הצלם האשקלוני המיתולוגי גד פרטוק בוחן תשליל פילם מהדור הישן. צילום: מורן ניסים
"הייתי רוצה להישאר עם הפילם". פרטוק בוחן תשליל פילם. צילום: מורן ניסים

"זה מקצוע שבא מהלב": הצלם המיתולוגי גד פרטוק ממשיך לצלם בגיל 90

הצלם המיתולוגי גד פרטוק (פוטו גד) נושק כבר לגיל 90 ועדיין מצלם. בימים אלה הוא מפנה את ביתו ומפרסם אלבומי תמונות שלא נאספו. כך תמונות מבר מצווה לפני 30 שנה וצילומי ילדות לפני 40 שנה הושבו כעת לבעליהם. בשיחה איתו הוא נזכר בילדותו תחת אימת הנאצים בתוניסיה, מספר על התמונות הראשונות שצילם, מתגעגע לאהובתו ומבקש שלא נשכח את הקשישים העריריים, “קשישים חיים לבד ומתים לבד. אני מצטמרר מהמחשבה הזאת”, הוא אומר

פורסם בתאריך: 25.6.20 21:03

הצלם המיתולוגי, גד פרטוק, כבר בן 90. בן 89 ושלושה חודשים, אם תרצו לדייק, אבל הוא דווקא מעדיף לעגל את גילו כלפיי מעלה. גאה בכל שנה ושנה בחייו המרתקים. “90 כבר עושה רושם קצת אחר, יותר רציני”, הוא מתבדח.

הריאיון הזה איתו נקבע לשעה 19:00 בדיוק, שעה וחצי אחר כך הוא איחל ‘לילה טוב’. “20:30 זאת השעה שבה אני הולך לישון ויהיה מה”, הוא הסביר. אם תשאלו אותו זה הסוד לחיים ארוכים ובריאים, שגרת יום מוקפדת מאוד ופעילות גופנית, כן גם בגיל 90. הוא מתעורר בכל יום בשעה 5 בבוקר ויוצא לשחות בקאנטרי בשכונת ‘אפרידר’ בעיר, אותו הוא פוקד בוקר-בוקר ב-30 השנים האחרונות. ארבעה ימים בשבוע הוא מגיע לבית הקשישים בבת-הדר ומבלה שם חצי יום. ב-18 השנים האחרונות הוא גם מתנדב פעמיים בשבוע במחלקת פנימית ה’ בבית החולים ‘ברזילי’. בשאר הזמן הוא מטייל, נפגש עם משפחה וחברים, כותב וכן, עדיין מצלם.

הצלם האשקלוני המיתולוגיגד פרטוק

"על החיוך שלי אני תמיד שומר". פרטוק. צילום: מורן ניסים

כך נראים החיים שלו כבר שנים רבות, אולם נגיף הקורונה שיבש גם אותם. “ב-8 במרץ הגעתי להתנדב במחלקה כרגיל ופתאום אמרו לי ללכת הביתה כי יש איזו מחלה ורוצים לשמור עליי. זה היה ממש בהתחלה של הקורונה אז לא ממש הבנתי מה קרה. הסבירו לי שמסוכן לי להיות בבית החולים בגלל הנגיף, אז אפילו עוד לא ידענו את שמו. ביקשו שלא אגיע למחלקה עד להודעה החדשה. הגעתי הביתה, הסתכלתי בשעון והשעה הייתה 11 בדיוק. אני לא אשכח את התאריך הזה ואת היום זה, שאחריו לא יצאתי מהבית במשך חודשיים ושלושה שבועות בדיוק”. לפני שבועיים הוא סוף-סוף חזר גם לבריכה. “ואז, כמו שאומרים, ‘חזר לי החיוך’, למרות שזה לא מדויק כי על החיוך שלי אני תמיד שומר, גם בתקופות קשות. אבל הבריכה מחזירה אותי לחיים והשחייה הופכת אותי לאדם אחר לגמרי, אחריה אני מרגיש מצוין. בגילנו אסור לוותר, צריך כל הזמן להפעיל את הראש והגוף ולהיות בתנועה”.

לבית החולים הוא עדיין לא הורשה לחזור, אבל מחכה לזה בקוצר רוח. “אני מבין את הבעייתיות שיש בזה ולכן מקבל ומחכה בסבלנות. אמרו לי שברגע שזה יתאפשר אני אהיה הראשון שיקראו לו”. ההתנדבות הזאת ממלאה אותו וגורמת לו סיפוק אדיר כבר קרוב ל-20 שנה. יש לו שלל סיפורים על השעות הארוכות שבילה בבית החולים, שימח חולים, עזר להם בהליכים בירוקרטיים, דאג לפינוקים עבור החיילים הפצועים מסבבי הלחימה השונים או אפילו סתם יש ליד חולה והיוו עבורו אוזן קשבת.

גד פרטוק. צילום: ארז מנשה

גד פרטוק. צילום: ארז מנשה

אבל סיפור אחד מלווה אותו עד היום וממחיש, אולי יותר מכל, מהי ההתנדבות הזאת עבורו. “מילאתי טפסים עבור אדם מבוגר שהיה מאושפז ושאלתי אותו היכן נולד”, מספר פרטוק, “הוא אמר שנולד בהונגריה ומיד שאלתי אם הוא ניצול שואה. כבר לפי המבט שלו הבנתי שאין לו מושג על מה אני מדבר, אז חשבתי שאולי הוא מבולבל קצת והסברתי לו. מסתבר שבאמת לא היה לו מושג שיש הגדרה כזאת ובוודאי שהוא לא מקבל סיוע כניצול. ציינתי בהערות של המסמך שככל הנראה מדובר בניצול שואה, שנפל בין הכיסאות, וביקשתי שיבדקו את זה”. פרטוק מסר את הטפסים ושכח לגמרי מהמקרה. כארבעה חודשים לאחר מכן הוזמנו כל המתנדבים לאירוע מיוחד שנערך עבורם. במהלך הכנס הוזמן פרטוק לבמה כשעל המסך הוקרן לנוכחים הטופס המדובר עם ההערה. אז גם בישרו לו שאכן מדובר בניצול שואה, שקיבל רטרואקטיבית את הסיוע הכלכלי שהגיע לו בתור ניצול שואה ויקבל מעתה גם קצבה חודשית. “זה שימח וריגש אותי מאוד ואני תמיד אומר שבשביל זה שווה להמשיך להתנדב, אפילו אם הצלחת לעזור לאדם אחד בלבד”.

הגרמנים בבית

הוא נולד בתוניסיה בשנת 1931, בשם חמאייס פרטוק, הרביעי במשפחה של שישה בנים. עד גיל 9 חיה המשפחה בעיר נאבל שהייתה תחת משטר צרפתי, אולם אז החל השלטון להתנכל למשפחות יהודיות וגם אביו, שהיה ראש הקהילה היהודית בעיר, נכנס למעצר למספר ימים. משם עברו לעיר אחרת וחיו חיים שקטים ורגועים על שפת הים, אולם אז פקד את המשפחה אסון גדול, כשאימו הלכה לפתע לעולמה כשהיא בת 37 בלבד. “לא ידעתי ממה היא נפטרה. בדיעבד הבנתי שהיה זה כנראה סיבוך של תחילת הריון. משהו שהיום היו פותרים בקלות”, מספר גד, “אחרי תקופה מסוימת אבא הכיר את מרים והתחתן איתה. אבא היה אדם מאמין מאוד. אני לא קורא לזה ‘דתי’ כי פה בארץ המילה הזאת מקבלת קונוטציה קצת אחרת. הוא היה איש מאמין שגם עבד קשה מאוד כדי לפרנס את המשפחה. הוא היה סוחר בדים, שסיפק לחנויות ומצבנו הכלכלי היה די טוב”.

הטוב הזה עליו מספר פרטוק נמשך תקופה קצרה מאוד, אז פלשו הגרמנים לתוניסיה והקימו מפקדות בערים השונות. אחת מהן הייתה בסמוך לבית משפחת פרטוק. תוך זמן קצר נעלם אבי המשפחה ולאחר מכן נעלמו בזה אחר זה גם שלושת אליו הגדולים. “לא הבנתי מה קורה, הייתי בן 11 וראיתי רק פטרולים של הגרמנים מסביב לבית שלנו. אבא ואחים שלי נעלמו בזה אחר זה, אבל לא שאלתי שאלות”.

גד פרטוק

"גיל 90 כבר עושה רושם קצת אחר". פרטוק. צילום: מורן ניסים

כיוון שנשאר לבד עם אשתו השנייה של אביו ושני אחיו הקטנים, הבין גד במהירות שעליו לתפוס כעת את תפקיד המבוגר האחראי ולדאוג למשפחה. הוא היה מתחפש לילד ערבי ויוצא מידי יום לחפש אוכל עבור אחיו. “מרים הייתה מלבישה עליי את הג’לביה והייתי מדבר רק ערבית. ידעתי שאסור לי להוציא מילה בעברית. הייתי מביא כל מה שהיה אפשר, ואפילו מפירורי לחם שהיו משאירים ליד המאפייה לחתולים מרים הייתה מכינה תענוג של מרק. בכל יום היו באים אלינו הגרמנים, הופכים את הבית, מחפשים את אבי ואחיי ולוקחים את הכסף והזהב של מרים. היא נתנה להם הכל, רק כדי שלא יגעו בנו, הילדים. עברנו תקופה איומה של שנתיים. עד שבוקר אחד הכל נגמר ופתאום אבא הופיע בבית ואחרי זמן מה חזרו גם האחים שלי. ושוב, לא שאלתי שאלות ולא ידעתי איפה הם היו. היה לי כבוד גדול לאבא, את אבא לא שואלים שאלות, זה לא מקובל. עד שערב שבת אחד, אחרי שאבא חזר מבית הכנסת שר ושמח לכבוד השבת, העזתי לשאול אותו אם הוא היה אצל הגרמנים. ואז הוא סיפר שכל הזמן הזה הוא חי בשכנות אלינו, כשהוא מחופש לסוחר בדים ערבי. כשהבין שגם אחיי הגדולים בסכנה לקח אותם אחד אחד והסתיר אצלנו.

מרים, כמובן, ידעה הכל. הוא סיפר שעקב אחרינו יום-יום ולא פספס אפילו יום אחד בחיים שלנו. בשנים האחרונות יש יותר ויותר מודעות לשואת יהודי תוניסיה, אבל בעבר זה פחות דובר. אני בעצמי משתתף בכל שנה בפרויקט ‘זיכרון בסלון’, ומספר על כל מה שעברנו במלחמה ההיא, שבה נהרגו הרבה מאות יהודים”.

בתום המלחמה החליט אביו של גד לשים את הפרק הקשה מאחוריהם ובני המשפחה עברו להתגורר בתוניס הבירה. היה זה בית רחב ידיים, כשבקומה התחתונה שלו היו חנויות הבדים של אביו, שהעסיקו עובדים יהודים. שם גם נולדו להם עוד שלושה ילדים. “בהגדרה הם נקראים חצאי-אחים שלי, אבל הם אחים שלי לכל דבר. אנחנו בקשר בלתי מנותק עד עצם היום הזה” אומר גד. האב החליט שזה זמן טוב לגשר על הפער הלימודי של ילדיו, שנוצר בעקבות המלחמה. המצב הכלכלי הטוב אפשר לימודים ומורים פרטיים, הוא גם דאג שכולם ילמדו מקצוע. גד, שנקרא עד אז חמאייס, שינה את שמו למרסל ובחר ללמוד חייטות. “אבא תמיד נהג לצטט פתגם בערבית שאמר ‘אדם בלי מקצוע הוא אדם אבוד’. לכן היה לו חשוב שנשלב לימודים עיוניים עם מקצועיים”.

באחד מערבי השבת נפגש פרטוק עם מוריס השכן, שהיה בן גילו, בבית הכנסת. הייתה זו פגישה ששינתה את חייו לעד. “הוא סיפר לי שיש קבוצה של צעירים יהודים, שנפגשים בכל שבת בפארק גדול, שהיה מרוחק מאוד מביתנו, והזמין אותי להצטרף למפגש הזה, שנערך יום למחרת. כשהגיעו למקום גילו קבוצות-קבוצות של צעירים יהודים. קבוצה אחת, ששרה ורקדה, משכה אותם יותר מכל. התברר שהייתה זאת קבוצה של ‘השומר הצעיר’, אותה ליווה מדריך שנשלח במיוחד מישראל. מאותו היום הפכו השניים לחלק בלתי נפרד מהקבוצה ומפגשיה. ההצעה לעלות לארץ ישראל לא איחרה להגיע, אביו חתם על אישורי העלייה ותוך פחות משבוע כבר עלה גד על האונייה בדרך לעיר מרסיי שבצרפת.

האכזבה מהקיבוץ

הוא שינה את שמו לגד ועלה לישראל בסוף 1947, על סירת דייג קטנה, בהפלגה שנמשכה 16 ימים. בתום מסע מפרך הועבר, יחד עם עולים נוספים, באישון לילה ובתום נסיעה ארוכה לצריף קטן, בו העביר את הלילה הראשון שלו בארץ הקודש. בבוקר הוא פקח את עיניו והבין שנמצא בקיבוץ ‘בית זרע’ בעמק הירדן, שם הוא גם הכיר את מונה ז”ל, שהפכה לימים לרעייתו ואם ילדיו. גם היא עלתה ארצה מתוניסיה, כשנה אחרי עלייתו, והגיעה לקיבוץ. “ישבתי עם כמה חבר’ה וכולם מיד שמו לב אליה. בחורה יפה מאוד, בת 19, עם שיער ארוך עד הטוסיק. התערבנו מי יזכה בליבה. כבר באותו היום הזמנתי אותה לטייל בקיבוץ לפני ארוחת הערב ומאז לא נפרדנו. אני זכיתי. זכיתי ברעייה נהדרת, חברה לחיים ואמא לתפארת. אין ולא תהיה אישה כמוה”.

גד פרטוק עם מונה ז"ל. תמונה מהאלבום המשפחתי

"לא התגברתי על המוות שלה". גד עם מונה ז"ל. תמונה מהאלבום המשפחתי

בשנת 1950 נשלח גד עם עוד מספר חברים לדרום הרחוק, כדי להקים את קיבוץ כרמיה, הסמוך לאשקלון. תוך זמן קצר הצטרפו חברים נוספים והטקס הרשמי של חניכת הקיבוץ נערך ב-20 באפריל של אותה השנה. גד ומונה הפכו לחברי קיבוץ, שם נולדו להם שלושה ילדים. היא עבדה כמטפלת בבית הילדים והוא עסק בגידול בננות ובחקלאות. באותן השנים התחילה אצלו גם האהבה לצילום, לגמרי במקרה אחרי שאחד החברים השאיר מצלמה במזכירות הקיבוץ ופרטוק, לאחר שביקש רשות, החל לעשות בה שימוש. “התחלתי בזה שצילמתי את בני הבכור שנולד אז ולאט לאט התחלתי לצלם גם אירועים של הקיבוץ וכך הפכתי לצלם הבלתי רשמי של קיבוץ כרמיה”. הוא התאהב בתחום והחליט גם ללמוד לפתח תמונות.

לאחר כעשר שנים של מגורים בקיבוץ נתקל גד במקרה במודעה בעיתון, שבישרה על פתיחת קורס צילום של השומר הצעיר. הוא ביקש ממזכירות הקיבוץ לצאת לקורס ונערכה על כך הצבעה של וועד החברים. “30 חברים היו בעד ו-31 התנגדו, הבקשה נדחתה. הייתי בשוק חיי. ישבתי שם, ליד מונה, ונפגעתי עד עמקי נשמתי. בסיום ההצבעה ביקשתי להגיד מספר מילים ובצורה הכי ספונטנית קמתי ואמרתי ארבע מילים ‘שלום חברים, אני עוזב’. ניסו לשכנע אותי להישאר, אבל אני כבר קיבלתי החלטה באותו הרגע”.

עם הרב שרביט על הטוסטוס

כבר למחרת הוא נסע לאשקלון הסמוכה וזמן קצר אחר כך קיבל הצעה לעבוד בבית החולים בתור איש מנהלה. הוא מספר כי היו אז רק שתי מחלקות בבית החולים, ילדים ויולדות. הוא נפעם מהנשים הצעירות שפקדו את בית החולים ויצאו ממנו כעבור מספר ימים עם הרך הנולד.

באחד הימים החליט להביא איתו לעבודה את המצלמה ולתעד את הרגעים המרגשים הללו. “לא היה תינוק שנולד בשנת 1960 בבית החולים שלא תועד על ידי”, הוא מספר. בתום מספר חודשים נקרא גד להנהלה ונאמר לו שעל פי התקנון אינו יכול לעבוד בשתי עבודות. “נאמר לי שאני צריך להחליט. באותו הרגע, בלי לחשוב בכלל, אמרתי שאני בוחר להיות צלם וזהו”, מספר פרטוק.

הוא החל לצלם בקצב והעבודות זרמו ללא הפסקה, כיוון שהיה גם הצלם היחיד בעיר באותה תקופה. כשנה לאחר מכן החל להיבנות בניין העירייה וגד רכש חנות קטנה בקומה התחתונה וב-1961 נפתח “פוטו גד” האגדי. גד ומונה עבדו בו, הדלפק היה אוסף של ארגזים ישנים וחדר החושך הוקם יש מאין. “רכשתי ידע רב, אבל למדתי תוך כדי תנועה. אין כמו ידע שנרכש תוך כדי הניסיון והעבודה במקצוע, שום ספר או קורס לא יכול להחליף את זה. הייתי מפתח תמונות ועבורי כל תמונה הייתה שווה זהב. בכל פעם שראיתי את הדמות מתחילה להופיע לאט-לאט על הדף הייתי נדהם. זאת חוויה בלתי רגילה והתרגשות עצומה. חוויתי את הרגע הזה מיליוני פעמים ובכל פעם התרגשתי מחדש כמו ילד”.

גד פרטוק בחנות הפוטו שלו. תמונה מהאלבום המשפחתי

גד פרטוק בחנות הפוטו שלו. תמונה מהאלבום המשפחתי

מהר מאוד העסק הלך והתפתח וגד הוזמן לצלם בכל האירועים בעיר. לא היה אירוע שהתקיים ללא ‘פוטו גד’. הוא היה נוסע ברחבי העיר על הטוסטוס שלו ועובר מאירוע לאירוע, לעיתים אפילו מספר אירועים ביום. ברוב הפעמים מי שישב מאחוריו היה רב העיר יוסף שרביט ז”ל, שחיתן את כל הזוגות בעיר באותה התקופה. “אני פניתי אליו בהצעה שיצטרף אליי, אחרי שראיתי שאנחנו נמצאים באותם אירועים כל הזמן. אז לא היו רכבים פרטיים בכלל והוא לא ניחש שאני מציע לו טרמפ על טוסטוס, אבל הסכים בשמחה להצטרף אליי. וככה היינו רוכבים יחד, עוברים מאירוע לאירוע בכבישים ריקים ממכוניות. הייתי מלך הכביש, אני והטוסטוס שלי”, הוא צוחק.

“לא התגברתי על המוות שלה”

במשך שנים ארוכות מאוד הוא היה גם המלך הבלתי מעורער של תחום צילום האירועים בעיר. השנים עשו את שלהם ובתחילת שנות ה-90 הוא פינה את מקומו בפוטו לבנו הקטן, שחשב לרשת את דרכו. אולם המהלך לא צלח. מתוך קושי רב להיפרד מהחנות שלו החליט גד להשכיר את הסטודיו לצלם אחר, אולם גם זה לא החזיק מעמד. וכך, בלב כבד מאוד-מאוד, הוא מכר את הציוד במכירת חיסול והשכיר את החנות ריקה. 20 שנה חלפו מאז, ועד היום כשהוא נזכר באותם רגעים בהם נאלץ לסגור את מפעל חייו, הוא מוחה דמעה. “אני אדם שמח, עושה הכל ממקום טוב של שמחה ואופטימיות. אבל יש רגעים שבהם גם האופטימיים נשברים. זה היה אחד מהם, אבל שמתי את זה כבר בעבר הרחוק. אבל שום דבר ואף כאב, לא משתווה לכאב ולקושי העצום שחוויתי כשרעייתי האהובה מונה הלכה לעולמה”, הוא משתף.

היה זה לפני תשע שנים ומונה נפטרה כתוצאה ממחלת ריאות קשה, ממנה סבלה תקופה ארוכה לפני פטירתה. ערב לפני עוד הספיקה לבקש מגד לקנות סולת ולהכין את כל המצרכים לקראת הבישולים של שישי בבוקר. “בלילה היא התעוררה וביקשה מים קרים. היא עוד הספיקה ללגום מעט ולהגיד לי ‘תודה’ וזהו. ככה איבדתי את רעייתי האהובה, שהלכה לי בידיים. עוד הספקתי להזעיק עזרה ולהודיע לבנים, אבל היא הגיעה לבית החולים במצב שרק המכונות החזיקו אותה. הילדים הספיקו להגיע ולהיפרד וזהו. מאות אנשים הגיעו ללוות אותה ואני עד היום לא התגברתי על המוות שלה. לא יכול לקבל את זה, לעולם לא. היא איתי עד יום מותי וגם אחריו נמשיך להיות ביחד. קניתי חלקת קבר ליד, ליד האישה והרעייה הטובה שלי”.

גד פרטוק

גד פרטוק. צילום: מורן ניסים

62 שנה הם חיו ביחד. מאז שנפטרה החל גד לפתע לכתוב. הוא מצא פורקן ושחרור בכתיבה והוציא אפילו ספר שמספר על חייהם יחד. בימים אלה הוא כותב ספר שני, שגם הוא יהיה אוטוביוגרפי ויספר על חייו. מלבד הספר הוא כותב גם יומן אישי. “זה גורם לי להתרוממות רוח. אני כבר לא יכול לעבוד בגינה ולעדור ולסדר כמו שתמיד אהבתי, אז אני כותב”. הוא גם עדיין מצלם, בעיקר במועדון הקשישים אליו הוא מגיע ובטיולים היומיים שלו לאורך הטיילת היפה של אשקלון.

את מצלמת הפילם הישנה שלו כבר מזמן החליפה מצלמה דיגיטלית מתקדמת, אבל זה לגמרי דומה עבורו. “אני לא אוהב את זה כל כך, אבל מה לעשות? העולם מתקדם ומתפתח ואני יחד איתו. הייתי רוצה להישאר עם הפילם, אבל כבר אי אפשר היה להמשיך לעבוד איתם. היום גם כל אחד שיש לו פלאפון עם מצלמה הופך להיות צלם. אבל זה לא ככה, זה מקצוע שבא מהלב. אני רואה היום צלמים בחתונות, מצלמים אלפי תמונות, מהם בוחרים כמה בודדות וזהו הכרטיס נמחק. כשאני צילמתי הייתי צריך לחשוב 100 פעם לפני כל לחיצה, הייתי חייב שכל תמונה תהיה בדיוק ה-תמונה כי לא הייתה דרך חזרה. היום הכל השתנה”.

אלבומים בני שלושים

במסגרת השינויים החליט לאחרונה פרטוק גם לעזוב את הבית בו התגורר עם מונה ב-40 השנים האחרונות. בלב כבד מאוד הוא מכר אותו וקנה בית קטן יותר, בסמוך לקאנטרי. בתקופה האחרונה הוא עסוק בעיקר באריזות, מנסה להכניס לארגזים 40 שנים של אהבה ועשייה. באריזות הוא גם מצא הרבה מאוד תמונות ואלבומים של אנשים שהצטלמו לפני שנים רבות ולא באו לקחת את התמונות. אז מידי פעם הוא מעלה את התמונות בפייסבוק ומחפש את בעליהן. “הגיעו לקחת אלבום בר מצווה שצולם לפני 30 שנה והייתה הרבה התרגשות והרבה דמעות. השבוע מצאתי תמונות של תינוק בן שנתיים שצילמתי והתברר שהוא היום בן 42 ובא לקחת את התמונות. יש לי כאן עוד כמה ואני אמצא גם את הבעלים שלהן. מעולם לא זרקתי תמונות, תמיד שמרתי והתייחסתי לכל תמונה בחרדת קודש. זה נחמד עכשיו לסגור מעגל בצורה כזאת ולרגש שוב אנשים”.

הצלם האשקלוני המיתולוגי גד פרטוק בוחן תשליל פילם מהדור הישן.

הצלם האשקלוני המיתולוגי גד פרטוק בוחן תשליל פילם מהדור הישן.

פרטוק תיעד במצלמתו אינספור רגעים היסטוריים, מרגשים, דרמטיים ומשמעותיים מאוד, בחיי המדינה ובחיים האישיים של המצולמים שלו. אבל תמונה אחת שלו הפכה למפורסמת יותר מכך- התמונה של הבבא סאלי, שנמצאת היום בבתים רבים מאוד בישראל במקום של כבוד. “זה היה בתחילת שנות ה-60 והבן שלו, שהיה עובד עירייה, ביקש שיעבור לגור בסמוך אליו, כאן באשקלון. ואני התבקשתי על ידו לצלם את אביו כשהוא לומד, אבל הזהירו אותי שהרב לא אוהב להצטלם”, נזכר פרטוק, “אמרתי לבן שאין לו מה לדאוג, זה הרי המקצוע שלי. הגעתי לביתו וצילמתי את הרב. אחרי שפיתחתי את התמונות, עשיתי הגדלה של אחת התמונות שהכי מצאה חן בעיני. בהמשך התמונה הזאת הפכה לסימן ההיכר של הרבי. אם הייתי יודע שככה זה יתגלגל הייתי מבקש זכויות יוצרים, והיום הייתי מיליונר” הוא צוחק.


רוצים להישאר מעודכנים?

הצטרפו לוואטסאפ של "כאן דרום אשקלון"

הצטרפו לטלגרם של "כאן דרום אשקלון"

הורידו את "כאן דרום אשקלון" באנדרואיד

הורידו את "כאן דרום אשקלון" באייפון


“שימו לב לשכנים”

אבל הוא לא צריך מיליונים, העובדה שזכה להתחתן עם מונה ולהביא ארבעה ילדים ו-13 נכדים, זאת עבורו זכייה בפיס, לא פחות “עתיד להיוולד לי נין ראשון בעוד כחודש ואחריו עוד אחד ואני מאוד מתרגש. כשבישרו לי רקדתי משמחה”.

הוא יכול לדבר על ילדיו ונכדיו ללא הרף, הוא גאה בהם, באנשים שהם, במשפחות שלהם, במקצועות שבחרו לעסוק בהם. אבל הדבר החשוב מכל הוא הקשר המיוחד, החם והיום-יומי שיש ביניהם. “אני קשור מאוד לכולם והם קשורים אליי, גם הילדים וגם הנכדים. יש בינינו קשר אישי קרוב וטוב, הם מתקשרים יום-יום, מספר פעמים ביום ובשעה קבועה. עוד לפני שאני מגיע לטלפון אני יודע, לפי השעה, מי נמצא על הקו. ואני אף פעם לא טועה. יש לי בת שגרה באטלנטה, ובכל יום אנחנו מדברים ‘בזום’ ואני אפילו יודע מה היא מכינה לצהריים לילדים. אני שומע על קשישים עריריים שמתים לבד או על כאלה שהילדים לא בקשר איתם וזה כואב לי מאוד-מאוד. מה הבעיה להרים טלפון לאבא או לאמא ולשאול ‘מה נשמע’? זהו, לא צריך יותר מזה. כולם עסוקים בבית, בילדים ובעבודה, אבל לא יכול להיות דבר כזה שלא נשאר 5 דקות בשביל אבא או אמא המבוגרים. בשביל הבן זאת רק שיחת טלפון קצרה, אבל בשביל האב זה הרבה יותר מזה. אני תמיד אומר תשימו לב גם לשכנים. לא ראיתם את השכן המבוגר שלכם יום או יומיים, אז תדפקו בדלת. תשאלו מה נשמע ואולי הוא צריך משהו, הוא יגיד לכם ‘לא’, אבל כבר עשיתם עבורו את הדבר הכי גדול שיש, שהתעניינתם בשלומו והחזרתם לו את החיוך. תעשו את זה מנהג קבוע. אני בעצמי מוכן ללכת בכל יום לאנשים עריריים, לשבת קצת, להקשיב ולארח חברה. אני לא קולט את זה שקשישים חיים לבד ומתים לבד, זה כואב לי בצורה בלתי רגילה. אני מצטמרר מהמחשבה הזאת. איך אפשר? זאת הבקשה שלי בכתבה הזאת והמסר שלי לקוראים. אני אומנם זכיתי להיות ‘מיליונר’, אבל הלב שלי עם כל אותם קשישים עריריים שאנחנו שומעים עליהם מידי יום. אנא, תדפקו בדלת ותדרשו בשלומם”.

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר