אחד השסעים המדוברים והכואבים ביותר בחברה הישראלית הוא בין חרדים לחילונים- אנחנו מול ‘הם’. הוא עולה לכותרות לעיתים קרובות מאוד ומבוסס לרוב על הרבה סטריאוטיפים ודעות קדומות. מי שחווה על בשרו את הקרע העמוק הזה, אלה משפחות שבהן אחד מבני המשפחה בוחר לחזור בתשובה. מידי פעם אנחנו נתקלים בסיפורים מעוררי השראה על קבלה ודו קיום, אך לרוב מדובר במהלך שמביא עמו הרבה אמוציות וריחוק, לעתים עד כדי ניתוק מוחלט של הקשר.
ביום ראשון השבוע עלתה בערוץ ‘כאן 11’ סדרת הדוקו-ריאליטי החדשה “עוד ניפגש”, שנכנסת לתוך הקרביים של מערכת היחסים המורכבת בין האוכלוסייה החילונית לאוכלוסייה הדתית בישראל. במרכז הסדרה עומדים חמישה אנשים חילונים, שבינם לבין בן משפחה קרוב נוצר נתק בעקבות חזרתו בתשובה. הם יוצאים למסע נפשי לתוך העולם החרדי, כדי לנסות ולהציל את הקשר ביניהם. הם מרגישים פגועים וכועסים על היהדות והחזרה בתשובה בעקבות התהליך שעבר בן משפחתם, אבל מוכנים לעשות הכול כדי לתקן את הקשר עם מי שקרוב לליבם.
אחד מגיבורי הסדרה הוא גיל פנקס, שאחיו הקטן, ברק, חזר בתשובה לפני כ-25 שנה. הוא קיבל פנייה מההפקה לפני קצת למעלה משנה. הפנייה הייתה אנונימית ולו לא היה מושג, שמי שביקש לחדש את הקשר הייתה גיסתו, אישתו של ברק. פנקס לא נבהל וביקש לשמוע פרטים נוספים. הוא הזמין את אנשי ההפקה למקום עבודתו, סיפר בקצרה על חייו ושכח מזה.
מהו הרווח הצפוי לבניין שלכם מתמ"א 38 / פינוי בינוי
חודשים ספורים לאחר מכן הוא זומן לאודישן נוסף, שאחריו כבר היה צריך לקבל החלטה גורלית. “בהתחלה לא חשבתי על זה לעומק, אמרתי נראה ונשמע ואם יהיה רלוונטי נחליט”, הוא מספר, “לבסוף הגיע הרגע שבו הייתי צריך לקבל החלטה והחלטתי ללכת על זה. זה היה כחצי שנה אחרי שאבי נפטר ואירוע מהסוג הזה תמיד גורם לך לשאול שאלות ולתהות. בנקודת הזמן הזאת בחיים שלי מערכת היחסים שלי עם המשפחה והסביבה החלה להטריד אותי. אני אח בכור וההורים תמיד היו הדבק של המשפחה. אבא נפטר ואמא כבר אינה צלולה, סיעודית ונמצאת בבית אבות, ובמידה מסוימת הדבק הזה התפוגג. כאח בכור החלטתי שאני רוצה לקחת על עצמי להיות ה’דבק’ הזה ולשמור על המשפחה כי היא חשובה לי”.
אבל יש גם דרכים יותר קונבנציונליות לחדש את הקשר. למה בחרת לעשות את זה דווקא בסדרה חשופה כל כך?
“אני חושב שההחלטה שלי לקחת חלק בסדרה נגעה בעוד דברים, כמו יצר ההרפתקנות והחוויה שאני הולך לעבור. זה היה תהליך, במהלכו עזבתי הכל והתמסרתי אליו לחלוטין. זה היה מסע, להתנתק מהיום-יום ולהחליט שעכשיו אני רק בתוך זה. סוג של הפגנה של רצון ומחויבות לתהליך גם כלפיי עצמי, כלפיי המשפחה ובעיקר כלפיי ברק”.
ובכל זאת, הייתה איזושהי התלבטות או שהיה ברור לך שאתה הולך על זה?
“בוודאי שהייתה התלבטות כי יש כאן את מחיר החשיפה. אני בסך הכל מחזיק מעצמי אדם נורמטיבי, שלא שש לחשיפה ובמידה מסוימת אפילו מרגישה איתה לא הכי נוח. החשיפה הזאת יכולה, כמובן, גם להשפיע על אישתי, הילדים שלי והאחים שלי. התייעצתי איתם וכולם אמרו שהמטרה חשובה ומשמעותית. מעבר לזה שזו חוויה מסוג אחר, זה להתערות בחברה שאתה לא מכיר ולהיות תייר בארצך, לחוות תרבות אחרת ואווירה שונה. וזה גם לא עולה כסף, אז למה לא?”
כי המחיר שאתה עלול לשלם הוא מעבר לכסף.
“זה נכון, יש כאן מחיר אחר. אבל אחרי ששקלתי והחלטתי ללכת על זה, התחייבתי לתהליך באופן מלא. המחיר הזה נראה לי סביר”.
“הקשר תמיד היה די קר”
פנקס נשוי לבשמת ואבא לשני ילדים. בני המשפחה מתגוררים בקיבוץ נגבה, אליו הגיעו מהצפון לפני כ-15 שנה בעקבות עבודתו של גיל בחברת ‘אינטל’. הוא נולד לפני 57 שנים במושב גנות, בן בכור להורים שעלו מפולין. אחריו נולדו ארבעת אחיו, שהצעיר שבהם הוא ברק. כשהיה בן 11 עברו בני המשפחה להתגורר בקיבוץ אשדות יעקוב. “גדלנו במשפחה חילונית לחלוטין, עם מעט מאוד קשר לדת, אם בכלל. ביני לבין ברק יש פער של שבע שנים. למען האמת הקשר בינינו תמיד היה די קר, כל אחד היה עסוק בענייניו ולא הייתה יותר מידי אינטראקציה. בפעם הראשונה שראיתי אותו עם ציצית וכיפה הייתה ב-1998, בדיוק כשנולד בני הבכור”.
גיל וברק בימים אחרים. מתוך האלבום משפחתי
ועד אז לא ידעת שהוא מתקרב לדת?
“לא. אני מניח שהיה שם תהליך פנימי שקדם לסממנים החיצוניים, אבל לא ידעתי עליו. באותה תקופה סיימתי לימודים והתחתנתי, הייתי עסוק בבניית המשפחה הצעירה והקריירה. ברק למד בטכניון. כך שכל אחד חי את חייו. אף פעם לא היינו יותר מידי קרובים כאחים במשפחה, וכשהוא חזר בתשובה נוצרה דינמיקה, שאף אחד לא כיוון אליה, והקשר הלך והצטנן עוד יותר”.
יצא לכם לדבר על התהליך שלו?
“לא, לא התנהלה שיחה כזאת. ברגע שהוא חזר בתשובה אחת המשימות שהוא לקח על עצמו, כנראה, הייתה לשכנע את כולנו שהוא ‘מצא את האור’ וגם אנחנו צריכים”.
כמה זה עיצבן אותך?
“הרבה. בהתחלה זרמתי, אבל בנקודה מסוימת זה כבר התחיל להרגיז ויצר אנטגוניזם. זה יוצא מילולית ובשפת הגוף, שגם בלי הרבה מילים שידרתי לו ‘אוקיי. די. הבנו’. בדברים מסוימים הוא ניסה כמעט לכפות. למשל, בכל מה שקשור לבית של ההורים. הוא היה בא לבקר את ההורים, שהם חילונים, אז אין פלאפונים ואין טלוויזיה בשבת. היו, כמובן, מקרים שגם אנחנו היינו באים ואז פתאום אסור גם לנו וזה לא נוח לו ומכעיס אותו. אלה אולי דברים קטנים, אבל הערך המצרפי שלהם מאוד גדול. זה יצר אנטגוניזם שלנו כלפיו וכנראה גם הפוך”.
“הוא חלק מכולנו”
לאחר שהפגישות בין האחים הפכו ליותר ויותר טעונות ופחות נעימות, הן הלכו והתמעטו. בחלוף השנים הקשר ביניהם כמעט ונותק לחלוטין. “כשמה שאתה זוכר מכל מפגש כזה הוא את האינטראקציה השלילית ואי הנוחות, אז אתה בוחר להימנע ממפגשים בכלל. אני יכול לספר רק על הצד שלי, אבל אני מניח שגם אצלו נוצר תסכול ורוגז על כך שלא מקבלים ולא מכבדים את הבחירה שלו. אז התחלנו להימנע, פחות להיפגש, פחות להתקשר, פחות לטפח את הבית. כיבדנו אותו באירועים שלו, לשלנו הוא היה מגיע לבד, כי לא רצה לחשוף את הילדים שלו לאירועים מעורבים. אני לא חושב שהכנסנו ‘אנטי’ מאוד אגרסיבי, אבל זה כן היה קשר של ‘פאסיב-אגרסיב’. אם תסתכלי על כל אחת מהנקודות הללו בנפרד אז הן לא דרמטיות, אבל השילוב של כל הדבר הזה ביחד זה יצר נתק וקרע ורוגז ואמוציות מאוד שליליות”.
כמה זה הפריע לך במהלך השנים?
“הפריע פה ושם. אני לא יכול להגיד שזה היה מוטיב מאוד מרכזי בחיים שלי, אבל זה תמיד ישב שם מאחורה כמשהו לא פתור ולא נוח. העדפתי לא להתעסק עם זה, כי יש דברים יותר נחמדים להתעסק בה”.
גיל פנקס אשתו וילדיו
את השינוי החל גיל לחוש כשאימו ואביו חלו ועוד יותר חזק לאחר שאב הלך לעולמו. “לא משנה בן כמה אתה, יש משהו במוות של הורה שלדעתי נותן לך בוקס בבטן ומעמת אותך עם דברים שפחות חשבת עליהם במהלך החיים. של מה משמעות המשפחה בעינייך, כמה היא חשובה וכמה אתה רוצה שהיא תהיה חשוב. זאת בחירה, אין פה תשובה אחת. מה התפקיד שלך במשפחה? להיות זה שמרחיק או זה שמקרב. להיות זה שיודע לוותר או זה שרק עומד על שלו. צריך למצוא את המינונים האלה. אבל המוטיב הראשי שליווה אותי הוא ההבנה שצריך לייצר דו-שיח. אתה לא יכול לייצר דו-שיח מעמדת אנטי. אתה יכול לייתר דו-שיח טוב רק ממקום של לדעת לקבל. מערכת היחסים בין כל האחים במשפחה תמיד הייתה פורמלית. ואני לקחתי על עצמי משימה לחזק את הקשר ולהדגיש את המשפחתיות, את הכוח שהמשפחה נותנת לנו ואת המשמעות שלה בחיים שלנו. לא רק עם ברק, עם כל האחים וזה לא רק ביני לבין ברק זה בינו ולבין שאר האחים כי הוא חלק מכולנו”.
“התפיסה שלי הייתה מאוד שחור-לבן”
כשהוא שקוע באבל על מות אביו, במחשבות ובתובנות, קיבל פנקס את ההצעה להשתתף בתוכנית והחליט לנצל את ההזדמנות ולקחת אותה בשתי ידיו. במסגרת הפורמט חמשת הגיבורים בסדרה מתחילים את המסע במעבר מגורים למשך תשעה ימים, לדירה בלב האזור הכי חרדי של ירושלים – ‘מאה שערים’. שם כל אחד פוגש חוזר בתשובה חרדי שהופך להיות ה’שליח’ שלו לתהליך הפיוס עם הקרוב. השליח מנסה לתווך לגיבורים את העולם החרדי באופן שמפוגג עבורם את סימני השאלה לגביו. ב-36 השעות הראשונות, הם לא רשאים לדבר עם אף אחד מהאנשים שהם פוגשים. הם מלווים את השליח שלהם, בלי יכולת להגיב או להביע דעה על מה שהם רואים. אחרי 36 שעות הם יכולים להתחיל לדבר ומשתפים את השליח בסיפורם. מנקודה זו מתחיל מסע שמטרתו למצוא את הדרך אחד אל השני.
אחרי 7 ימים יוצא השליח החרדי לפגוש את בן המשפחה המנותק. בסופו של המסע צריכים השניים להחליט האם הם מעוניינים להשיב את הקשר שאבד. ה’שליח’ של גיל היה רפאל קליינמן, בן גילו, אב לשישה ילדים ואיש חינוך.
צפו בפרק הבכורה:
“הוא היה בעברו רקדן ואמן במה. בן אדם מאוד חם, מילולי ונעים. איש לבבי, מרשים, נוח ודעתן. יש לו משפחה כיפית, מקסימה וחמה והיה לי מאוד נחמד איתם. כבן אדם שחזר בתשובה, הוא מאוד מאוד מבין את המקום שלי. הוא חווה את הקונפליקט הזה מהצד השני, של משפחה חילונית נורמטיבית שאחד הבנים שלה מחליט שהוא עושה שינוי של 180 מעלות. נגענו בנקודות האלה והחוויה האישית שלו נתנה לי איזושהי פרספקטיבה גם לגבי אח שלי. התהליך עצמו הוא תהליך של חשיפה לעולם הדתי חרדי בירושלים. ביומיים הראשונים אתה נוכח-אילם, מצטרף למלווה וחווה איתו את שגרת היום-יום, נחשף לאורח החיים והאינטראקציות שלו עם הסביבה”.
הגעת עם סטראוטיפים ודעות קדומות?
“כן. התפיסה שלי הייתה מאוד שחור-לבן בכל הנוגע לאוכלוסייה הדתית-חרדית. הם לא עושים צבא, הם פרזיטים שעושים הרבה ילדים ויושבים על הגב שלנו. אבל גיליתי שהחשיבה הזאת בשחור-לבן אינה נכונה. יש הרבה מאוד גוונים גם בעולם החרדי. ראיתי אנשים מכל הסוגים, נעימים, חכמים ופתוחים. אנשים שהיה לי נעים איתם ומבינים גם את העמדה שלי. הם, אומנם, בחרו עמדה אחרת, אבל הם גם מבינים אותי. גיליתי שאפשר לקיים איתם דיאלוג, זאת אומרת שההכללה שחור-לבן היא לא נכונה ופסולה. זו חשיבה אוטומטית, וכשאתה עושה חשיבה מהסוג הזה אתה מפספס המון דברים ולא בהכרח מקבל את התמונה המדויקת. זה חיזק אצלי את ההבנה שצריך לדבר. אנחנו חברה אחת ויכולים להשפיע גם אחד על השני. אבל ההשפעה הזאת יכולה להתקיים רק בדיבור, לא בהתרחקות. זאת התובנה שלי ורואים את זה בסדרה. יש דברים שאני מעריך ומתחבר אליהם ויש דברים שפחות. יש קונפליקטים שצצים, אבל ההבנה היא שצריך לדבר ואפשר לדבר וצריך לדעת לכבד, גם אם לא לקבל ורק מהמקום הזה אפשר לצפות מהם להתייחסות דומה. הסדרה עוסק בדברים האלה וזו האיכות שלה. אלה דברים שהם סופר אמיתיים ורלוונטיים, הם פה ואי אפשר לטאטא אותם מתחת לשטיח”.
חרדים. צילום: אוליבייה פיטוסי
מה מתחולל בך בימים הראשונים?
“זה מעניין ויוצר איזה מתח. זה גם מלחיץ קצת, כי זה שינוי משמעותי מאוד מהשגרה שלך. סוג של מבודדים אותך מה שיוצר איזושהי טלטלה. אתה מגלה פתאום את ההתמכרות לסמארטפון ומנתקים אותך ממנו ומהשגרה שלך. הייתי אומר אפילו שחוויתי סוג של ‘קריז’ כמו בגמילה. גם העובדה שאתה צריך לשתוק ולהיות נוכח-אילם, רק לשמוע ולספוג היא לא קלה”.
איך זה גרם לך להרגיש שאסור לך לדבר?
“נוצרה סיטואציה שהיא באיזשהו שלב מתחילה להרגיז וגורמת לאי נוחות. זה הפתיע אותי כמה מהר זה הגיע. הרגשתי שאני גם רוצה להגיד יש לי דעה ורגשות ותחושות שאני רוצה להקרין החוצה ובשלב הזה אסור לך. זה מייצר איזשהו תסכול פנימי”.
על איזו נקודה זה ישב אצלך?
“זה משהו שהצלחתי להבין רק בדיעבד. המתכונת של ההפקה בנויה בעיקרה סביב הנושא הרגשי: שמחה, עצב, הזדהות, כאב וכו’ ואני לא בן אדם של רגש. אני בן אדם עם רגשות, כמו רוב האנשים, אבל לרגש עצמו יש אצלי פחות מקום. אני נותן יותר מקום ללוגיקה ולהיגיון. העובדה שכל הזמן היה שם רגש, עם ההתנתקות משגרת היום-יום שלי ועם הצורך בשתיקה יצרו אצלי השפעות מנטליות ורגשיות. היו רגעים שהרגשתי בהם לא נוח לחוץ, בחרדה ולא נינוח ובטח שלא נהנה”.
“זאת הייתה חוויה שנגעה בי”
בשלב שבו יצר קליינמן קשר עם ברק, שהיום נשוי אבא לארבעה ילדים ומתגורר באלעד, חלה תפנית בעלילה. “אח שלי ראה טלוויזיה וחש לרגע שעושים לנו איזושהי מניפולציה זולה וזה מסוג הדברים שהוא לא רוצה לעשות או שהדת אוסרת עליו להשתתף. זו הייתה טלטלה כי הוא לא רצה לשתף פעולה ולקח לא מעט זמן לרכך אותו ולשכנע אותו שהכוונה היא נטו כוונה טובה. זה אומנם הסיפור שלנו, אבל הוא לא פרטי ואישי זו חוויה קולקטיבית-לאומית. אנחנו בכל זאת שתי חברות עם התנהלות שונה לחלוטין, החרדית והחילונית, אבל אנחנו עדיין בשר אחד. אנחנו עדיין עם אחד. והפער הזה, במקום להנציח ולהגדיל אותו, אנחנו צריכים להתמודד איתו וללמוד לחיות איתו. הוא לא ייעלם לבד. אם אנחנו נכעס עליהם ונחשוב שהם ‘כאלה’ והם יחשבו עלינו אז כנראה שהדברים לא ילכו לכיוון טוב, לא ברמה האישית ולא כחברה. אז אני חושב שניסו להסביר לו שזה הערך המוסף וזאת לא הפקה מסחרית שנוצרה למטרת רייטינג. אם רגע שמים את המצלמות בצד ומנטרלים אותן אז מבינים שיש פה מטרה לייצר חיבור ולהציף משהו קיים ואמיתי, זאת לא איזו פיקציה שעליה בונים רייטינג. לא היה פשוט איתו עד הדקה ה-90. זה היה ספונטני, זה מה שיפה פה. הדברים האלה לא בוימו. אני לא אגלה את הכל, את כל הקונפליקטים הללו וכל מה שקרה בדרך אפשר לראות בסדרה”.
גיל פנקס. צילום: כאן 11
הספקת לדבר על התובנות שלך עם אבא לפני שהוא נפטר?
“לצערי, לא. אני חושב שהמשמעות הגדולה של מות אבא זו ההבנה שאנחנו לפעמים נותנים לדברים להתפספס וזה כל כך חבל. זה נבנה לפעמים על דברים קטנים או רוגז קטן, שבגללם אנחנו לפעמים מאבדים דבר ענק וחשוב בזהות שלנו כבני אדם. עדיף לדעת לסלוח ולקבל, לדעת לייצר דו-שיח ולספוג. להבין שהאמת שלך היא לא האמת הטוטאלית וצריך גם להקשיב לאחרים”.
יש לך קצת תחושת פספוס שההורים לא זכו לראות את התובנות הללו?
“יש לי הרבה תחושת פספוס. והנקודות האלה עולות במסע הזה שלי, שעשיתי במהלך הצילומים לסדרה. זה לא שהבנתי אותם במהלך המסע, אבל במסע הזה העברתי לראשונה קו בין הנקודות הללו”.
עברת חווה מאוד מיוחדת, חשבת שכך זה יראה?
“כן, חשבתי שזו תהיה חוויה. ברמה הרגשית זו חוויה שלעיתים קצת טלטלה אותי ולא הייתה לי תמיד נעימה. היו מקומות שהרגשתי לא נוח וחששתי מאיך שזה הולך לצאת. כי יש כאן חשיפה מאוד גדולה, ממקום פגיע, רגיש ואישי. אבל בסדר, אני בן אדם מבוגר. קיבלתי החלטה ואני שלם איתה. לכל החלטה יש יותר מצד אחד. זאת הייתה בהחלט חוויה טובה וחיובית, שנגעה בי, השפיעה עליי ולקחתי ממנה ערך מוסף, הבנות ותובנות שלא היו בי קודם”.
“עוד ניפגש” – משודרת ב-כאן 11 החל מיום ראשון, 24.5.2020, בשעה 21:15.
