לבן אדם את יכולת ההתמודדות שלו עם דברים. כשאתה מפחד, אתה מקבל אדרנלין, ומי שלא יודע להגיב לו נכון משתתק. אני לימדתי אותם להתמודד עם הפחד, להגיב לו נכון, לא לתת לו לשתק ולהפוך אותו לכוח המניע”.

יש בכלל מקום לרגשות?
“יש מקום לכל דבר, אבל הכל צריך להיות מנוהל. אנחנו בני אדם וככאלה מרגישים כל הזמן, אבל צריך ללמוד גם לנהל את הרגש”.

מהשב”כ לפוליטיקה המקומית

בתום 7 שנות שירות השתחרר אליאב בדרגת סרן. היום הוא סגן אלוף במיל’ ועושה מילואים ביחידת עלית אחרת – שלדג. “חינכתי דורות של לוחמים ואני ממשיך לעשות את זה גם היום בשירות המילואים הפעיל מאוד שלי”.

לאחר השחרור התגייס אליאב לשב”כ. הוא התחיל כמאבטח מטוסים, היה קב”ט ברומא ולאחר שובה ארצה מונה למנהל אבטחה בשדה התעופה. הייתה זו קריירת אבטחה שנמשכה עשר שנים. “אהבתי את התקופה הזאת, בעיקר כי היה לי מאוד כיף בחו”ל. הכרתי מקומות חדשים, נחשפתי לתרבויות ופגשתי אנשים מעניינים. מבחינת העבודה עצמה, היא הייתה פחות מעניינת. צריך לעבור הכשרות והדרכות ולהיות ברמת יכולת גבוהה מאוד, אבל תכלס לא קורה כלום. אתה רק צריך להיות הכי מוכן שאפשר למקרה שיקרה משהו, וזה כמעט אף פעם לא קורה באמת. זה לא כמו בצבא, שם אתה באמת משתמש ומביא לידי ביטוי את היכולות שלך”.

משם המשיך לחברה למשק וכלכלה של המרכז לשלטון מקומי. שם הקים, בין היתר, את כל הנושא של אבטחת מוסדות החינוך בישראל, דבר שלא היה קיים עד אז. במקביל, בתחילת שנות ה-90 התגלגל מסלול חייו של אליאב לכיוון מפתיע ובלתי צפוי – הפוליטיקה המקומית. לקראת הבחירות לרשויות המקומיות של 1994 הוא צורף, ללא ידיעתו, לרשימה של חיים ברדה והתגלגל משם. “לא היה לי שום קשר לפוליטיקה” הוא אומר “אבא שלי היה אדם פוליטי והיה גם יו”ר מפלגת העבודה בעיר, אבל לי אף פעם לא היה קשר לעולם הזה. ואז פנה אליי יוסי פרטוק והודיע לי שאני חלק מהרשימה של ברדה, שהיה אז פעיל שכונות פוליטי מוכר מאוד. איש מדהים ומנהיג עממי. אמרתי לו שאני לא רוצה, אבל הוא אמר שמאוחר מידי, שהרשימות כבר הוגשו ואני שם במקומות הראשונים. הייתה מערכת בחירות מעניינת מאוד והצלחנו להכניס 4 חברי מועצה, אני הייתי ביניהם. בני וקנין היה אז ראש עיר והיינו בעימות מתמיד. אחרי שנתיים במועצה החלטתי לפרוש, כי זה פשוט לא התחבר לי יותר. הרגשתי שזה סתם, שאין לחברי מועצה שום כוח להשפיע. לא יכולתי להיות במקום שבו לא יכולתי באמת לשנות. אז אמרתי ‘תודה רבה ולהתראות’”.

רוני עם בני משפחתו ליד שטל הרחוב שנקרא על שם אביו אורי אליאב. תמונה מהאלבום הפרטי

רוני עם בני משפחתו ליד שלט הרחוב שנקרא על שם אביו אורי אליאב. תמונה מהאלבום הפרטי

“השתלחתי בחריפות רבה”

באותה התקופה התחיל אליאב גם לכתוב טור דעה באחד מהעיתונים המקומיים. היה זה טור בועט, שלא חסך במילים ובביקורת והוא המשיך לכתוב אותו גם תוך כדי היותו חבר מועצה. הטור החזיק, לעומת זאת, הרבה יותר זמן. הוא כתב בהפסקות 10 שנים. “היו שאהבו והיו גם הרבה כאלה ששנאו. היו המון עימותים סביב הטור המסכן הזה”.

איך הרגשת עם זה?
“בזכות הטור הזה הפכתי גם להיות אויב של הרבה אנשים, מבלי שרציתי או כיוונתי לכך. מנגד, הפכתי גם לדמות די מחוזרת על ידי אנשים אחרים”.

אתה אדם שלא חוסך בביקורת.
“נכון ולא חסכתי גם שם. היו גם מקרים שבהם השתלחתי בחריפות רבה. לא כולם אהבו את זה וזה בסדר. אבל אני תמיד אמרתי את דעתי”.

רוני אליאב בטיול במזרח. תמונה מהאלבום הפרטי

רוני אליאב בטיול במזרח. תמונה מהאלבום הפרטי

יש בך רצון לחזור ולכתוב כתיבה מהסוג הזה?
“לא. מבלי להעיב, אני גם חושב שהעיתונים מתו מזמן. אין להם את המעמד שהיה להם אז ואני לא יודע אם נותרו עוד אנשים שבכלל קוראים, למעט המבוגרים יותר. אנשים צורכים היום את המידע שלהם ברשת. אפילו אני, שהייתי צרכן אובססיבי של עיתונים, כבר זנחתי אותם. הביקורת עדיין מדגדגת לי, אז אני מעלה ברשת וזה מספיק. לאנשים אין גם סבלנות היו לטקסטים ארוכים, הכל צריך להיות קצר וקולע. דברים מאוד השתנו”.

זה קצת עצוב, לא?
“כן, זה מעציב קצת, אבל לא באמת. העולם משתנה כל הזמן וצריכת התקשורת משתנה בהתאם. כל דור משאיר את הקודם מאחור, חושב, מתנהג ומתקשר בדרך שונה. צריך להסתגל לזה, אם לא תסתגל תישאר רק במחשבות ובזיכרונות על פעם. אני מעדיף להתקדם”.

“לחברי מועצה אין כוח”

למרות שמיצה את תפקיד חבר המועצה מהר מאוד, הפלירטוט של אליאב עם הפוליטיקה המקומית לא נעצר שם. במערכת הבחירות שלאחר מכן, פנה אליו דוד סעדון, שהחליט להתמודד אז לתפקיד ראש העיר וביקש מאליאב להריץ אותו. “אחרי שנקלעתי בטעות למערכת הבחירות, נדבקתי בחיידק הפוליטי. זה היה כיף ומעניין לפגוש אנשים, להתעמת איתם, להכיר ולהשפיע. זאת מין תחרות כזאת, שכיף לקחת בה חלק. אז הייתי ראש המטה של סעדון, שרץ באמצעים מוגבלים, והפסדנו לבני וקנין”.

גם בבחירות שלאחר מכן לקח אליאב חלק, הפעם כראש מטה של אלי דיין. “אלי רצה לחזור לפוליטיקה המקומית אחרי שכבר עשה חיל בארצית. עשינו מערכת בחירות טובה, מסורתית, אבל לא הצלחנו למכור את המוצר. מהצרי נבחר, הוא היה צעיר ורענן והתושבים רצו לחדש ולשנות”. למרות הכישלון השני ברציפות, אליאב לא אמר נואש, ופעל בבחירות שלאחר מכן עבור ד"ר קובי מיכאל. “כאן דווקא הייתי פחות מעורב”, הוא אומר, “לא הייתי ראש מטה, אבל הייתי חצי רגל בפנים ותמכתי בו”.

שלטי תעמולת בחירות. איתי סהר. צילום: אלירם משה

שלטי תעמולת בחירות. איתי סהר. צילום: אלירם משה

בבחירות האחרונות קיבל שוב פנייה לקחת חלק, הפעם מעו”ד איתי סהר, שהתמודד גם הוא לראשות העיר. “איתי פנה אליי וכבר בהתחלה אמרתי לו שייקח בחשבון שהפסדתי בכל מערכת בחירות שלקחתי בה חלק”, הוא צוחק, “שוחחנו ואמרתי לו שאני אחשוב על זה. העמדתי אותו בהרבה מאוד מבחנים לפני שהסכמתי והוא עמד בכולם. רציתי לראות שמדובר באדם שיש לו מה להגיד, שיש לו כוונות רציניות ואג’נדה. התרשמתי והסכמתי. גם פה לא ניצחנו, אבל הזהרתי אותו מראש”.

מה דעתך על הפעילות של סהר היום?
“אני לא עוקב אחרי הפעילות של איתי במועצת העיר ולא אחרי מועצת העיר בכלל. אני בקשר עם איתי ואנחנו מדברים, אבל לא על הדברים האלה. אני יודע שהוא עושה דברים וזה מעולה. אבל, כמו אז גם היום, אני חושב שאין לחברי מועצת העיר כוח, גם אם הם בקואליציה. כל הכוח נמצא אצל ראש העיר ולכן, אין להם הרבה מה לעשות. מה שחשוב הוא מה שראש העיר עושה או לא עושה”.

אז מה דעתך על מה שראש העיר עושה או לא עושה?
“תומר ואני ביחסים טובים. אני אוהב אותו ברמה האישית ואין לי עניין להעביר עליו ביקורת”.

אבל יש ביקורת?
“ברור שיש, על כל אחד יש ביקורת. אבל כשיש לי מה מהגיד אני אומר לו ישירות, לא תמיד הוא מקשיב. אין ראש עיר שמקשיב לביקורת. תומר לא מתייעץ איתי, זה בטוח”.


רוצים להישאר מעודכנים?

הצטרפו לוואטסאפ של "כאן דרום אשקלון"

הצטרפו לטלגרם של "כאן דרום אשקלון"

הורידו את "כאן דרום אשקלון" באנדרואיד

הורידו את "כאן דרום אשקלון" באייפון


מעניין אותך לחזור שוב לפוליטיקה?
“כמו שאמרתי, זה או שאתה ראש עיר או שמבחינתי זה לא נחשב. אם אני רוצה להיות ראש עיר? אני לא מוכן לשלם את מחיר החשיפה ואת כל שמסביב לזה. אני חי פה וגר פה, אבל הפוליטיקה באשקלון כבר לא מעניינת אותי יותר”.

והארצית?
“מאוד מעניינת. אני באטרף על זה שצריך להחליף את ביבי, אני יודע שזאת לא דעה מקובלת באשקלון. ביבי הוא כבר לא מפלגת ה’ליכוד’ הוא מפלגת ‘ביבי’. הגיע הזמן שהמפלגה תחליף את המנהיג שלה למנהיג כמו דיכטר או סער”.

מה אתה חושב על ההפגנות?
“שזאת טעות לחשוב שההפגנות הן עניין של ‘שמאל’ או ‘ימין’. הטענות הללו משרתות מישהו, שרוצה בכוונה לצבוע את זה בצבעים האלה. מי שהביא למצב הזה הוא רק ביבי והוא יכול להלין רק על עצמו. הוא הביא למצב שאו שאתה ‘ביבי’ או שאתה שמאל, אין באמצע. זה לא נכון. לדעתי ברגע שההפגנות יהיו משהו מתמשך, ולא אפיזודה חולפת, הן יביאו לזה שהשלטון יתחלף. אני לא מאמין שנתניהו יחזיק אפילו לא עוד שנה”.

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

7 תגובות
  1. יעקב

    רוני שכחתה להגיד שאתה היתה ברשימה של חיים ברדה וקיבלתם 4 מנדטים יחד עים יורם גניש.

  2. בכור עמרן

    אני כילד במעברה ג אני זוכר את אורי אליאב כמפקד גדנע שלנו ומאוחר יותר הפך להיות מנהל לשכת העבודה לנוער העובד והלומד בבנין ההסתדרות הישן בכיכר העצמאות .אורי היה בחור יפה תואר עם עיניים גדולות וכחולות ובלורית מעל המצח ועשה ראשם טוב על כלם.

  3. Domnul

    אורי ז"ל עזר להרבה ללא הבדל עדות. כן, כן, מי שרצה לעבוד פנה לאורי. אורי היה גם פעיל של העליה הרומנית בארצית.
    כולי תקווה שיקום מישהו מיוצאי רומניה העליה שימנף את העליה השקטה התורמת למדינה.
    לא צריך להתבייש להיות רומני!!!

  4. עמוס

    הספר של רוני אליאב הוא ספר מרתק. מומלץ מאוד למי שרוצה ללמוד איך מתמודדים עם קשיים פיזיים ונפשיים ובפרט למי שעומד לקראת גיוס

  5. ביבי

    תשאר באשקלון לא
    כל מי שהיה בסיירת
    הוא מתאים לפוליטיקה
    וכמו שאמרת שהפסדת
    בכל בחירות שעזרת
    אז תעמוד ותצדיע
    לביבי שעשה מהמדינה
    ארץ זבת חלב ודבש.

  6. אלברט ק.

    גם ביבי הפסיד בשלושת מערכות הבחירות האחרונות.
    אשריינו שגיבור חייל וסופר כמו רוני גדל וחי באשקלון

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר