לאה תדמור

כולם היו בניה: ילדי האומנה נפרדים מלאה תדמור ז"ל

כשמונים ילדי אומנה גדלו בביתה של לאה תדמור. היא עשתה זאת בצניעות ומתוך אמונה שזו השליחות שלה. ביום שבת היא הלכה לעולמה והותירה אחריה צוואה של אהבת חינם ונתינה. וגם הילדים שגדלו אצל לאה מספרים עליה וסופדים לה

פורסם בתאריך: 31.8.17 21:12

בבוקר יום שבת הלכה לעולמה לאה תדמור, מי שבמשך שנים שימשה משפחת אומנה לעשרות ילדים והעניקה להם בית חם ואהבה. המונים ליוו אותה בדרכה האחרונה וסיפרו על האישה הצנועה והשקטה שהייתה מלאת נתינה. "זאת הייתה הלוויה מכובדת, מאופקת ומיוחדת במינה, כאילו השכינה הייתה שם. הופתעתי מכמות האנשים שהגיעו, מהמילים החמות וההקשבה של כל הנוכחים", מספרת בתה עינב.

תדמור, בת 75 במותה, הותירה אחריה שלוש בנות – לימור, כרמית ועינב – חמישה נכדים ועשרות ילדי אומנה, שהגיעו גם הם להיפרד ממנה בדרכה האחרונה. "מעולם לא ביקשת, לא הטרחת, ואין לי ספק שאם את רואה את כל האנשים כעת, את אומרת, 'למה באתם? אל תפריעו לעצמכם, בטוח יש לכם דברים חשובים לעשות'. לא עשית מעצמך עניין גדול, אבל תמיד עסקת בעניינים גדולים ומשמעותיים של החיים", ספדה לה עינב.

"אימא חלתה בסרטן לפני שנה וארבעה חודשים. ידענו שהמצב לא טוב, אבל לא ידענו שזה יגיע כל כך מהר. היא התאשפזה בשבוע שעבר, לאחר מכן עברה להוספיס, והבנו שהיא כבר לא תצא משם. השתדלתי להיות לצדה תמיד בשבוע האחרון, אבל היא ניצלה הזדמנות ללכת דווקא כשיצאתי לשנייה, כאילו לא רצתה להכביד עליי. אימא נפטרה בשבת קודש כצדיקה".

בני הזוג בנימין ולאה תדמור

הספקתם להיפרד?
"כן. הייתה פרידה מאוד רוחנית. היינו אצלה והשמענו לה שירי תפילה, מזמורי תהלים ושירי סליחות. הוקרנו אותה על מי שהיא ומה שהיא הייתה עבורנו. הגיעו עוד הרבה אנשים להיפרד. ביום שישי התאספנו סביבה כל המשפחה ושרנו לה 'אשת חיל' ו'שלום עליכם'. סיפרנו לה עד כמה היא הייתה משמעותית ואהובה, אמרנו לה שאנחנו נפרדות ממנה בלב שלם, חיבקנו שלא תפחד ועזרנו לה לעשות את המעבר לעולם הבא בדרך מאוד מיוחדת. אימא הלכה עטופה בהמון חום ואהבה".

קוסמת

תדמור החלה את מפעל חייה עם בעלה בנימין בשנת 1990. אז הגיע לבית המשפחה בשכונת ברנע קרוב משפחה, ילד בן 5, שאמו נפטרה. הבנות הגדולות לימור וכרמית כבר עזבו את הבית, עינב הייתה תלמידת י"ב. "זאת הייתה הצלחה מאוד גדולה, חיבקנו אותו לחיקנו, ופתאום היה לי אח קטן בבית שהשתלב נהדר בתוך המסגרת המשפחתית, גדל והתפתח", משחזרת עינב. "ואז פנו להורים שלי ושאלו אם הם מוכנים לפתוח את הבית ולהיות מעין פנימייה ל-12 ילדים ממשפחות קשות יום ברחבי הארץ, והם הסכימו".

זהו, ככה פשוט?
"היה דיון סביב זה, כמובן. הם דיברו על ההשלכות וההשפעה שתהיה על המשפחה, אבל אני כבר הייתי בדרך לשירות לאומי, והם החליטו שזה הדבר הנכון לעשות. קשה לתפוס את ההחלטה הזאת, אבל ההורים שלי היו אנשים מיוחדים. אבא תמיד אמר שאם כל משפחה תיקח רק ילד אומנה אחד, אנחנו נפתור את כל הבעיות במדינת ישראל ונהפוך לחברה טובה יותר".

את זוכרת את קבוצת הילדים הראשונה שהגיעה אליכם הביתה?
"אני זוכרת אותם כמו היום, בעיקר את ההשפעה שהייתה להם וגם לילדים שבאו אחריהם עליי. הם גרמו לי להיחשף לצד אחר של העולם, שידעתי שהוא קיים, אבל כשאתה גדל במשפחה נורמטיבית, זה נראה לך מאוד רחוק. פתאום קיבלתי מציאות אחרת, הזדמנות לראות מקרוב את החלשים שבחברה. עד אז חשבתי שזה קורה אי-שם רחוק, פתאום הבנתי שזה ממש כאן, מטר מאיתנו. המפגש הזה הוליד המון חמלה ורצון לעזור, להצמיח, לשנות לאנשים את החיים. עם חלק זה הצליח, עם אחרים פחות, אבל לפחות לתת לזה הזדמנות".

איך נראה סדר היום בבית שלכם אז?
"סדר יום מאוד מובנה. אימא הייתה אלופה בזה. עבודה חינוכית, דוגמה אישית והמון חום ואהבה. הילדים תמיד היו לבושים יפה, מסודרים, שאף אחד אף פעם לא יראה בהם נחותים או שונים. גרנו בברנע, אז הם השתלבו במסגרות החינוכיות שבשכונה, נחשפו לחברה קצת אחרת וסגנון חיים אחר. זה היה כמו כל בית, קמים לארוחת בוקר, יוצאים למסגרות, אחר הצהריים חוגים ותעסוקה. הייתה לה יכולת יוצאת דופן לדאוג להכל בצורה מדויקת וזריזה, הכול בנועם ובשקט, כאילו נעשה מאליו, כמו קוסמת".

מאיזה מקום זה בא אצל אמא ואבא?
"הם היו אנשי חינוך, אבא היה מנכ"ל משרד הדתות, אבל גם המהות שלו הייתה חינוך. הם הבינו שהופקדה בידיהם משימה חברתית ולאומית, להשביח את הדור הבא. אולי אלה מילים גדולות, אבל ככה הם ראו את זה. היום אנחנו רואים תוצאות, מספיק שהצלנו ילד אחד, הצלנו עולם ומלואו".

בנימין ולא תדמור

ממשיכים את המורשת

לאה ובנימין תדמור לא הצילו ילד אחד, הרבה יותר. במרוצת השנים עברו בביתם כ-80 ילדים, כמה מהם חיו בו שנים רבות עד שבגיל 18 נאלצו לעזוב, אך כמובן תמיד שמרו על קשר. הם הקימו את מפעל החיים הזה יחד והלכו יד ביד בשקט וצניעות עם נתינה מוחלט, כמעט בלתי נתפסת. לא היו נקודת משבר ולא חרטות. שבע שנים אחר כך חלה בנימין ונפטר בגיל 55, ואז היה על לאה להחליט כיצד היא ממשיכה. "היה דיון אם זה נכון שהיא תמשיך הלאה. הפיקוח הסכים שהיא תמשיך לעשות זאת לבד ותהיה גם אימא וגם אבא, למרות שזה היה אישור חריג מאוד. הם ראו את הנתינה ורוחב הלב והחליטו לאשר. זה לא היה משהו שהוא מובן מאליו. היא המשיכה לבד עד שנת 2008", מספרת עינב.

אבא אמר על זה משהו לפני שהוא נפטר?
"כן, למעשה אבא כתב את זה בצוואה שלו. הוא כתב שהוא חושב שהמשימה לא הושלמה וביקש מאימא, רק אם היא יכולה, שתמשיך בלעדיו וכך היה".

היה לה קושי להמשיך את זה לבד?
"תראי, גם אם היה, הוא לא הורגש. אימא הייתה אישה אצילית, חרוצה וזריזה. היא עשתה את זה מתוך תחושת שליחות ואמונה שלמה שזו המשימה שלה בחיים האלה. היא עשתה את זה כל כך טוב שהתחילו להגיע אליה גם ילדים מאוד מורכבים, שהבית שלנו היה התחנה האחרונה שלהם לפני מסגרות אחרות, רדיקליות יותר. היו גם ילדים עם קשיים ועם צרכים מיוחדים, זה בוודאי לא היה קל, אבל התרומה שלה מילאה את חייה, ובזה היא התמקדה".

היו ילדים שאיתם נוצרו קשרים חמים במיוחד?
"אימא הייתה כמו כל אימא, כל ילד קיבל ממנה בהתאם למורכבות שלו ולמה שהוא היה זקוק. הם הגיעו מרקע רעוע וקיבלו המון אהבה, למדו שוב לסמוך על העולם, והמטרה הייתה גם לגרום להם להרגיש שוב שווים וראויים ושמאמינים בהם".

היא הייתה אישה מאוד מאוד צנועה, איך היא הייתה מגיבה לכתבה הזאת?
"צחקתי ואמרתי לאחיות שלי שאם היא לא הייתה מתה מהמחלה, זה בטוח היה קורה אם היא הייתה שומעת על הכתבה. זה נכון, אימא הייתה צנועה ועשתה הכול בשקט. אמרתי את זה גם בהספד, שיודעים על אנשים כמוה רק אחרי לכתם. אני זוכרת שפעם אמרתי לה שאמליץ עליה להדלקת משואה, והיא אמרה שבשום פנים ואופן היא לא תגיע. היא עשתה את מה שהיא האמינה בו ללא צורך בהכרה. פגשתי עכשיו הרבה אנשים שאמרו לי שההלוויה גרמה להם להרהר על איזה אנשים הם היו רוצים להיות. אני חושבת שכאן הצלחנו, וזאת המטרה של הכתבה הזאת מבחינתי. דווקא עכשיו בחודש הרחמים והסליחות להרבות בטוב, לחזק את החלש ולהעצים אותו לטובת החברה כולה. העשייה של ההורים שלנו מופנמת בתוכנו, ואנחנו עושות כמיטב יכולתינו להמשיך את המורשת שלהם, כל אחת בדרכה".

הילדים של לאה (שמות בדויים):

דפנה (35), אימא לשלושה ילדים (2.5, 8, 10)

דפנה הגיעה לבית משפחת תדמור בגיל חמש, לאחר שהוצאה מהבית בצו בית משפט משום שהוריה היו מכורים לסמים. "ההורים לא תפקדו. אבא שלי מכור עד היום, ואימא נקייה כבר 20 שנה. ההורים התגרשו, ואימא, שנשארה לבד עם ארבעה ילדים, נפלה גם היא לסמים", היא מספרת. שמונה שנים היא חיה יחד עם שניים מאחיה אצל לאה ובנימין, ואת התודה הגדולה שהיא חבה להם קשה לה לתאר במילים.

"אנחנו היינו הקבוצה הראשונה שהגיעה אליהם. עבורנו הם היו ההורים שלנו לכל דבר, עם חום ואהבה ונתינה אינסופית. בהתחלה היה לי מאוד קשה להסתגל, אבל מהר מאוד הבנתי שאין ברירה, כי האפשרות שעמדה אחר כך על הפרק הייתה להפריד בינינו האחים, ומזה חששתי יותר מכול".

זה היה עבורך בית של ממש?
"לחלוטין כן, גרנו שם שמונה שנים, זו תקופת זמן ארוכה מאוד. קיבלנו מלאה ובנימין הכול. הגדולה שלהם הייתה שלמרות כמות הילדים, כולם הרגישו שם כאילו הם לבד וקיבלו את היחס המיוחד שלהם. הם דאגו לנו להכל. עינב ישבה איתנו על שיעורי בית, והרגשנו שאנחנו שלהם".

בתום שמונה שנים עזבו דפנה ואחיה את בית משפחת תדמור ועברו לקרובי משפחה מתוך מחשבה ששם יהיה להם טוב יותר. "עד היום אני חושבת שזו הייתה טעות וחבל שעזבנו כי אצל לאה הרגשנו הרבה יותר אהובים ובבית", היא אומרת.

תחילה עוד שמרה על קשר הדוק עם לאה, אך לאחר מכן עזבה את העיר, התחתנה ונולדו הילדים והקשר התרופף. לפני כשנה פתחה פייסבוק ואיתרה את עינב, הקשר שוב חודש, והיא אף הגיעה לבקר את לאה.

"זה היה מפגש מאוד מרגש, לא ידעתי בכלל שהיא חולה. באתי רק כדי לראות אותה, כי למרות שהקשר נותק, מעולם לא שכחתי אותה. הם היו אצלי בלב כל הזמן. החינוך שנתנו לנו עדיין מלווה אותי. הגעתי גם להלוויה, והיה לי מאוד קשה, הכול הציף אותי שם. אני יודעת שזכינו להיות אצל לאה ובני, אני אומרת להם מיליון פעם תודה, אבל זה לעולם לא יכול להספיק".

אבי (36), נשוי ואב לשלושה (10, 12, 14)

בגיל 6.5 הגיע אבי לביתם של לאה ובנימין בעקבות בית שהתפרק והורים שלא תפקדו. "פעם חשבתי שזה לא נורמלי שלקחו אותנו מאימא. במהלך השנים הבנתי שלא הייתה ברירה, וזה היה הכרחי. אני מודה על כך שהגענו ללאה ובני. בתוך כל החושך השחור הזה, הלבד והחשש הם היו האור", הוא מספר.

אתה זוכר את היום שהגעת?
"כמו היום. לאה בני הגיעו אלינו הביתה כדי לאסוף אותנו ולקחת אליהם. יצאנו החוצה ונכנסו לרכב שלהם, בכינו המון. וכשהתחלנו לנסוע, אימא שלי רדפה אחרי האוטו ובכתה. בני עצר בצד, העלה אותה גם ולקח אותה יחד איתנו. זה היה משהו שלא עושים, אבל הוא גילה רגישות והביא אותה אל הבית. היא ראתה את הסביבה, הייתה איתנו כמה שעות עד שכולם נרגעו ועזבה".

מה אתה יכול לספר על לאה?
"כל מה שאני אגיד לא יתחיל אפילו לתאר את האישה שהיא הייתה. אישה מדהימה ומיוחדת, עם כוחות נפש שאני לא יודע מאיפה היא הביאה אותם, עם נתינה אינסופית ולא מובנת מאליה בכלל. היא הייתה קמה בחמש בבוקר ומתחילה לדאוג לארוחות בוקר ולשגרת היום, הולכת לישון בשעות הקטנות של הלילה. לאה הייתה אימא ל-12 ילדים על כל המשתמע מכך".

עשיתם להם חיים קצת קשים?
"היום אני יכול להגיד שכן. היינו ילדים עקורים שנלקחו מההורים, מאוד פגועים ולא סומכים על אף אחד בסביבה. היה לנו קשה לתת אמון, אז עשינו בעיות, גם בבית הספר עשינו שטויות. תמיד, אבל תמיד, קיבלנו תמיכה, הכלה וחיבוק. כשהיה צריך לכעוס, אז כעסו, גערו וחינכו. בהתחלה חשבתי שהם מציקים לנו. לאט לאט הבנתי שככה מתנהלת משפחה".

היית בהלוויה?
"בוודאי, הגעתי להיפרד. לאה הייתה אחד מהאנשים שהכי השפיעו על החיים שלי וניווטו אותם. אני אודה על כך עד יומי האחרון".

עמי (37), נשוי ואב לשלושה (2.5, 4, 6)

"לאה הייתה הדבר הכי קרוב לאימא שהיה לי, לא הכרתי משהו אחר וגם לא דומה לזה", מספר עמי, שהגיע לביתם של לאה ובנימין כשהיה בן תשע.

"הגעתי בעקבות בעיות בבית, הורים שלא מתפקדים ואבא אלכוהוליסט. הוציאו את כולנו מהבית, שלושה אחים, בצו בית משפט".

ואז הגעתם כולכם ללאה ובני?
"לא. בהתחלה הפרידו בינינו וחילקו בין משפחות. זה לא הסתדר בשום מקום. אני והאחים שלי עברנו כל מיני משפחות. עבורי לאה ובני היו המשפחה השלישית שהגעתי אליה, עבור האחים שלי זו הייתה משפחה רביעית. את יכולה לדמיין לעצמך איך זה מצלק נפש של ילד, שעובר ממשפחה למשפחה ולא רצוי בשום מקום".

ואצל לאה זה היה אחרת?
"כן, אצל לאה סוף סוף מצאנו בית. היו שם גם עוד ילדים, זה הקל על המצב ולא הרגשנו חריגים, נוצר שם חיבור. לאה ובני אהבו אותנו ועם זאת זו הייתה מסגרת קשוחה ועם המון משמעת, החינוך שקיבלתי מהם הולך איתי עד היום".

כמה זמן היית שם?
"עד שהתגייסתי לצבא, המון שנים. למעשה גדלתי אצל לאה, זו המשפחה היחידה שהכרתי. שמרנו על קשר רציף מאז, הייתי מגיע המון לבית, והוא היה תמיד פתוח עבורנו. ביקרתי אותה בפעם האחרונה לפני שלושה שבועות, השבוע לצערי זה היה בהלוויה. אני שמח שהספקתי להגיד לה עד כמה שאני מודה לה. לאה תלווה אותי כל חיי".

אולי יעניין אותך גם

תגובות

2 תגובות
  1. ד

    הכרתי אותה כשהתנדבתי בביתה בשנת 2002 בערך. באמת אישה מדהימה. למרות שהיתה אחראית על שבעה ילדים שחיו אצלה, תמיד היתה נחושה לדאוג גם לי, המתנדבת, ולהאכיל גם אותי בתבשילים שלה. הצטערתי לשמוע שהלכה לעולמה.

  2. אסתר הדס גבריאל

    שמי :אסתר הדס גבריאל אני מאוד אהבתי את לאה תדמור היא היתה אישה למופת אישה מאוד מקסימה אני מאוד מאוד מודה לה על כול מה שעשתה למעני אני בחיים לא עשיתי לה שום דבר רע למרות שהיה לה ספקות רק טוב עשיתי לה תמיד אני יזכור אותה לטובה משתתפת בצערכם יהיה זכרה ברוך

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר