לפני כשלושה חודשים הגשימה עו”ד הילה רווח חלום. היא עשתה, אולי, את אחד הצעדים הכי משמעותיים בקריירה שלה ופתחה משרד עצמאי. זה קרה זמן קצר בלבד אחרי שסיימה את תפקידה כיועצת המשפטית של עיריית אשקלון. אבל אז הגיעה הקורונה ורווח, שרגילה תמיד לעבוד בהילוך גבוה, נאלצה בעל כורחה להוריד את הרגל מהגז. “זה דווקא בא לי טוב”, היא מפתיעה, “כשעזבתי את העירייה כולם אמרו לי לקחת חופש, לנוח ולטייל. אבל כבר למחרת פתחתי תיק ורציתי להתחיל לעבוד. המקום נכנס לשיפוצים ונפתח בדיוק ב-15.3, התאריך הידוע לשמצה. כך שיצא שהקורונה אילצה אותי לשבת ולנוח. המנוחה הזאת הייתה טובה לי, לילדים, לבית. משהו שלא היה לנו הרבה מאוד שנים בגלל העבודה שלי. אז נחתי ועבדתי קצת מהבית תוך כדי, וזה היה הרבה יותר שפוי”.
12 שנים עבדה רווח במחלקה המשפטית של עיריית אשקלון, מתוכן חמש שנים בתפקיד המשפטי הבכיר. למרות שחמש השנים הללו היו סוערות ומלאות תהפוכות בעיר בכלל ובעירייה בפרט, הרהורי העזיבה של רווח את התפקיד החלו לנקר בה דווקא עם תום מערכת הבחירות המוניציפלית האחרונה. “עברתי קדנציה מעניינת ומאתגרת ואמרתי לעצמי שזהו, כשהיא תסתיים גם אני אסיים”.
"הוא גם חבר שלי". תומר גלאם והילה רווח
כי מיצית?
“לא, אני לא אוהבת להשתמש במילה הזאת כי אני לא חושבת שאפשר למצות תפקיד כזה, כל הזמן יש אתגרים חדשים. אז אין כאן עניין של מיצוי, אבל יש פה עניין של זהו, הגיע הזמן ללכת לשלב הבא. והרגשתי שבגיל שלי ובתקופה שבה אני נמצאת בחיים שלי זאת הנקודה הנכונה. הרגשתי עכשיו אני עם כוחות להתחיל משהו חדש וללכת לדרך חדשה ועצמאית”.
דובר על כך שהעזיבה שלך הייתה על רקע יחסים עכורים עם מנכ”לית העירייה אירית נתן.
“בין כל יועץ משפטי ומנכ”ל יש עליות ומורדות. זה טבעי ולגיטימי ואם זה לא קורה, זה לא טבעי. זה לא נבע משם, זאת החלטה שקיבלתי בגלל שהגעתי לנקודה שבה החלטתי שזה הזמן הנכון בשבילי לעשות את הצעד הזה. לא היה שם שום דבר קיצוני אחר”.
"לא לקחתי חופש". רווח. צילום: עדי תשובה
איך הגיב ראש העירייה לעזיבה שלך?
“בסוף הוא הבין אותי, כיבד את ההחלטה שלי תמך בי. אנחנו בקשר טוב ואני עוזרת להם כשצריך. אין יועץ משפטי עדיין אז הם צריכים קצת עזרה ואני פה בשבילם והכל בסדר”.
איך בכלל הייתה העבודה מול תומר גלאם?
“תומר הוא גם חבר שלי. אז היה נוח לעבוד מולו, מישהו שהכרתי קודם, עברנו כברת דרך וחווינו יחד דברים. היה נוח שהוא זה שעומד בראש ואיתו צריך להמשיך לממש את החזון”.
"עליות ומורדות". רווח (משמאל) והמנכ"לית אירית נתן
למרות זאת, בבחירות האחרונות היו מי שטענו כי היא דווקא תומכת ביריבו איתמר שמעוני. “זה הצחיק אותי”, היא אומרת, “אני אפילו לא במקום של להתייחס לזה, כי אלה שטויות. מי שמכיר אותי לא היה מעלה בדעתו להגיד דבר כזה. היו טענות כאלה מצד המקורבים של תומר, אבל אני גם יודעת שתומר בעצמו ידע את האמת. אני ממש לא פועלת ולא פעלתי לטובת אף אחד. בכל תקופת בחירות התפקיד של הלשכה המשפטית הוא מאוד משמעותי, ועברתי מספיק תקופות כאלה. תמיד הייתי אחראית על השילוט בחירות, שזה הכי מלוכלך שיש וכל מי שהתנהל מולי בתקופות האלה ראה שאין לי משוא פנים, אני פועלת בהתאם לחוק”.
“מרגישה פספוס”
רווח (44) נשואה לרונן ואמא לשלושה ילדים (15,13.5,11.5). היא נולדה בחולון, אבל הגיע להתגורר בעיר כשהייתה רק בת 3 “כך שאני מגדירה את עצמי לגמרי אשקלונית”, היא אומרת. אביה, דוד גבאי, היה במשך שנים רבות קבלן חשמל שעבד באופן עצמאי. אימה גידלה את הילדים וכשאלה גדלו היא פתחה משפחתון בביתה. היא גדלה במשפחה דתית והתחנכה במסגרות דתיות ובנערותה, הוריה התחזקו עוד יותר ונהיו חרדים. את לימודי התיכון שלה סיימה בהצטיינות בבית הספר רוגוזין בעיר.
משפחת רווח בהרכב מלא
ואיך את מגדירה את עצמך?
“אני לא. כמי שגדלה בבית דתי מאוד, קשה לי להגדיר את עצמית חילונית, אז אני פחות מתעסקת בהגדרות. אני מאמינה בדרך שלי ושומרת בדרך שלי”.
זאת גם הסיבה שלא התגייסת לצבא?
“נכון. אבא שלי ביקש שלא אתגייס, זה היה לו מאוד חשוב. אני רציתי להתגייס מאוד-מאוד. אני חושבת שאם הייתי נלחמת אבא בסופו של דבר היה מקבל, אבל העדפתי לכבד את מה שהוא ביקש. כך שבסופו של דבר זה לא משהו שעורר ויכוח בבית, תמיד הייתי ילדה טובה שמקשיבה להורים”.
אני עדיין שומעת נימה של פספוס?
“נכון, עד היום אני מרגישה פספוס. מההיכרות שלי עם עצמי אני יודעת שזאת מסגרת שבה הייתי תורמת המון וממצה את עצמי עד הסוף. בטוח שהייתי הופכת להיות קצינה בתפקיד משמעותי”.
“טראומות לא פשוטות”
החלופה של רווח לשירות הצבאי הייתה שירות לאומי, אותו היא עשתה במשך שנתיים בבית החולים ‘הדסה עין כרם’ בירושלים. והייתה זו עבורה תקופה מעצבת ומשמעותית לא פחות. “בשלב הראשון היה לי חשוב לעשות את השירות מחוץ לבית, לצאת מהכנפיים שלי ההורים, להיות עצמאית ולעשות משהו משמעותי. אני גם מאוד אוהבת את ירושלים, כך יצא שהגעתי ל’הדסה’” היא מספרת.
התקופה היא אמצע שנות ה-90, כשהבירה בוערת עם מחבלים מתאבדים שמתפוצצים באוטובוסים. “תקופת הפיגועים”, כפי שנהוג לכנות את השנים הקשות שידעה אז המדינה. ורווח, בסך הכל נערה צעירה בת 18, עדה יום-יום למראות הקשים של ההרוגים והפצועים. את השנה הראשונה בשירות היא עשתה בחדר המיון ובשנה השנייה עברה ליחידת הטראומה החדשה שנפתחה אז בבית החולים, בניהולו של פרופ’ אבי ריבקינד הידוע.
פרופ' אבי ריבקינד. צילום: דניאל בר און / ג'יני
איך התמודדת עם השירות הכל כך מורכב הזה?
“בזמן אמת תפקדתי. הוכחתי את עצמי מהר מאוד ונתנו לי עוד ועוד סמכויות. הייתה עליי אחריות גדולה מאוד. גם העובדה שסמכו עליי גרמה לי להיות בטוחה עוד יותר ביכולות שלי. זה היה, לכאורה, ‘רק’ שירות לאומי שאמור להיות מצומצם יחסית, אבל אני פרצתי גבולות ועשיתי הרבה מעבר. באותה זמן לא הרגשתי שום קושי רגשי או נפשי”.
יש איזה אירוע שאת זוכרת במיוחד?
“כן, דווקא לא מפיגוע. הייתה ילדה בת 4 שהגיעה לבית החולים אחרי תאונת דרכים, היא הייתה ללא רוח חיים. במקביל אירע פיגוע והצוות היה עסוק בלקלוט את הפצועים ולטפל בהם. מישהו היה צריך להכין את הילדה, לפני שהוריה יבואו להיפרד ממנה. היא הייתה במצב שאי אפשר היה לתת להורים לראות, היה צריך לשטוף אותו ולסדר את הבגדים שלה. הבנתי שמי שצריך לעשות את זה זאת אני. המראה שלה ובכלל האירוע הזה ליוו אותי הרבה מאוד זמן”.
עו"ד הילה רווח. צילום: עדי תשובה
את עדיין ‘סוחבת’ שאריות של זה?
“לא, לא. לשמחתי ממש לא. הצלחתי לטפל בזה בצורה ממש טובה ואין לי סיוטים וחרדות כבר הרבה מאוד זמן. זאת הייתה תקופה בהחלט לא פשוטה, אבל גם מעצבת. חיזק אותי מאוד לדעת שאני יכולה להתמודד ולהתגבר על טראומות מאוד לא פשוטות”.
מה למדת על עצמך מהתקופה ההיא?
“שאני חזקה הרבה מעבר למה שחשבתי ושאפשר לסמוך עליי. שאני רק נראית שברירית וחייכנית, אבל אני יודעת להתמודד עם סיטואציות מורכבות. זאת תקופה שהשפיעה הרבה מאוד על מי שאני היום ועיצבה אותי”.
טופס “מקורבים” ריק
למרות המורכבות, השירות של רווח עבר על מי מנוחות ומיד אחריו היא טסה למספר חודשים לארצות-הברית ל’טיול אחרי צבא’. כששבה ארצה החלה לעבוד אצל אחיה הגדול סמי, שהייתה לו חברה לעבודות חשמל ופיתוח בשדרות. שני דברים חשובים ומרכזיים קרו לה במהלך עבודה שם, היא הכירה את רונן, מי שיהפוך לבעלה ואבי ילדיה ונחשפה לתחום המשפטים, שיהפוך לקריירת חייה. “האמת שיש לי שלושה אחים גדולים שלמדו משפטים, כך שזה משהו שתמיד היה בבית. לאבא שלי תמיד היה חלום שנלמד כולנו משפטים ונפתח משרד גדול ומשותף. והנה, הגשמנו לו אותו, כל אחד בדרכו. כשעבדתי אצל סמי טיפלתי לו במכרזים וכך נחשפתי לתחום שמאוד עניין אותי”.
תוך זמן קצר נרשמה רווח ללימודי משפטים ובמקביל החלה לעבוד אצל אחיה, עו”ד יוסף גבאי.
"לא הסתובבתי בחוגים שלו". רווח ואיתמר שמעוני
למה דווקא בתחום האזרחי?
“פלילי לא התאים לי, צריך אופי מאוד מיוחד בשביל זה. באופן כללי קשה לי רגשית ונפשית עם דיני נפשות, לחרוץ גורלות. התחום האזרחי הוא אחר ויותר קל במובן הזה. התחום הציבורי בכלל תמיד משך אותי. זה משפטים עם ערך מוסף, כי אתה עושה לטובות הציבור. זה לא רק עו”ד שמייצג לקוח, בפרט כשאתה מייצג רשות. אני נבוכה להשתמש במילה ‘שליחות’, כי היא גדולה כזאת, אבל זאת באמת הרגשת שליחות, כשמייצגים את הציבור ועושים למענו. זאת לא קלישאה”.
במהלך לימודיה היא נישאה לרונן וזמן קצר לאחר שסיימה את בחינות ההסמכה ללשכת עורכי הדין היא החלה לעבוד אצל עו”ד סער רשף. במקביל נולדו לה שני ילדים צפופים ונראה היה שרווח הגיעה לנחלה. “היה לי נוח. עבדתי עד שלוש וחצי והייתי כל כולי עם הילדים ולמענם”, היא מספרת, “המשרד של סער נתן, בין היתר, שירותים לעירייה אשקלון ואני התחלתי להכיר את כל מה שקורה ברשות. ואז חבר סיפר לי שיצא מכרז לתפקיד בלשכה המשפטית בעיריית אשקלון והחלטתי ללכת על זה”.
מה משך אותך בתפקיד?
“העיסוק הציבורי עניין אותי. יצא לי לייצג את העירייה כעורכת דין חיצונית, כשעבדתי אצל סער והרגשתי שיש בזה סיפוק מסוג אחר. יש כאן עשייה שבה אתה רואה תהליך, איך דברים מתפתחים ובסוף גם יוצאים לפועל. ושוב, כמו שאמרתי, הרגשתי שזו שליחות”.
"העיסוק הציבורי הוא שליחות". רווח. צילום: עדי תשובה
חשבת שתקבלי את התפקיד?
(צוחקת) “ממש, ממש לא. היו כאלה שאמרו לי שלא שווה להתאמץ ולהגיש מועמדות כי הכל בעירייה ‘תפור’. לא הכרתי אף אחד בעירייה, אני חושבת שהייתי היחידה שטופס ה’מקורבים’ שלה נשאר ריק לחלוטין. ולמרות זאת החלטתי לנסות ולגשת ובסוף גם התקבלתי, לשמחתי”.
היה זה בשנת 2007, כשרוני מהצרי כיהן כראש העירייה ורווח החלה לעבוד כעורכת דין ותובעת עירונית במחלקה המשפטית. “אני באתי מהתחום הפרטי ואני רגילה ש’זמן זה כסף’. הגעתי וגיליתי פער גדול מאוד, שנבע מכך שהרבה זמן לא אישרו תקן והיה היעדר כוח אדם. אז מיד הכנסתי הילוך גבוה והתחלתי לעבוד והכנסתי רוח חדשה ורעננה למחלקה. בהמשך, הצלחתי לייעל תהליכי עבודה בכל תחום שבו נגעתי”.
ומבחינה מקצועית איך דברים עבדו?
“מבחינה מקצועית התרשמתי מיד מאוד לטובה. מצאתי אנשים מקצועיים, שלמדתי מהם המון וכל הזמן”.
“לא הייתי בברנז’ה”
רווח המשיכה באותו התפקיד גם לאחר סיום כהונתו של רוני מהצרי ולאחר מכן בכל תקופת כהונתו של בני וקנין. לאחר היבחרו של איתמר שמעוני ועם פרישתו של היועץ המשפטי, עו”ד איתן צוריאל, יצא המכרז לתפקיד הנחשק והיא החליטה לנסות את מזלה. “האמת, שבהתחלה שקלתי להתמודד לתפקיד רק כדי לייצר לעצמי בעתיד אופק קידום”, היא מספרת, “זאת מאחר ואני לא מחוברת פוליטית, לא הכרתי אז לא את איתמר ולא את חיים סופר”.
החליפה אותו. רווח ועו"ד איתן צוריאל
לדבריה מי ששכנע אותה לקפוץ למים ולהתמודד לתפקיד היה, דווקא, תומר גלאם שהיה אז ממלא המקום של שמעוני. היא החליטה לנסות בכל זאת וניגשה לתפקיד יחד עם 11 מועמדים נוספים, רבים מהם בעלי ניסיון וותק גדול יותר משלה ובהם שני שמות לפחות ש”סומנו” כמובילים. בסופו של ההליך הייתה זו רווח שזכתה בתפקיד. הבחירה בה לוותה בהרמת גבות ונטען אז כי היא תפסה את מקומם של טובים ומנוסים יותר כי שמעוני חיפש עורכת דין צעירה, כזאת שאפשר להכתיב לה.
איך הרגשת עם הביקורת הזאת?
“צחקתי. היה איזה אירוע לפני שהתפרסם המכרז שדווקא הוכיח אחרת, שאני מתנהלת ללא מורא. היה מכרז למכירת מגרש ואני, במסגרת התפקיד, טיפלתי במכרז הזה. שתי ההצעות הגבוהות ביותר במכרז היו: אחת של 18 מיליון שקלים והשנייה של 15 מיליון שקלים. הערבות הבנקאית של ההצעה הגבוהה יותר הייתה פגומה, בהנהלת העירייה מאוד מאוד רצו שההצעה הגבוה עם הערבות הפגומה תתקבל כדי שלקופת העירייה ייכנס הרבה יותר כסף. אני לא הסכמתי לכתוב חוות דעת שהיא בניגוד לפסיקת בית המשפט. לקחתי בחשבון שאם אעמוד איתנה ואגיד שאני לא מוכנה להוציא תחת ידי חוות דעת לא נכונה זה עלול אולי ‘לעלות’ לי, אבל לא הייתי מוכנה להתפשר והלכתי עם האמת שלי. מספר חודשים אחר כך זכיתי בתפקיד. זה רק סיפור אחד קטן. אז הצחיק אותי שחשבו שאני נבחרתי כי אני את שאפשר להכתיב לה. הוכחתי מספר פעמים שאני לא, אבל את זה המבקרים לא ידעו”.
"ראיתי את עצמי כגורם מקצועי נטו". רווח כיועצת המשפטית של עיריית אשקלון
למה לא יצאת להגן על שמך הטוב?
“זה לא באופי שלי להתראיין ולהגיד את ה’אני מאמין’ שלי, למרות שכל הזמן חיפשו אותי ורצו לשמוע את תגובתי. אני לא האמנתי בשיווק הזה, ראיתי את עצמי כגורם מקצועי נטו. אני עושה את העבודה שלי ללא משוא פנים ומה שעניין אותי זה רק העיר והתושבים, זהו. אני הייתי נאמנה לתפקיד”.
איך הייתה העבודה תחת שמעוני?
“מאתגרת. הוא הגיע עם המון כוחות ורצון להפוך את העיר, כך שהעבודה הייתה מאוד קשה מבחינת השעות והדרישות ועבדנו מסביב לשעון, אבל בסוף היה מאוד מעניין”.
בתקופה שקדמה למעצר שלו, הרגשת שמשהו לא תקין?
“אני פחות הרגשתי כי אני לא הייתי ב’ברנז’ה’, מה שנקרא, וגם לא הייתי מהמקורבים אליו ולא הסתובבתי בחוגים שלו. אני התעסקתי נטו בעבודה, ושם לא הרגשתי משהו חריג. בכל השנים בהן עבדתי היו ניסיונות של גורמים כאלה ואחרים ללחוץ פה או לכוון לשם, אבל זה נעשה בטווח הלגיטימי. בסוף, אני תמיד ראיתי את הניסיונות האלה כמשהו שנעשה לטובת העיר ולא חיפשתי דברים חריגים וכוונות נסתרות. כך גם עם איתמר”.
הפשיטה והמעצרים בעירייה
בבוקר המעצר של שמעוני והפשיטה של השוטרים על משרדי העירייה, קיבלה רווח שיחת טלפון בהולה בשש בבוקר, הייתה זו מנהלת הלשכה שביקשה ממנה להגיע בדחיפות. “היא אמרה לי שיש שוטרים, שאיתמר לא עונה ושאגיע מהר. תוך שלוש דקות התארגנתי וטסתי לעירייה. לא ראיתי את זה בא, זה נפל עליי כרעם ביום בהיר. הגעתי והייתי עסוקה בלייצב את המערכת, כי כולם היו בהיסטריה. השוטרים הציגו בפניי את הצווים ואני נתתי אישור לתת להם את כל המסמכים והפניתי אותם למחלקות ולגורמים הרלוונטיים. איתמר כבר נעצר, המנכ”ל היה בדרכו לחקירה ואני נשארתי לתפעל את האירוע”.
"לא נעים לראות את השלט". בניין יחידת לה"ב 433. צילום: ניר קידר
מה הייתה רמת החרדה שלך ברגעים האלה?
“כמו שכבר אמרתי אני בן אדם שמתפקד ופועל בזמני לחץ. לא הייתי עסוקה בעצמי וברמת החרדה שלי, פשוט פעלתי ועשיתי מה שצריך. הייתי עסוקה בלתת תשובות ולהרגיע את העובדים”.
ומתי את זומנת למתן עדות?
“אחרי כמעט שלושה שבועות. כל העובדים זומנו בזה אחר זה, עד שהגיע תורי בשלב מאוחר יחסית. עד אז הייתי עסוקה בניהול שגרה, כי בסוף יש כאן עיר שצריך להמשיך לנהל ולהמשיך לעבוד. אז הייתי מאוד עסוקה בזה. לבסוף הגעתי למשרדי להב 433 לתשאול שלוש פעמים וזהו”.
איך הייתה התחושה שלך שם?
“זה לא נעים. פתאום לראות את השלט הזה, שעד אז היה מוכר לי רק מהטלוויזיה בפרשות חמורות. אבל כשאת יודעת שאת בסדר אז באים עם פחות חרדות. אמרתי את האמת שלי וזהו”.
היום, כשאת מסתכלת על מה שקורה עם שמעוני, מה עובר לך בראש?
“זה כואב, בסוף זה בן אדם. יש לי אמפתיה לאנשים שעוברים חוויות לא טובות כאלה. בית המשפט יחליט מה יהיה גזר הדין. אני לא במקום הזה, בגלל זה גם לא הלכתי להיות שופטת. זה כואב, בסוף יש שם גם משפחה וילדים, שצריכים אותו בבית ולא בבית סוהר. אני מקווה בשבילו שהוא יצא מזה כמה שיותר טוב”.
“איומים מרומזים”
העבודה בתפקיד משמעותי שכזה, טומנת בחובה לא מעט החלטות שהן הרות גורל לאנשים מסוימים. לעתים, במחי החלטה אחת היא יכולה לגרום לאדם לאבד מיליוני שקלים ומנגד, יכולה גם להביא לרווח של מיליונים.
עו"ד הילה רווח. צילום: עדי תשובה
האם היו מקרים שהוצע לך שוחד כדי שתטי החלטה?
“מעולם לא”.
והיו פעם איומים מצד גורמים חיצוניים?
“קיבלתי איומים מרומזים. במקביל אף נפתחו דפי פייסבוק פיקטיביים בהם ניסו לפגוע בשמי, אגב, אני לא היחידה שניסו לפגוע בה בדרך זו. היו עובדי עירייה נוספים שספגו הכפשות באמצעות הרשתות החברתיות, כשהכל נעשה כמובן בצורה אנונימית. אותי, בכל אופן, זה לא הזיז מהדרך בה הלכתי, כי לנגד עיניי ראיתי אך ורק את טובת העיר והתושבים”.
יחד עם זאת, היו גורמים פוליטיים שניסו לתקוף אותה לא פעם בשל החלטות שקיבלה. לעתים זה קרה בפומבי, לעתים זה קרה בחלופות מכתבים או בלשכתה.
הרגשת שהתייחסו אלייך אחרת בגלל היותך אישה בתפקיד כזה?
“יכול להיות שאם הייתי גבר היו מתייחסים אחרת, כן. אבל בסוף מי שהתנהל מולי והכיר אותי ידע מי אני וידע שאני מקצועית נטו. אני לא שומעת רעשי רקע, הם לא מעניינים אותי. אני מתייחסת לגופו של עניין ואין לי שום שיקול אחר. ומי שעבד איתי ראה את זה”.
"ניסיון רב"
בימים אלה, כאמור, עושה רווח את צעדיה הראשונים כעצמאית, במשרד החדש שלה בבניין “אביאל” שבכניסה לעיר. משרדה עוסק, איך לא, בייצוג יזמים, קבלנים ורשויות מקומיות בתחום המוניציפלי ומתמחה בעיקר בתכנון ובנייה, התחדשות עירונית ודיני מכרזים. “במשך למעלה מעשור צברתי ניסיון רב בכל תחום עיסוקה של רשת מקומית ובפרט חוזים, מכרזים ותכנון ובנייה”, מסבירה רווח, “ניהלתי אלפי הליכים משפטיים ותיקים מורכבים בהיקפים גדולים מאוד. אין ספק שהידע והניסיון שלי מהווים יתרון עצום עבור מי שנזקק לשירותים אלה”.
"הידע והניסיון מהווים יתרון". רווח בכניסה למשרד החדש. צילום: עדי תשובה
למרות שהיא יצאה לדרך נחושה להגשים חלום, הצעד הזה לווה בלא מעט חששות. “עבדתי 12 שנים בעירייה שזו חממה, בית וחברים שהם משפחה. אז היו חששות מהשינוי עצמו, לא מהבחינה הכלכלית או המקצועית. אבל היום, אחרי כמעט ארבעה חודשים ותוך כדי תקופת הקורונה, אני יכולה להגיד שאני לגמרי שמחה ושלמה עם ההחלטה שקיבלתי”.
העובדה שאת מזוהה כל כך עם העירייה תורמת לך?
“אני לא יודעת אם אני מזוהה עם העירייה, אבל אני כן מזוהה עם התפקיד והתחום. זה באמת מה שאני יודעת לעשות ולעשות טוב, כך אני חושבת. אז הזיהוי הזה הוא לטובה”.
עם אילו תובנות את פותחת את הפרק החדש בחייך?
“המון תובנות על עצמי ועל החיים. בעיקר הגעתי למסקנה שהדרך הנכונה היא פשוט להיות עצמך וללכת עם האמת שלך וה’אני מאמין’ שלך ורק ככה מצליחים. מי שמאמין בעצמו ובמה שהוא עושה ויודע למה הוא עושה את זה, מצליח”.
