בשנים האחרונות עולה יותר ויותר למודעות חינוך קצת אחר, שונה ממה שהכרנו עד כה. לא עוד שבלונה שמציבה 40 ילדים בכיתה ומלמדת את כולם באותו אופן ואת אותו החומר. חינוך אחר, אינדיבידואלי, המותאם לכל ילד באופן אישי וכזה שנועד לאתר את החוזקות הספציפיות והייחודיות רק לו, לטפח ולפתח אותן. יש מגוון שיטות שונות ומשונות, חלק הגיעו כבר אל הגנים ובתי הספר ברחבי הארץ, אחרים משולבים במסגרות בלתי פורמליות או מאומצות כדרכי חינוך במסגרת הביתית.
בתחום הזה, כמו בעוד תחומים רבים אחרים, אשקלון עדיין משתרכת מאחור. יש מי שמצקצק בלשונו על כך שהעיר לא מספקת אלטרנטיבות חינוכיות אחרות, בלית ברירה רושם את ילדיו למה שיש וממשיך הלאה. ויש מי שמאמין בשינוי, מרים את הכפפה ומחליט להפוך חלום למציאות. כזאת היא מיכל ברעם, שמהרגע שבו ילדה את בתה הבכורה הבינה שהיא רוצה קצת אחרת והחלה לרקום את החלום.
מורה אישי ל-15 תלמידים
ברעם (42) בזוגיות ואימא לשתי בנות (5, 3) הקימה את "קהילה מקדמת חינוך" והיא מובילה ומקדמת אותה היום יחד עם כמה מאות הורים נוספים שמאמינים בשינוי והצטרפו אליה במהלך הדרך. “זה התחיל פני כשנתיים, כשהתחלתי להרהר ברגע שבו אצטרך לרשום את הבת הבכורה שלי לכיתה א’ והבנתי שאין לי אופציות”, מספרת ברעם. “בעברי פיתחתי תכנית חינוכית לעבודה עם בעלי חיים ועבדתי כמעט בכל בתי הספר באשקלון, ידעתי מה אני לא רוצה עבור הבנות שלי וידעתי גם מה כן. אז החלטתי להניע מהלך להקמת בית ספר דמוקרטי באשקלון, וכך התקבצו סביבי עוד ועוד הורים שמעוניינים בשינוי החינוכי הזה”.
"אין מחנך שעומד מול עשרות ילדים". בית ספר דמוקרטי בירושלים. צילום: אמיל סלמן
איך הגעת להורים הללו?
“האמת, בהתחלה הייתי מאוד פסימית ולא חלמתי שנהפוך לקהילה גדולה כל כך. כתבתי פוסט בקבוצת ‘מאמאשקלון’ וביקשתי שמי שמעוניין שבאשקלון יהיה בית ספר דמוקרטי שיגיב או שיפנה אליי. הייתי מאוד סקפטית, אבל הצטרפו עוד ועוד הורים, ואז פתחתי קבוצת פייסבוק, שתוך יומיים מנתה כבר 400 הורים”.
מה זה בעצם אומר בית ספר דמוקרטי?
“בית הספר הדמוקרטי הראשון בעולם הוקם בשנות ה-80 על ידי יעקב הכט בחדרה, ביחד עם קבוצת הורים ומחנכים שרצו לאפשר לתלמידים ללמוד בתנאים של חופש בחירה. אחריו קמו עוד ועוד בתי ספר ברחבי הארץ וגם בעולם, כשבית הספר בחדרה מהווה עבורם מודל. היום חדרה פותחת את בית הספר הדמוקרטי השלישי שלה מטעם העירייה, וזאת הצלחה מסחררת.
“זה בית ספר שמאפשר לילדים לבחור תחומי התעניינות וללמוד אותם. הלמידה היא אישית, אין כאן מחנך שעומד מול עשרות ילדים בכיתה, אלא מורה אישי לכ-15 תלמידים. המורה עוזר להם ומכוון אותם. זה בית ספר שעובד כמשולש שהצלעות שלו הן הורים-מורים-תלמידים, ביחד מעצימים את הילדים. זה לא אומר שהילד יושב בחוץ ולא עושה כלום. אבל זה כן אומר שאם לילד היה יום מורכב והוא מעדיף לא להיכנס לכיתה ולשחק כדורגל, אז הוא ילך למגרש ואת המשחק מנתבים ללמידה של גיאוגרפיה או גיאומטריה. פשוט צריך להיות פתוח, גמיש וקשוב לילד. אני לא מאמינה בדרך של לתקוע ילד בכיתה הרבה שעות ולצפות ממנו להשתנות, ללמוד ולהתפתח אישית וחברתית. אנחנו לא מחפשים רק שישננו חומר”.
"ללמוד בתנאים של חופש בחירה". בית ספר דמוקרטי בירושלים. צילום: אמיל סלמן
שזה מה שקורה בבתי הספר הרגילים היום?
“כן, אבל שלא יבינו אותי לא נכון, בית ספר רגיל הוא לגיטימי ולחלוטין מקובל ובסדר עבור הרבה מאוד ילדים, פשוט לא לכולם. חשוב לדעת שיש עוד דרכים ללמידה. המודעות לעניין הזה עולה היום, והיום רשימות התלמידים שרוצים ללמוד בבתי הספר הללו ארוכות בהרבה ממה שהם יכולים להכיל. המטרה שלנו היא להביא את זה גם לאשקלון, להפוך את העיר הזאת לאימפריית חינוך, וזה בהחלט אפשרי”.
טקס עם פתק
ברעם החלה את דרכה כרקדנית בגיל צעיר היא עזבה את אשקלון ועברה לעיר הגדולה כדי ללמוד ולהתפתח. תוך זמן קצר נקטע החלום שלה בעקבות כאבים עזים בכל חלקי גופה, שגרמו לה לעזוב הכול ולחזור הביתה, לאשקלון. “לא הרגשתי טוב, רזיתי מאוד ולא ידעו מה יש לי. אז עשיתי ריסטארט וחזרתי לאשקלון. התחלתי להקיף את עצמי בבעלי חיים ואימצתי כל מה שזז. הייתי תקועה בבית המון זמן והתפתחתי לכיוון רוחני ומדיטציות”.
מיכל ברעם
יום אחד כתבה על פתק שהיא רוצה לעשות תכנית חינוכית ולגרום לילדים לאהוב בעלי חיים וטבע ועשתה טקס עם הפתק. “ממש כמו בסרטים, כתבתי את המשאלה שלי וכעבור שבועיים קיבלתי טלפון ממי שהיה אז הווטרינר העירוני ד”ר יואב צדוק, שהציע לי לבוא ולעבוד בשיתוף המחלקה הווטרינרית העירונית”.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
צדוק נתן לה יד חופשית וכך פיתחה ברעם תכנית חינוכית שנכנסה לבתי הספר בעיר וברחבי הארץ. “בניתי תכנית שכולה אהבה לבעלי חיים. משרד החינוך התלהב ולאחר מכן הצטרפו גם משרד החקלאות והמשרד לאיכות הסביבה. הם לקחו חסות ובזכות זה התכנית הפכה להיות ארצית והיא מתקיימת עד היום. בזכות התכנית הזאת ובזכות תלמיד אחד שלי יש היום בישראל יום בעלי חיים ארצי, שנולד בעקבות תהייה של אותו תלמיד למה יש ט”ו בשבט ואין משהו שמציין את האהבה לבעלי החיים. אז עשינו עצומה והצלחנו”. במקביל היא דאגה להוביל שינוי בכלבייה העירונית, והפכה אותה לשקופה ופתוחה לעיני הציבור והקימה גם את עמותת S.O.S חיות בעיר.
“ראשי ערים הגיעו לשמוע על החזון שלי”
ברעם החלה לחשוב צעד נוסף קדימה ובנתה תכנית נוספת של הקמת פינת חי חינוכית עירונית, אבל לדבריה ראש העיר דאז רוני מהצרי ביטל את התקציב, והאכזבה הרבה שלה מהמהלך גרמה לה לעזוב את העיר שוב ולחזור לתל אביב. “הגיעו ראשי ערים לשמוע על החזון שלי, והוא אכן התממש בערים אחרות, במקום שזה יקרה בעיר שלי. כעסתי, אז עזבתי בהפגנתיות. התכנית החינוכית המשיכה לרוץ בבתי הספר בעיר ואני ניהלתי את הכול מרחוק”.
בתום חמש שנים במרכז גופה של ברעם בגד בה שוב, שוב תקפו אותה אותם הסימפטומים שאף אחד לא ידע לתת להם שם או הסבר. “הבנתי שהגוף שלי שוב מאותת לי, הרגשתי שאני שוב צריכה לעשות ריסטארט למערכת וחזרתי לאשקלון. לקח לי זמן להשתקם ובסופו של דבר גם אבחנתי את עצמי והבנתי שאני סובלת מפיברומיאלגיה. היום כבר יש מודעות למחלה הזאת, אבל אז עוד לא הייתה. יש לי שליטה על הגוף שלי ועל הכאב ולא הבנתי איך זה קרה שדווקא אליי הגיעה המחלה הלא קשורה הזאת. היום אני מבינה שהיא באה לנער אותי. בזכותה למדתי הרבה מאוד. זכיתי להיות שנתיים עם עצמי, ללמוד על עצמי ולהתפתח בתחום המדיטציות”.
"אנחנו לא מחפשים רק שישננו חומר". בית ספר דמוקרטי בירושלים. צילום: אמיל סלמן
לאחרונה החלה ברעם גם להדריך מדיטציות בעיר. “זה כיף אדיר שהתחילה להיות מודעות לעניין הזה גם באשקלון ושעכשיו אני יכולה להעביר הלאה את הכלים שקיבלתי. אנשים מגלים בזכותה את הכוח שלהם ומבינים שכל החיים לימדו אותנו לחיות החוצה, אבל מי שאנחנו זה פנימה. ההסתכלות הפנימית היא הבסיס ואת זה שכחו ללמד אותנו”.
“יותר הורים עוברים לחינוך ביתי”
כיום ברעם שוב רוקמת חלומות בתחום החינוך באשקלון. מעבר לקידום בית הספר הדמוקרטי היא וחבריה פעלו למען פתיחת גנים מונטסוריים בעיר, וכבר בספטמבר ייפתח גן אחד כזה לגילי 3-0. “גם בתחום הגיל הרך יש כל כך הרבה אופציות אחרות, והמטרה היא להביא אותן לאשקלון ולהפוך את הגנים פה לייחודיים. היום רוב ההורים בוחרים גננת, אבל אנחנו רוצים שתהיה לנו אפשרות לבחור דרך לימוד. אשקלון רק עכשיו מתחילה להתפתח לכיוון הזה ומתחילה לחלחל ההבנה שזה שפתחו כאן המון גנים ובתי ספר, זה לא מספיק. אנחנו לא מדברים על כמות, אלא על איכות”, היא אומרת.
מה זה החינוך המונטסורי?
“זו שיטה שפותחה כבר בשנות ה-40 והמטרה שלה לאפשר לילד להיות עצמאי במשחק וכל ההתנהלות של הגן מותאמת אליו ולא הוא אליה. לרוב הילדים ימצאו את עצמם חוקרים ולומדים לבד ובדרך שלהם, כשהגננת היא רק המתווך. הם לוקחים חלק פעיל בכל מה שמתרחש בגן, בהתאם לגיל שלהם, כמובן. מכינים את ארוחת הבוקר, פועלים בצורה עצמאית ויוצאים מהגנים הללו עם יכולות אחרות לחלוטין. כל הרעיון הוא לסמוך על הילד. לא כל הורה יכול להתחבר לזה ולהכיל את זה ולכן זה לא מתאים לכולם, אבל יש כאלה שזה כן מתאים להם וצריכה להיות להם אופציה כזאת באשקלון. כשאין את האלטרנטיבות הללו יותר ויותר הורים מוצאים את עצמם מוותרים על מערכת החינוך ועוברים לחינוך ביתי”.
כמה החינוך הביתי נפוץ באשקלון?
“עד גיל שלוש מאוד נפוץ ורק גדל משנה לשנה. לפני שנתיים וחצי פתחתי בבית ‘גן עם אמא’ וגיליתי שיש המון הורים שלא שולחים את ילדיהם הקטנים לגנים, ויש לזה מגוון סיבות. יצרנו קהילה ונפגשנו לפעילויות יחד פעמיים בשבוע. כשהגעתי למצב שהיו אצלי בבית 20 אימהות ו-20 ילדים הבנתי שאנחנו צריכים להניע את זה קדימה ולחפש מקום גדול וקבוע. בימים אלה ממש אני מנסה למצוא מתנ”ס מארח. בגילאי בית הספר היסודי אני מכירה, באופן אישי, כ-10 משפחות שילדיהם לא הולכים לבתי הספר. יש ביניהם משפחות שחברו יחד ויצרו חברותא והם מגלים ילדים מצטיינים ואלופים, שלוקחים חלק בתחרויות במגוון תחומים וזוכים במדליות”.
איך נראה בפועל החינוך הביתי?
“אצל כל משפחה זה אחרת וכל אחת בוחרת את הדרך שנכונה ומתאימה לה. אנחנו שוב חוזרים לנקודה שבאשקלון אין יותר מדי אפשרויות, אז המשפחות הללו מוצאות את עצמן נוסעות מספר פעמים בשבוע למרכז כי שם יש מפגשי קבוצות של החינוך הביתי. הם עובדים ביחד ומשתתפים בחוגים ביחד. בסופו של דבר הילדים הללו צריכים חברה, ואתה רוצה ליצור קבוצת שווים לילד שלך”.
“זה החלום שלי עבור העיר שלי”
ברעם אומרת כי לצדה ישנם מאות הורים שמעוניינים בחינוך כזה באשקלון, “אנחנו אמנם כמה מאות הורים שלוקחים חלק, אבל יש כ-15 הורים שלוקחים חלק פעיל ונפגשים לעתים קרובות כדי לדון בהמשך הדרך ולבנות תכניות פעולה להמשך. יש איתי חמש נשים מדהימות, שהן יד ימיני. מאיה אמסלם, ענבר ליבוביץ’, רונית דורות, נטליה פופ וענבר ברבי, וזאת ההזדמנות להודות להן ולכולם”.
מיכל ברעם עם השותפות לדרך
את יכולה לאפיין את ההורים שבקבוצה?
“לא, ממש לא. מדובר בהורים מגוונים, שמגיעים מכל הקצוות, המקצועות והתחומים. אני חושבת שמדובר בעיקר בהורים שחקרו ובדקו ונחשפו לדרכים אחרות. יש ביניהם גם הורים שבהחלט מאמינים במערכת החינוך, אבל רוצים יותר. אגב, הרבה מאוד מחברי הקבוצה עזבו את העיר כיוון שהיא אינה סיפקה להם את מה שהם חיפשו עבור הילדים שלהם. רק בשנה האחרונה עזבו אותנו 30 משפחות, שעברו לאזורים בהם יש בתי ספר דמוקרטיים וייחודיים”.
אז איפה הדברים עומדים היום?
“לצערי, נתקלנו בפוליטיקה. נפגשנו עם ראש מנהל החינוך לשעבר אבי קמינסקי, שמאוד התלהב מהרעיון ואפילו הודיע שבית ספר אגמים יצא למכרז כבית ספר דמוקרטי. היינו בשמיים ואז נחתנו. שבועיים אחרי הפגישה הוא עזב, מאז אין ראש מנהל חינוך ואין עם מי לדבר. אנחנו מחכים ליום שאחרי הבחירות ומקווים לטוב. התלבטתי אם ללכת לפוליטיקה, אולי משם קל יותר לפעול ולהשפיע, אבל בסוף בחרתי ללכת בדרך החברתית, ואני עדיין לא יודעת אם בחרתי נכון. כרגע חשוב לנו להעלות את המודעות, כדי שעוד הורים יצטרפו ויבינו שאפשר גם אחרת. אני לרגע לא מפנה אצבע מאשימה כלפי הגננות או המורים, יש לנו בעיר אנשי חינוך נהדרים ונפלאים, אבל הם מתקשים לעבוד והרבה גם עוזבים. בואו נעשה להם מערכת שבה יהיה להם שווה להישאר, כדי שגם הם וגם ההורים והילדים ייהנו ויהיו שלווים ורגועים. זה החלום שלי עבור העיר שלי ואני מחזיקה אצבעות חזק כדי שזה יקרה. אני לא רוצה לעזוב את העיר, זה הבית שלי ושל כולנו”.
