איש ביטחון במרכז הרפואי ברזילי
חן בן חיון, בן 25, מאורס, גר באשקלון ועובד בביטחון בבית חולים ברזילי כבר שלוש שנים וחצי, מהן שלוש שנים כאחראי משמרת.
חן, במה אתה מתעסק ביום-יום?
“בעיקר בעבודה של סדר ציבורי, שמירה על הצוות, סריקות בבית החולים, לראות שהכול תקין וכולם בסדר, שהצוות מרגיש בטוח וכמובן בדיקות בשערים של יוצא ונכנס”.
חן בן חיון, מאבטח בבית החולים ברזילי ומתמגן כראוי.
מה שונה בעקבות המצב?
“עכשיו אנחנו יותר מתעסקים בלאבטח את המעברים של המטופלים, חולי הקורונה ומי שחשוד במעבר למחלקות הייעודיות. מן הסתם אנחנו פחות מתעסקים בסדר הציבורי ובאלימות, כי יש פחות אנשים בבית החולים. יש ירידה של 99% במקרים האלו, אז אנחנו בעיקר מתמקדים בעבודה שקשורה בקורונה. מתמקדים בהסברה לאנשים והכלה של כל האירועים שקורים פה. כמובן שאנחנו עדיין בתקופת למידה, זה דבר שאף אחד לא ידע איך להתכונן אליו, זאת הפעם הראשונה שאנחנו מתמודדים עם דבר כזה, ולכן אנחנו לומדים תוך כדי תנועה”.
האם יש חשש לעבוד בימים האלה בבית חולים?
“בגדול יש חשש כי כמות ההדבקות עולה מיום, יש לחץ מהמשפחה להיזהר. אנחנו עושים את המקסימום, מתמגנים, שומרים על היגיינה אישית. כמובן שבית החולים דואג לנו במה שאפשר, אמצעי חיטוי שיגיעו לכולם, מסכות כפפות, אלכוג’לים וכל מה שאנחנו צריכים”.
האם המשפחה שלך דואגת מכך שאתה עובד בתקופה זו בבית חולים?
“כמובן שהמשפחה שלי דואגת ולוחצת עליי שאזהר מאוד. אני מקבל את ההנחיות האלו גם ממנהל האבטחה וממנהל בית החולים, לא רק מהמשפחה, דורשים מאיתנו לשמור מרחק, להיזהר, לעשות את העבודה שלנו על הצד הטוב ביותר, אבל כמובן לשמור על עצמנו מעל הכול”.
איך אתה שומר על היגיינה?
“החלפת מדים לאחר כל משמרת. סיפקו לנו כמות גדולה של מדים. מיגון תמידי בעבודה, שמים מסכות, אם יש משהו של ממש מגע עם חולה, אז גם שמים חלוקים. חיטוי אחרי כל פעולה שאנחנו עושים”.
יש הרבה אנשים שמגיעים לבית החולים עם מסכה?
“הרוב מודעים למצב ומגיעים עם מסכה, בין אם חולים או סתם אנשים שבאים לבקר, יש כאלה גם מבקשים מאיתנו כפפות ואלכוהול לחיטוי”.
פקח בעיריית אשקלון
אלדר ערקי הוא תושב אשקלון בן 39, נשוי + 3, עובד כפקח בעיריית אשקלון. “שירתּי בקבע כרס”ר משמעת בחטיבת גבעתי ובמשך שנתיים בחיל האוויר. נכנסתי למחלקת הפיקוח בעיריית אשקלון מזה 10 שנים”.
בימים קשים אלה מתעסק אלדר פחות באכיפה ויותר במצווה: “כחלק מהמשימות שאנחנו הפקחים מקבלים, אם זה בתקופות של מלחמה ובכלל במצבי חירום, זה לסייע לתושבים במידת הצורך, לפעמים בחלוקת מזון בחגים. כיום אנחנו מחלקים מזון לאנשים מבוגרים שלא יכולים לצאת ולקנות, כי הם נמצאים בטווח הסיכון של המחלה. העירייה נרתמת כדי לעזור להם, והפקחים עושים את המצווה הזאת להגיש להם אוכל, אנחנו השליחים. אנחנו מקבלים את המנות ויוצאים לכל הכתובות בשיתוף עם הרווחה”.
הפקח אלדר ערקי במבצע חלוקת המזון
האם יש חשש להידבק?
“אנחנו מסתובבים בין הבתים, זה לא קל. בטח שצריך להיות סטריליים ולשמור על ההיגיינה. אני מסתובב בבניינים וצריך לעלות במעליות, וזה מפחיד להידבק. אנחנו משתדלים להתקשר כדי שהאנשים ירדו למטה כדי לקחת את האוכל כדי שנוכל לשמור מרחק מהבן אדם ולא להיכנס למעליות. אולם יש כאלה שלא יכולים לרדת, אז אנחנו עולים, שמים נשמיות על האף וכפפות. לא נכנסים, אלא רק שמים את השקית עם המזון בדלת ומחכים שהתושב יצא לקחת. ברגע שהוא יוצא לקחת, אנחנו יורדים בחזרה. כמובן שתמיד אנחנו מתקשרים ומוודאים לפני כן שהוא נמצא בבית”.
האם אתה עוסק באכיפה גם בימים אלה?
“אנחנו משתדלים שלא לבצע אכיפה מבחינת דוחות בימים אלה, אבל במקרים מסוימים, כמו השלכות פסולת בניין לדוגמה ודברים שקשורים להיגיינה, כבר אי אפשר לשתוק. כשיש דברים קריטיים מבחינת ההיגיינה, אנחנו פועלים כדי לשמור על הניקיון של העיר. אנחנו משתדלים להימנע מדוחות כי אנחנו מבינים שיש מצב כלכלי לא טוב בארץ ובעולם, הרבה אנשים לא עובדים. אך במידה שתושב לא יישמע להוראות ולא יפנה זבל שנבקש, אז כן, ניאלץ לבצע אכיפה, כי לבסוף הזבל שלו יכול לפגוע באחר. אנחנו מנסים לעשות הכול בצורה חכמה ולשתף פעולה ברוח טובה עם התושב. במידה שהוא לא מראה נכונות, אין ברירה אלא לעבור לאכיפה.
“בלי שום קשר לחלוקת המזון הוגדרנו כעובדים חיוניים. בסופו של דבר, נצטרך גם לאכוף את נושא הבידוד במידה וניכנס להסגר מלא. בגלל שאנחנו חיוניים ויש לנו נגישות לצאת החוצה, אנחנו עושים את המצווה הזאת”.
שליח ובעלים של חברת שליחויות
סמי משה, בן 38, נשוי + 2 , אשקלוני מלידה ובעל חברת משלוחים שמנוהלת על ידי אפליקציה. סמי מתאר את זה כפורמט דומה ל”גט טקסי של משלוחים”. “אנחנו נותנים שירות לעסקים ולמסעדות באשקלון”, הוא מוסיף.
משה מספר על עומס בעבודה בזמן האחרון: “אנשים מן הסתם לא יוצאים למסעדות, אז מזמינים הרבה משלוחים, יש עומס בעבודה. עלייה חדה בכמות המשלוחים”.
האם יש חשש לעבוד בתקופה הזו?
“החשש קיים, אין ספק. מי שיגיד שהוא לא חושש צריך להיות טיפש. אך אנחנו נוקטים בכל אמצעי הזהירות האפשריים, כל השליחים עובדים עם כפפות ומסכות. בנוסף, אנחנו לא נפגשים עם הבן אדם שמזמין, אלא משאירים את המשלוח במרחק של כמה מטרים או מחוץ לדלת כדי לא ליצור אינטראקציה עם הלקוחות. אנחנו שומרים על הנהלים של משרד הבריאות”.
סמי משה, בעל חברת המשלוחים מתמגן במסיכה וכפפות
האם יש דאגה מהמשפחה על כך שאתה עובד בימים אלו?
“העבודה כשליח מסוכנת גם ככה. לעבוד על הכביש עם קטנוע זה מסוכן גם בלי הקורונה, אבל זאת העבודה וזה מה שבחרנו לעשות. כרגע הפכנו להיות בין האנשים היחידים במשק שעובדים. אם היום אני אחליט שאני לא רוצה לעבוד, אז אני גוזר גזר דין מוות על כל העסקים והמסעדות שעובדות איתי. גם ההכנסה הפחותה שיש לבתי העסק בימים האלה תיגמר אם לא נעבוד, אז אנחנו חייבים לעבוד. אנחנו רוצים להתחשב בבעלי העסקים שמתפרנסים אותנו”.
האם אנשים נרתעים לקחת ממך את המשלוח?
“יש אנשים שמבקשים שישאירו מחוץ לדלת את המשלוח. אנשים נרתעים ורוצים כמה שפחות להיפגש”.
יש כאלה שפותחים את הדלת עם מסכה?
“כן, וחלק גם עם כפפות. הרוב נזהרים ולא רוצים לקחת סיכון, אבל יש כאלה שזה לא מעניין אותם”.
האם הטיפים בתקופה הזאת גדולים יותר או פחותים יותר?
“לרוב האנשים בתקופה הזאת יש טיפה יותר רצון לתת לשליח טיפ, כי הם מרגישים שהוא דואג להם למשהו שבלעדיו לא יוכלו לקבל. יש עלייה קטנה, אבל לא ברמה חריגה. מי שהיה משאיר טיפ לשליח לפני הקורונה משאיר גם היום, ומי שלא אז לא. כיום ברוב המסעדות באשקלון גובים דמי משלוח, אז הרבה אנשים לא מתלהבים להשאיר טיפים. יחד עם זאת, אני יכול להגיד שיש יותר הערכה לתפקיד השליח, שנחשב בדרך כלל לתפקיד לא מוערך. זה דבר שקרה גם בזמן ההסלמה שהייתה בדרום, אנשים יותר מעריכים בשעות כאלו”.
סמי משה החליט לסיים את הריאיון במסר לציבור: “חשוב לי שכולם ישמרו על הנהלים ושישתדלו לא לסכן את עצמם ולא את השליחים”.
קצין סיור ומפקד יחידה במשטרה
המפקח בן לוי נמצא בשטח ובחיכוך מתמיד, פשוטו כמשמעו, עם האזרחים. כך גם השוטרים בתחנת אשדוד, שעליהם הוא מפקד. הוא בן 29, מתגורר באשקלון, נשוי ואב לילדה.
העבודה עכשיו שונה מבזמנים רגילים?
"כן, הימים האלה מאוד מאוד שונים. בימים רגילים אנחנו מתעסקים יותר באירועי סדר ציבורי, לדוגמה קטטות במועדונים ופאבים. היום זה לא קיים. עכשיו הרחוב הרבה יותר שקט, אבל כשקורה משהו, הוא יכול להפוך תוך זמן מאוד קצר לאירוע משמעותי ובולט".
מפקח בן לוי. צילום: דוברות המשטרה
למשל?
"לכל אירוע, מהקל אל הכבד, אנחנו צריכים לגשת במשנה זהירות. יש לי נורית אזהרה מול העיניים".
שמה, שאתם יכולים להידבק?
"חד משמעית. אנחנו נלחמים היום מול אויב בלתי נראה, ואם לא ניזהר, אנחנו עלולים להשפיע בצורה שלילית על חיי התושבים. אם לצורך העניין נמצא את עצמנו בסוף עם תחנה שכולם נדבקים ונכנסים לבידוד, זה יכול להשליך על תפקוד המשטרה, ואנחנו גם צריכים לשמור על עצמנו.
"אנחנו חייבים לעשות הערכת מצב לקראת כל אירוע. יש כאלה שהיינו צריכים לעלות על מסכה. ביום שישי שוטרים שלנו עלו על חליפה ועשו ביקורי בית כדי לבדוק שאנשים בבידוד. היה גם אירוע של הקמת רעש, שבמהלכו שוטר גילה שיש שם בחור שאמור להימצא בבידוד. הוא קיבל קנס של 5,000 שקל וחזר הביתה".
יש מקרים ששוטרים פחות ירצו לבצע עיכובים ומעצרים מתוך חשש מהידבקות?
"מי שמכיר את המשטרה מקרוב יכול לדעת שזה אחד הצדדים היותר יפים שלה – כשיש משימה לבצע, לא רואים ממטר. השוטרים אמיצים ברמות שאי אפשר לתאר. יש חששות, זה נכון וזה טבעי, אבל אנחנו חותרים למגע, זאת העבודה שלנו, וכשצריך גם מבצעים מעצרים".
אשתך מודאגת?
"כן. כשאני נכנס הביתה, אני מקפיד להתקלח, להחליף בגדים ורק אז מחבק את הילדה".
יש שוטרים שביקשו לעבור לתפקידי מטה?
"בדיוק הפוך".
יצא לכם לאכוף התקהלויות אסורות?
"בטח. גם בתוך בית כנסת ובפארקים. יש לנו עכשיו כלי של אכיפה. עד היום לא נתקלנו באירוע שבאנו לפזר אנשים וסירבו להתפנות".
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
מפקד משמרת בשירותי הכבאות
להב מוטי ביטון, בן 37, גר באשקלון, נשוי ואב לשני ילדים קטנים, שעכשיו כמו כל ילדי ישראל יושבים בבית ומחפשים תעסוקה. במערך הכיבוי מוטי עובד כבר יותר מ-12 שנים.
לטענתו, על אף ההיסטריה הגוברת סביב וירוס הקורונה, התפקיד של לוחמי האש לא השתנה במיוחד. "כל התפקיד שלנו הוא בחירום, אז זה לא משנה באיזו הסלמה מדובר, בין אם זה הקורונה או מלחמה, אנחנו חיים את החירום ורגילים לזה", מסביר ביטון. "מה שכן השתנה זאת כמובן ההתייחסות לנגיף.
להב מוטי ביטון. צילום: אסף ליבוביץ'
"אנחנו נזהרים מאוד, והחיים בתחנה נראים אחרת. התחנה עוברת חיטוי פעמיים-שלוש ביום, אין ימי קהילה, אזרחים לא יכולים להגיע, ואנחנו גם לא יכולים לבקר בתחנה בזמן הפנוי שלנו. אין כבר את הבוקר טוב הרגיל שיש לנו בין החלפת משמרות, רק כיף באוויר וממשיכים".
ומה אתה עושה בזמן שאתה לא עובד?
"ב-48 שעות המנוחה אני ואשתי מנסים לא לצאת מהבית. אני בבית עם הילדים בהסגר, מנסים למצות מהמשחקים, הטלוויזיה והיצירות את מה שרק אפשר”.
אין לך חשש להידבק ממישהו ולהמשיך להפיץ את הווירוס, גם למשפחה?
"לא, אנחנו מאוד שומרים על עצמנו. לא מסתובבים סתם, אלא רק כשמחויבים לכך. רוב הפעילות היא עם מסכות וכפפות. לפעילות בשטח אנחנו יוצאים ממוגנים ומנסים כמה שפחות להיות במגע עם האוכלוסייה, בסופו של דבר אם כבאי יחלה, אין לו תחליף".
