אילוסטרציה: א.ס.א.פי קריאייטיב INGIMAGE
אילוסטרציה: א.ס.א.פי קריאייטיב INGIMAGE

ילדה בלידה שקטה: “עולמי חרב עליי. בפנים הייתי מתה”

כולם אוהבים להיות שותפים לשמחת הלידה. באים, תומכים, מציעים עזרה או סיוע, קונים מתנות ודואגים ליולדת. אבל איך מתנהגים כלפי יולדת בלידה שקטה? עדית לייבי-חיים מאשקלון מספרת על החוויה הכל כך לא פשוטה הזו מזווית אישית

היה להם בן, הם כבר ידעו שיקראו לו אוראל, את השם בחרה לו אימא עדית. אבא תומר העדיף שם אחר, אבל התפשר, כי היה ביניהם הסכם שבילד הבא יהיה הוא זה שיבחר. הם כבר ידעו איך ייראה החדר שלו, תכננו שאבא ייקח אותו למשחקים של מכבי, לים וילמד אותו לשחות. אימא התעקשה לשלב גם חוג לריקודים סלוניים. מדי פעם, כשחלפה בקניון ליד חניות לבגדי תינוקות וילדים, היא כבר העזה להיכנס פנימה ולהציץ. תיקיית מעקב ההיריון הייתה מסודרת, כדי שלא יפספסו שום בדיקה. עדית הורידה אפליקציה שספרה את שבועות ההיריון, קנתה יומן וערכה מעקב קפדני. “זה היה בלתי נמנע לתכנן את החיים שלנו כמשפחה, לבנות את העתיד, לרקום חלומות ולדמיין איך ניראה, לא דמיינתי שהכול יתנפץ ברגע לרסיסים”, היא אומרת.

עדית ותומר נישאו לפני 4.5 שנים ומיד ניסו להרחיב את המשפחה. אלא שבתום חצי שנה של ניסיונות פנתה עדית לרופא הנשים שלה ולאחר בדיקות מקיפות התברר שבשל בעיות ביוץ הם יצטרכו לעבור טיפולי פוריות. “התחלנו מהזרעות, שזו הדרגה הנמוכה ביותר של הטיפולים, ולשמחתי כבר בפעם הראשונה הריתי”, היא מספרת.

עידית לייבי חיים

ימים ספורים לאחר ההליך, עוד טרם התבשרה על ההיריון שמתפתח בגופה, חזרה עדית ממקום עבודה באוטובוס. בשל בלימה פתאומית של הנהג עפה לכיוונה עגלה ופגעה בבטנה. “הגעתי הביתה וראיתי שיש מעט דם אדום וטרי, ידעתי שיש סיכוי טוב שאני כבר בהריון ולכן מיהרתי לחדר המיון. שם קיבלתי אישור שאכן תחושת הבטן שלי הייתה נכונה ואני בהיריון. אך בבדיקה גילו גם שטף דם ברחם, לא ברור אם הוא נגרם כתוצאה מהמכה שקיבלתי או אולי ממשהו אחר”.

בתום הבדיקה שלחו אותה הביתה עם הבשורה שבבטנה גדל לו הילד הראשון שלה והנחו אותה לשכב ולא להתאמץ. “באותו זמן גם פיטרו אותי מהעבודה, אז יכולתי לשכב ולהתמסר כולי להיריון הזה”, היא נזכרת. “הייתי אופטימית וניסיתי לא לחשוב יותר מדי על דברים רעים. דיממתי לפחות פעם בשבוע, ובכל פעם שלחו אותי חזרה הביתה לשכב”.

עדית לייבי חיים בזמן ההריון

עדית לייבי חיים בזמן ההריון

הם סיפרו רק לבני המשפחה ולחברים הקרובים, ואף שעדית רצתה לצעוק בקול גדול שהיא הולכת להיות אימא, היא נאלצה לחכות עם הבשורה עד תום החודש השלישי. “כל הבדיקות תקינות והכול מתנהל כמו שצריך. די מהר התבשרתי שאני מצפה לבן, בדיוק מה שרציתי. וכשסיפרתי לבעלי, לא היה מאושר ממנו”.

השבועות חלפו להם, הבטן שהיא כל כך חיכתה לה כבר החלה לבצבץ והגיע העת לספר למשפחה. זה היה בעיתוי מושלם, ביום הולדתה ה-27 של עדית. הם אספו את כולם במסעדה וסיפרו שהם מצפים. “החיוכים שהיו על פניהם של האורחים ממש יכלו לסנוור וקיבלתי יותר נשיקות וחיבוקים על הבשורה מאשר על יום ההולדת. אמרו לי ששלושת החודשים הראשונים הם הכי קריטיים והרגשתי שעכשיו אפשר לנשום לרווחה וליהנות. באופן מפתיע, עם הבשורה גם חלפו הדימומים והרגשתי טוב. כל שבוע ושבוע עשיתי סלפי עם הבטן, ועקבתי אחרי כל שינוי ולו הכי קטן בגוף שלי. ההתרגשות הייתה בשיאה וחיכיתי כבר בקוצר רוח ללידה”.

“ביקשתי מאלוהים שיעשה נס”

בוקר שבוע 20, תחילתו של החודש החמישי, היה המאושר בחייה. “זה היה סימן עבורי שהכול יהיה בסדר. כבר עברנו את מחצית הדרך, כל החששות והתופעות הלא נעימות היו מאחוריי והרגשתי נהדר”.

בתוך זמן קצר החלה עדית להרגיש כאבים לא מוכרים בגב התחתון, שהתפשטו לאחר מכן גם לבטן. ממש במקרה היא התכתבה עם חברה טובה, שליוותה אותה כל ההיריון, ושיתפה אותה בכאב החדש. “היא שאלה עוד כמה שאלות ואז אמרה, ‘אני לא רוצה להלחיץ, אבל יש לך צירים’. כתבתי לה: ‘חחחחחח’ ארוך מאוד, ואמרתי שאין מצב שאלה צירים בשלב מוקדם כל כך. העדפתי לא לבדוק בגוגל ולא להכניס את עצמי לפחדים מיותרים וניסיתי להירגע”.

אלא שהכאב החד הפך לתדיר יותר וברגע שהצטמצם לפערים של רבע שעה הבינה עדית שמשהו כנראה באמת לא בסדר. היא הייתה לבד בביתה וניסתה להשיג מענה בקופת החולים, אולם היו אלה שעות צהריים, שבהן המרפאות סגורות. “לא ידעתי למי לפנות ומה לעשות, אמרו לי שאני אתקשר שוב בארבע והשעה הייתה שלוש. חמותי בדיוק הגיעה הביתה ומצאה אותי בוכה ומתפתלת מכאבים על הרצפה. הגענו לקופת חולים, הרופא אמר שהוא הולך להכין קפה והשאיר אותי להמתין לו. נרגעתי קצת, אם הוא לא רואה דחיפות בעניין ויש לו זמן לקפה, כנראה שהכול בסדר”. אבל לא היה בסדר. הרופא שב, בדק את עדית, אמר לה שהיא עם צירים ופתיחה והפנה אותה בדחיפות למיון בית החולים.

חדרי הלידה בברזילי. צילום: דוד אביעוז, צילום רפואי ברזילי

חדרי הלידה בברזילי. צילום: דוד אביעוז, צילום רפואי ברזילי

“חמותי הורידה אותי בכניסה, ונסעה לחפש חניה”, היא משחזרת. “עשיתי צעד אחד ואז ירדו לי המים. לא הבנתי מה קורה סביבי, נפלתי וצעקתי, ‘בבקשה תעזרו לי’, לא יודעת ממי ביקשתי עזרה, אולי מאלוהים, שישמור על הילד שלי. אישה מלאכית, שישבה על הספסל ליד, הביאה כיסא גלגלים ופינתה אותי למיון נשים, פתחה לי תיק ודאגה להכול מבלי שהכירה אותי בכלל. הרופא והאחות בודקים אותי ואומרים לי שזהו, אין מה לעשות, הגעתי מאוחר מדי. ביקשתי מאלוהים שיעשה נס, שלא ייקח לי את הילד שלי. הרגשתי שאני לא יכולה לאבד את ההיריון הזה, התחננתי שימצאו דרך להשאיר אותו בפנים, שיעשו כל מה שצריך רק כדי שבסופו של דבר אצא מבית החולים עם הילד שלי”.

נס לא קרה שם, והצוות הרפואי נתן לעדית שתי אפשרויות בחירה. או שהיא תלך הביתה ותחכה שהעובר ייפול לבד, מה שעלול לסכן את חייה, או שתיכנס לחדר לידה, תעבור זירוז ותלד את בנה בכורה כשהוא ללא רוח חיים. “שאלתי אם יש דופק והוא אמר שכן. אז החלטתי שיש תקווה, שאני הולכת עם הילד שלי הביתה ונותנת לו הזדמנות לחיות. אם הוא ימות, אני אמות בבית ביחד איתו. באותם רגעים זה נראה לי הדבר הכי הגיוני, אין סיבה שאני אשאר בחיים אם הילד שלי מת. עולמי חרב עליי”.

היא התבקשה להחזיר תשובה עד ליום למחרת ובינתיים נשארה באשפוז. זמן קצר אחר כך הגיע גם בעלה, שהוזעק ממקום עבודתה במרכז הארץ. "אני מצטערת", היא אמרה לו, "הרגתי את הילד שלנו". “הרגשתי שזו אשמתי, שעשיתי משהו לא בסדר, שהייתי צריכה להגיע מוקדם יותר, אולי לשמור על עצמי. הוא חי בתוכי, האחריות עליו היא שלי ונכשלתי. אמרתי לבעלי שאני רוצה לחזור הביתה ושאין לי בעיה למות יחד איתו. הוא הרגיע אותי, ניחם ואמר שזו, כמובן, לא אשמתי. יחד עם זאת, ביקש שניכנס לחדר לידה ולא נחזור ככה הביתה. היו שם הרבה אמוציות, כאב, כעס וצער בשיחה הזאת ואפילו רבנו, אבל בסופו של דבר הסכמתי איתו”.

אילוסטרציה: א.ס.א.פי קריאייטיב INGIMAGE

אילוסטרציה: א.ס.א.פי קריאייטיב INGIMAGE

“אין לי מושג איפה קברו אותו”

אבל היא לא הייתה צריכה לחכות ליום למחרת ולהיכנס לחדר הלידה. שלוש שעות אחרי שהגיעה לבית החולים, ב-10 ביוני 2015, היא ילדה את הבן שלה ללא רוח חיים, על מיטת המחלקה, לבד. “צרחתי לאחות שהוא יצא. היא הרימה את השמיכה וביקשה ממני שלא אסתכל. הוא נולד 840 גרם וכבר היה תינוק לכל דבר, רק שהריאות לא היו בשלות. היא חתכה את חבל הטבור, עטפה את הילד שלי בבד ירוק ולקחו אותו. כל הזמן לא העזתי להסתכל. היום אני מצד אחד,מצטערת שלא ראיתי אותו לפחות פעם אחת. מצד שני, כנראה שאם הייתי רואה אותו, הייתי היום במקום פחות טוב”.

העובר הועבר לבדיקה פתולוגית, שאחריה נקבע שהוא היה בריא לחלוטין וסיבת המוות אינה ידועה. משם הועבר לקבורה. “אין לי שמץ של מושג איפה קברו אותו. הבנתי שיש איזשהו קבר אחים שעושים ושהוא נקבר כיהודי. בדיעבד גם הבנתי שהייתה לי אפשרות לדרוש לקבור אותו לבד, אבל הייתי כל כך מבולבלת באותם רגעים שלא היה לי מושג מה לעשות ומה לשאול. ילדתי בשבוע 20, ולמרות שהוא היה כבר ילד לכל דבר ושקל כמעט קילו, זה לא נחשב מבחינה הלכתית ורפואית ללידה של תינוק. אפילו בטופסי השחרור שלי נרשם ‘הפלה מאוחרת’. הוא היה כבר ילד, הילד שלי. עברתי גיהינום כדי לזכות בו ולאחר מכן צירים ולידה של ממש, אבל מבחינת החוק זה לא נחשב”.


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החשובות באשקלון? 

הורידו את אפליקציית "כאן דרום אשקלון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כאן דרום אשקלון" באייפון


יומיים אחר כך היא שוחררה לביתה ושידרה לסביבה עסקים כרגיל. “דיברתי, ניהלתי שיחות חולין על כלום ושום דבר, צחקתי והתנהגתי רגיל לחלוטין, כאילו שהכול בסדר. בפנים הייתי מתה”. הימים חלפו ותחושת העצב, הבדידות והריקנות רק הלכה וגברה. הסביבה הקרובה התקשתה להכיל את הקושי, ועדית העדיפה שלא להכביד עליהם יותר מדי. החברות, גם הן לא ידעו איך להגיב ומה להגיד, אז היא התרחקה. “בכל שיחה איתן הרגשתי צורך עז להוציא את הכאב שלי החוצה, אבל לאף לא היו כלים להכיל אותו. עד שנאמר לי, ‘די כבר לדבר על העובר המת שלך’, אז נותרתי לגמרי לבד”.

אילו תגובות עוד קיבלת?
“אנשים לא יודעים איך להגיב. הם מרגישים צורך להגיד משהו, אבל אלה תמיד משפטים שרק מכעיסים עוד יותר. ‘את צעירה, יש לך עוד זמן’, ‘לא נורא, זה קורה’, ‘תעשי מהר ילד חדש’. אני לא רוצה ילד חדש, אני רוצה את הילד שהיה לי. אי אפשר להביא ילד אחר במקום. ברור לי שהכוונה היא טובה, אבל לא משנה מה יגידו זה לא יקל. כל מה שהייתי צריכה זה חיבוק והקשבה, זהו”.

 

“הייתי חייבת לדבר על זה”

היא ניסתה להעסיק את עצמה ולחזור לשגרה, אבל לא הצליחה לחשוב על שום דבר אחר חוץ מעל הילד שלה. “היו לי סיוטים בלתי פוסקים בלילות והמון שאלות שלא היו עליהן תשובות. הגעתי למסקנה שאני חייבת עזרה מבחוץ והופניתי לעובדת סוציאלית בבית החולים ברזילי. הייתי חייבת להוציא, לדבר על זה ללא הפסקה ורציתי רק שיקשיבו לי, רק לא היה מי שיקשיב”.

אילוסטרציה: א.ס.א.פ קריאייטיב/ingimage

מה חיזק אותך ברגעים הקשים?
“הצטרפתי לכל מיני קבוצות תמיכה בפייסבוק של לידות שקטות וגיליתי עולם שלם, הבנתי שאני לא לבד ושהכאב הזה משותף לכל כך הרבה נשים. שם פרקתי ודיברתי. גם ככל שנפתחתי יותר מחוץ לרשת החברתית, נתקלתי בעוד ועוד נשים שחוו את הטראומה הזאת ושתקו. היו הרבה סיפורים של תקווה, והבנתי שגם אני אהיה בסופו של דבר אימא”.

“אנחנו שוברות שתיקה”

לאט לאט החלה עדית לחזור לשגרה, היא מצאה עבודה, בני הזוג החלו לחפש דירה חדשה, ובעלה עשה הכול כדי להקל ולו במעט על הכאב. במקביל הם התחילו לחשוב על היריון נוסף והתפנו שוב לפרוצדורה המפרכת. “עוד קודם לכן אימא שלי שמה לב שאני הולכת מוזר, עשתי בדיקות והתברר שיש לי מחלה גנטית שהתפרצה כנראה בעקבות הטראומה שחוויתי, סוג של ניוון שרירים. זה הקשה עוד יותר על ההליך של ההיריון ונאמר לנו שהאופציה היחידה שלנו עכשיו היא רק הפריה חוץ גופית”.

אילוסטרציה: מוטי מילרוד

אילוסטרציה: מוטי מילרוד

מה גורם לך להיחשף ככה?
היום זה משהו שאני יכולה לדבר עליו בחופשיות. פרסמתי פוסט בקבוצת ‘סקסימאמא’ בפייסבוק לרגל חודש המודעות. בהתחלה חשבתי לפרסם בצורה אנונימית ואז החלטתי שאין לי סיבה להתבייש. תוך דקות קיבלתי אינספור תגובות והודעות, וזה מחזק בכל פעם מחדש. לידה שקטה היא לא פשע, זו לא בושה ולא עשינו שום דבר רע שאנחנו צריכות להסתתר. עברתי לידה שקטה, ועכשיו כולם יודעים. המודעות הזאת נותנת כוח לנשים אחרות, וזאת המטרה שלי בחשיפה הזאת. התמיכה הזאת והקבלה מאוד חשובות לתהליך ההחלמה. אני רוצה להגיד לכל הנשים שחוו את זה שלא ישמרו בפנים. חווינו אובדן נורא, צריך וחשוב לדבר על זה. את לא לבד”.

יש גם את העניין של חקיקה וזכויות סוציאליות.
“נכון. אנחנו שוברות שתיקה גם עבור זה. עד שבוע 23 לא מכירים באובדן היריון כלידה שקטה ומתייחסים אלינו כאילו זה לא קרה, זה אכזריות וחוסר אנושיות. ב’סקסימאמא’ ערכו קמפיין להעלאת המודעות. והשבוע גם הלכו נציגות לכנסת בכדי להילחם על שינוי חקיקה. אנחנו מקוות שזה יישא פרי”.

עדית לייבי חיים

כבר שנתיים שהם בטיפולי פוריות, אולם עד כה ללא הצלחה. עדית נחושה וחדורת מטרה ואין לה ספק שממש בקרוב היה תהיה אימא.

מה מצבך היום?
“אני שמחה ומאושרת וחיים חיים מלאים וטובים. זה עדיין כואב, אבל פחות. אני אימא לילד שמת, נקודה. זה משהו שיישאר איתי תמיד. הפכתי לאימא ברגע שראיתי לראשונה את הנקודה, הקטנה שהבהבה על המסך של האולטרסאונד. אני מאוד מאמינה באלוהים ויודעת באמונה שלמה שהוא מכוון עבורנו את העיתוי הנכון. עברתי תקופה קשה, טיפולים, היריון לא פשוט, לידה שקטה, גילו לי מחלה גנטית ועכשיו אני שוב נלחמת להיות אימא. אני קמה כל בוקר ואומרת תודה לאלוהים שאני עומדת על הרגליים, חיה וצוחקת. אני יכולה להעיד על עצמי שאני לוחמת. אני אהיה אימא, בקרוב”.


6 לידות מתוך 100 הן שקטות

חודש אוקטובר שהסתיים זה עתה הוא חודש המודעות ללידות שקטות. על פי נתוני משרד הבריאות, מדי שנה ישנם בישראל 700 מקרים של אובדן היריון. שש לידות מתוך 100 הן לידות שקטות של תינוקות ללא רוח חיים, לידות שבהן לא נשמע קול בכי של התינוק.

לפני כארבע שנים וחצי הוקמה בידי נועה פארן, רות אופק ושרון מזרחי עמותת "חיבוק בשקט", קבוצת התמיכה שקולטת אליה בכל יום נשים שמתמודדות עם לידה שקטה. הן העלו את המודעות לנושא ולהשלכות שלו, יזמו שינוי בחקיקה ועדיין נלחמות על כך.

צילום: מורן ניסים, צילום רפואי ברזילי

צילום: מורן ניסים, צילום רפואי ברזילי

החודש עלה לאוויר קמפיין חברתי חדש ביוזמת העמותה ושיתוף פעולה בין יערית שושן-סבג, פרסומאית ובעלים של משרד פרסום, ועדי אברהם, מנהלת ובעלים של קהילת "סקסימאמא", שיש בה כ-150 אלף, במטרה לעורר את המודעות, לשבור שתיקה ולצעוק את השקט.

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך
תגיות:
אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת
  1. איש

    לכול מעוכבי הילדים תשיגו את הספר סיפורי מעשיות של רבי נחמן מברסלב

🔔

עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר