השופטת בדימוס נחמה נצר. צילום: ג'ני גפטרשוסטר

"אסור לשופט להיות מנותק מהציבור": השופטת המחוזית נחמה נצר, פורשת ומדברת

עד לאחרונה ישבה השופטת בדימוס נחמה נצר על כס השיפוט בבית המשפט המחוזי ודנה בתיקים כבדי משקל, אשר השפיעו על חייהם של מאות ואלפי תובעים ונתבעים. אבל דווקא כאשר היא הייתה יכולה בקלות להגיע לבית המשפט העליון, היא החליטה לעצור, לעבור צד ולהצטרף למשרד עורכי הדין של בעלה. בריאיון בלעדי היא מספרת על החיים כשופטת, על ההליכה נגד הזרם ועל הכיף בהופעה של עומר אדם ומשה פרץ

החיים כיום של השופטת בדימוס נחמה נצר שונים לחלוטין מהחיים שהיו לה עד לאחרונה. כל זמן שהיא כיהנה כשופטת היא ומשפחתה נאלצו לחיות בהתאם לקודים של התנהלות שחייבו סטנדרט התנהגות מסוים. היום היא בעיקר מרגישה משוחררת יותר, “להיות שופט זה לא תפקיד”, מסבירה נצר. “זה אורח חיים. אתה לא מסיים יום עבודה, עוזב את הלשכה וזהו, ‘אני חוזר להיות אני’. זה באמת 24/7 גם אם אתה לא עוסק בעשייה שיפוטית”.

נמנעת מלעשות הרבה דברים בגלל התפקיד.
“לא רק בקטע של ההימנעות, אלא גם במה שאתה מייצג. הציבור מסתכל עליך, וכך הוא יודע שאתה שופט, או שהוא למד את זה, ואז מיד בוחנים אותך. זה חייב את כל הבית למסגרת חיים של אימא שהיא עם תפקיד מאוד מחייב. עכשיו זה זמן ילדים וחוגים, ואז ערב, ואימא יושבת על תיקים. בבוקר קמים, ואימא יושבת על תיקים, וזה כבר הפך למטבע לשון. הזוגיות שלנו נולדה לתוך זה, וגם הילדים נולדו לתוך זה. כמעט אין זמן למשהו אחר”.

זה בטח משפיע על הילדים, צריך להתנהג יפה שלא יגידו “הבן של השופטת”.
“בדיוק. פעם כשהילדים היו ממש קטנים, לקחתי אותם לחוג שחייה בניר ישראל, וחזרנו למתחם הקוסמוס כי הם רצו לאכול. אז אני מחנה את הרכב, ואנחנו יורדים וקולטים שמישהו בא מאחורינו, עומד ואומר, ‘איזה ילדים חמודים יש לך’. אני נדרכת ואני מזהה שזה מישהו שהיה אצלנו בדיון. הוא אומר, ‘אימא שלכם שופטת’. אני נכנסתי לחרדה. כי גם הילדים שלי, ירצו או לא, הם חשופים לזה שכל אחד יכול לפנות, אין שום חיץ. מילא כשזה מופנה אליי, אבל למה הילדים צריכים להיות מעורבים?”.

"אני לא מחשב". נחמה נצר כשופטת בית משפט השלום בקרית גת. צילום: ניר קידר

אחד הדברים הידועים על שופטים הוא שהם נוהגים שלא להימצא במקומות בעייתיים ולפני כניסה לאירוע חברתי במסעדה למשל הם בודקים רישיון עסק ושאין חריגות וכדומה. נצר אומרת כי גם היא נהגה דומה, “באירועים חברתיים אם יש אפשרות או אבק של אפשרות שזה יכול לגלוש, אריק היה אומר, ‘אני הולך לבד’. הרבה פעמים הוא אפילו לא היה משתף אותי כדי לא לחשוף אותי לזה. יצא לנו שהלכנו למסעדה, ובאותו הערב היה שם אחד שהמשטרה מייחסת לו חברות בארגון פשיעה. אריק קלט בזווית העין ואמר, ‘ילדים, אנחנו לא אוכלים פה’. אחר כך ברכב הוא הסביר להם”.

זה נוגע רק לעולם הפשע או גם לדמויות מעורבות פוליטית ואנשי עסקים?
“בעיניי זה לא קשור רק לאספקט הפלילי, אלא לכל מי שיש לו זיקה למערכת המשפט. כמה הזמינו אותנו לאירועי פתיחה, אנשי עסקים מובילים באזור ובמדינה, גם אם הם חברים אישיים, אז בגלל הנראות הציבורית נמנעתי, כדי למנוע לזות שפתיים”.

הרבה חושקים להגיע לתפקיד הזה, אבל הוא לא ממש נוצץ כמו שזה נראה.
“אני אומרת לכולם שצריך להבין ששיפוט זה דרך חיים. צריך להתאים את החיים לדרך ולא הפוך”.

השופטת שלא שוחה עם הזרם

נחמה, בת 55, נשואה לאריק ואימא לשלושה בנים, האחד קצין במג”ב, השני סיים לימודי הנדסת מחשבים ולפני גיוס, והאחרון סיים כיתה י”ב וכעת במכינה צבאית. היא מתגוררת במושב בית שקמה הסמוך לאשקלון. במשך 23 שנים היא כיהנה כשופטת במערכת המשפטית. היא התחילה בדצמבר 1994 כרשמת בית משפט השלום באשקלון ואחרי חמש שנים מונתה לשופטת שלום באשקלון. שנה לאחר שהתחילה לכהן קיבל בעלה אריק את רישיון העו”ד, והיא החליטה לעזוב את בית המשפט באשקלון כדי למנוע לזות שפתיים. “זה לא היה נראה טוב שאכהן כשופטת במרחב שבו בעלי עובד כעו”ד”, היא מסבירה. כך היא הגיעה לבאר שבע, ושם הקימה את בית המשפט לעניינים מקומיים המטפל בתכנון וברישוי עסקים, חוקי עזר, דוחות חניה וכדומה.

היא טיפלה גם בבנייה בפזורה הבדואית. “יש לי קושי שהמדינה כריבון מתנהגת בגישה לא שוויונית עם האוכלוסייה הבדואית. מצד אחד הם סוג של נטע זר, וכשכבר באים הנכבדים ורוצים להסדיר, אומרים להם שאי אפשר. לדוגמה מגישים כתב אישום על הקמת מסגד בפזורה ומבקשים צו הריסה בטענה שקם לא לפי היתר. כשאני מתחילה לברר למה לא הגשתם בקשות להיתרים, הם עונים, ‘כי אומרים לנו שאנחנו יישוב בלתי מוכר’. עכשיו, הם יישוב בלתי מוכר לא כי הם יצרו את היישוב כבלתי מוכר, אלא שהמדינה מסרבת להכיר בהם. אני חשבתי שאי אפשר מצד אחד להשלים עם זה שיש יישוב בלתי מוכר שרק הולך וגדל. כי אם אתה אומר שלא תהיה התיישבות, אז תדאג שלא תהיה. אתה לא יכול מצד אחד לאפשר להם לגור, וכשהם מבקשים לנסות להכשיר, אז אתה אומר שהם בלתי יישוב בלתי מוכר. יש פה שניות בגישה שמדברת בשני קולות באופן שאי אפשר להסכים איתו. אם היה מדובר בקבוצת מיעוט קטנה מאוד ומקרוב באו, אז מילא, אבל הם נמצאים שם, וזו עובדה מוגמרת. כך או אחרת צריך להסדיר את זה”.

אריק ונחמה נצר. צילום: ג'ני גפטרשוסטר

במקרים כגון אלה היה לשופטת השלום נחמה נצר חיכוכים רבים עם ערכאת הערעור. כי שופטי המחוזי חשבו שהיא צריכה ללכת יותר עם הזרם. “לי היה קשה. השקפת העולם שלי אומרת שכאשר יש פגיעה בזכות, בטח בסיסית, אז בית המשפט צריך להושיט סעד. גם אם זה לא כתוב בספר החוקים”, היא מסבירה.

מקלה עם שב”חים ועם מפגיני הימין

הדבר חזר על עצמו גם כאשר עלתה וצפה בעיית השב”חים בתקופה של מתיחות והסלמה ביטחונית. בית המשפט המחוזי קבע אז כי שב”ח שנתפס והודה, עונשו לא יפחת מתחת לשלושה חודשים כדי ליצור הרתעה. אבל שופטת עצמאית כמו נצר לא הסכימה לקבל תבניות המכתיבות עונשים. “אני לא מחשב”, היא מסבירה.

הדבר בא לידי ביטוי במקרה שבו הובא לפניה שב”ח אשר נתפס בפעם הראשונה שנכנס לארץ. “הוא אמר, ‘יש לי בת חולת סרטן, אין לי יכולת לממן את הטיפולים שלה מעבודה ברשות. הייתי חצי שנה מובטל, ואני לא יכול לעמוד בכאב של הבת שלי. ניסיתי לעשות משהו בשביל הבת שלי’. מעבר לסיפור האנושי, לא היה כל אינדיקציה שהוא בא להזיק, הוא בא לשבור לחם. אמרתי שדווקא אנחנו, העם היהודי, עם מה שעברנו, אנחנו בהחלט יכולים להבין את המציאות שבה אדם בא למצוא פרנסה, גם אם זה לא הכי חוקי. אני חשבתי שאין מקום להטיל עליו שלושה חודשים. הוא היה 10 ימים במעצר, ואמרתי שזו התקופה שאני מטילה עליו כעונש. התיק עבר למחוזי, המחוזי מאוד כעס: איך אני מרשה לעצמי להמרות את פי ערכאת הערעור? והמחוזי שלח אותו לשלושה חודשים”. הסנגוריה הציבורית ערערה לעליון, ובית משפט העליון קיבל את הערעור וקבע כי אין מקום לתבנית עונשים במקום שבו החוק לא אמר עונשי מינימום. “זה היה חשוב קודם כול במובן האישי, שמה שכתבתי עשה שכל בערכאה הגבוהה ביותר ושבהחלט יש מקום לחשיבה עצמאית”, היא אומרת.

"חופש הביטוי הוא זכות". הפגנה נגד ההתנתקות. צילום דודו בכר

בגלל ההחלטות הללו היו מי שטענו כלפיה שהיא בעלת אג’נדה שמאלנית, אבל אז היא הפתיעה את מבקריה כאשר גילתה ליברליות כלפי מפגיני ימין. התקופה היא תקופת ההתנתקות, “יצאו בחורי ישיבה מהישיבה בשדרות ועמדו בכביש היציאה משדרות, ובאה המשטרה ועצרה חלק מהם, ואני חשבתי שלא היה מקום לכך. כי חופש הביטוי הוא זכות שאני כאדם אעשה הכול כדי לאפשר לאדם להתבטא, ולא כי הוא מייצג את דעתי. כמו שאני רוצה שישמעו אותי כאדם ואזרח, אז אני צריכה קודם כול לאפשר לאחר להביע את דעתו. אני טענתי שצריך להפעיל שיקול דעת במקרים כאלה וצריך לזכור שהימים הם ימי ההתנתקות. אי אפשר לנתק את זה מהקונטקסט”. היא שחררה אותם, ובכך ביקרה את התנהלות המשטרה שעצרה אותם.

לא חששת שהביקורת שלך כלפי המערכת, אם זה פרקליטות או משטרה או בית המשפט המחוזי, תהיה בעוכרייך?
“כשאתה עסוק בעשייה, אתה לא חושב מה צפויה לומר ערכאת הערעור על מה שאחליט. בראייה שלי יש אמת אחת, יש מצפן שמנחה אותי. ויכול להיות שמה שאני חושבת כנכון, מישהו אחרי יחשוב כלא נכון. להגיד לך שאני אתאים את הפסיקה שלי לכך שהיא תמצא חן בעיני ערכאת הערעור, זה משהו שמבחינתי הוא מעילה באמון שניתן בי. כי הצפייה היא שאהיה נאמנה לאמת שלי”.

ולמרות הכול, בסוף קודמת למחוזי.
“אני מוניתי למחוזי כאשר שופטי העליון מתנגדים למינוי. נציגי לשכת עורכי הדין יחד עם השרים וחברי הכנסת תמכו, ושלושת שופטי העליון התנגדו”.

הגיוון החשוב בבית משפט העליון

לפני כמה חודשים הציגה התכנית “עובדה” את מאחורי הקלעים של הוועדה לבחירת שופטים. אז ראו כולם כיצד בוחרים שופטים לפי תוויות של ימין ושמאל וכיצד הפוליטיקה השתלטה על הוועדה. רבים נסערו מכך, אבל דווקא נצר שבאה מתוך “המערכת” לא רואה בעיה בהתנהלות של הוועדה. “מי שקבע את תמהיל הגורמים שיהיו חברים בוועדה זה החוק. החוק קבע שיהיו שם שופטים, פוליטיקאים ונציג לשכת עורכי הדין. אז ברור לך שהשיקולים לא יכולים להיות רק מקצועיים. כשיש שלושה ראשים, אז כל אחד מושך לכיוון שלו. להגיד שהייתי מודעת שיש כל כך הרבה פוליטיקה? לא. אבל לא נפלתי מהכיסא, כי בסופו של דבר ארבעה מתוך התשעה הם פוליטיקאים”.

"קולם של חלקים מהאוכלוסייה לא נשמע". הוועדה לבחירת שופטים. צילום: אוליבייה פיטוסי

אבל התיוגים הפוליטיים ממש ברורים, זה שופט ימני וזה שופט שמאלני.
“בוא נזכור שהיו ימים שלשכת עורכי הדין עשתה יד אחת עם השופטים, ואז דווקא מועמדים שמי שהיה יכול לקדם אותם, זה לא היה מקרב השופטים, אז לא היה מי שיטען עבורם או ינסה לקדם את המועמדות שלהם. הקונסטלציה שנוצרה עכשיו ובאה לידי ביטוי בתכנית, זו חבירה חזקה בין שרת המשפטים לבין לשכת עורכי הדין. החבירה הזו מבטאת סוג של אסטרטגיה, כשגם לשכת עורכי הדין הבינה שהיא לא רוצה לראות רק סוג מסוים של אנשים שיגיעו לבית המשפט העליון, כאלה שהם מסוג כזה ובאו משכונה כזו, כאשר קולם של חלקים לא קטנים מהאוכלוסייה לא נשמע, לא פריפריה ולא כל כך הרבה נשים ולא מיעוטים אחרים. משם צמחה אותה ברית, וזו ברית לשעתה. אין ודאות שהברית הזו תימשך. אם אנחנו אומרים שמערכת המשפט היא הביטוי הכי כן לשיקול דעת, והוא לא יכול להיות מנותק מהציבור, אז רוב הציבור רוצה שמי שנמצא בראש המערכת יבטא חלק גדול מההוויה הציבורית. אני חושבת שהגיוון הוא לא מילה גסה”.

הגיוון הזה שהגיע היום דווקא היה סולל את דרכך לכיסא בבית משפט העליון. את אישה מזרחית ודתייה מהפריפריה.
“נכון. הדברים נאמרו בכל מיני הקשרים, ואמרו שאם ימנו אותי, אני סוגרת כמה סוגי כיסאות בבית משפט העליון”.

אז למה פרשת?
“החלטתי שמבחינת התחושה שלי שהמיצוי של העשייה שלי, נכון לזמן הזה, אני יכולה לעשות מבחוץ. אני לא אכחיש גם שהעומס הוא כמעט בלי אנושי. כשאתה עושה את זה שנה אחרי שנה זה יוצר עייפות ושחיקה מאוד גדולה, והחשש הוא שחלילה הכמות תכתיב את האיכות, וזה משהו שאני לא יכולתי לחיות איתו. תודה לאל, זה לא גרם לי להפחית מהיסודיות שלי ומהגישה המאוד מעמיקה לכל תיק, ואני חושבת שכל מי שהיה אצלי בדיון יצא בתחושה שבזמן שאני ייחדתי לו אני הייתי כולי בשבילו”.

השליחות הציבורית

היום את שליחותה הציבורית היא רואה בחינוך דור העתיד של המשפטנים בתור מרצה בין היתר בבית הספר למשפטים של מכללת ספיר. “היום כשאני נפגשת עם הסטודנטים, אני מוצאת הנאה מאוד גדולה וזכות מאוד גדולה להעביר את השרביט והידע שצברתי לדור הבא. אני עושה להם היכרות עם המשפט הציבורי. בעיקר אני גורמת להם להבין כמה חשוב שבקריאה בעיתונות הכתובה והאלקטרונית הם צריכים לקרוא בין השורות, ואם רוצים להתעסק בהיבטים משפטיים, לא תלמדו דרך העיניים של שמי שכתב את הכתבה, אלא תנסו להבין את המקור. אני חושפת אותם לעקרון הפרדת הרשויות, חוקי היסוד והמהפכה החוקתית”, היא מספרת.

הסטודנטים שפוגשים בה במהלך לימודי המשפטים בדרך להיות עורכי דין מייחסים חשיבות רבה למפגש עם מי שעד לאחרונה הייתה שופטת. “אני מסבירה להם את החשיבות שבעריכת דין, את ההשלכות של המקצוע הזה. זה לא חלילה סוג של טוען להשכיר, תשלם לי ככה ואני אטען ככה. לעריכת דין, בוודאי בראייה שלי, יש השפעות חברתיות מאוד גדולות, ואני מאמינה שעריכת דין היא כלי לשינוי חברתי ולא באמצעות הגשת תביעה בבית משפט, אלא דווקא בלי המעורבות של בית משפט, במקום שבו אתה מבין את העוצמה שיש לך ביד ותעשה בה שימוש מושכל”.

היום היא מופיעה בפני תלמידי תיכון וגם עובדת על פיילוט שבו היא נפגשת עם הורים ומסבירה להם מה היא אחריות הורית. “הזכות להיקרא הורה יש בצידה חובה. לא רק לזון ולגדל את הילד, אלא גם להבין את המרכזיות של האחריות הזו”, היא אומרת.

"זה לא נשמע לי הוגן". הפגנת המתמחים. צילום: דודו בכר

בעניין הסטודנטים, המחאה הגדולה שלהם היום היא בנוגע למבחני הלשכה, איפה את בעניין הזה: בצד המחמיר שיעשה הכול כדי למנוע הצפה או בעד שוק חופשי, שכל אחד ילמד ויעסוק במה שהוא רוצה?
“אני חושבת שבסופו של דבר כוחות השוק צריכים להכתיב, ומי שטוב הוא טוב. לנסות ולשים גבולות מבחוץ, אני לא חושבת שזו הדרך הראויה. מה התכלית? אם הכוונה היא להתמודד עם כך שבכל שנה אלפי בוגרים מסיימים לימודי משפטים, ומישהו תופס את עצמו, ‘וואו, אנחנו הולכים להציף את השוק’, אז אני חושבת שההבנה הזו צריכה לגרום לכך שתדאג שבאוניברסיטאות והמכללות הניפוי יהיה במהלך התואר. אל תיתן להם ללמוד, לסיים, לעשות התמחות ודקה לפני שמסיימים להציב להם רף בדמות של מבחן שאולי הוא לא הוגן, אולי חמור מדי או קשה מדי. זה לא נשמע לי הוגן. כמו שאנחנו יודעים שיש לא מעט מקצועות שהניפוי, מעבר לניפוי הראשוני, נעשה תוך כדי הלימודים. יש תארים שיש בהם קורסים שאם לא עברת אותם, אתה לא ממשיך לשנה הבאה. אבל אתה לא יכול לומר להם, ‘תבואו, תלמדו, תשלמו כסף לא קטן עבור הלימודים, תעשו התמחות, תסיימו’, ואז במבחן פתאום לחסום. זאת התנהלות שלאורך זמן לא משרתת את התכלית. אם התכלית היא שמי שבאמת טוב יימנה על ציבור עורכי הדין, אז תיתן לשוק לעשות את שלו. אני בהחלט סומכת על הציבור הישראלי שהוא מאוד דעתן כדי לדעת מי טוב ומי לא”.

חיכוכים גם עם התקשורת

מלבד חיכוכים עם המשטרה והפרקליטות, הייתה לנצר גם היתקלות עם התקשורת. זה קרה לאחר שהעיתונאי דאז מיקי רוזנטל (“בולדוזר”) הגיע לאתר של מכירת מתכת בשדה עוזיה יחד עם צוות צילום. רוזנטל התעמת עם בעלי המקום ונכלא, והצלם הותקף. בהמשך הוגש כתב אישום נגד המעורבים. אלא שהשופטת נצר החליטה לזכות את אחד המעורבים, ואילו את השני היא לא הרשיעה כלל ורק הטילה עליו קנס כספי.

"תעודת העיתונאי לא נותנת לך חסינות". מיקי רוזנטל. צילום: אייל ורשבסקי באובאו

הצופים ישבו בבית וזעמו על ההתנהגות שלהם, ואת זיכית אותם תוך ביקורת על העיתונות.
“הם באו במטרה לתפוס אותם בקלקלתם, הם לא באו לשמוע. הוא בא עם קונספציה מאוד ברורה, ‘אני סימנתי מטרה ועכשיו אירה את החיצים’, זה היה מאוד בולט ומאוד בוטה. האירוע היה כזה שהוא אומר לאדם לפנות את עצמו מהשטח הפרטי שלו והוא לא מתפנה. הוא דורש להפסיק לצלם בשטח הפרטי, והוא לא מפסיק. אז מה המשמעות של שטח פרטי? זאת הסגת גבול. אני לא חושבת שלעיתונות חוקרת יש כללים מיוחדים. העובדה שאדם הוא עיתונאי לא מאפשרת לו לבצע עבירות, ואם אתה יודע שזה שטח פרטי, אז תעודת העיתונאי לא נותנת לך חסינות. התקשורת חיפשה כותרת ורייטינג, וזה הצטלם מאוד טוב”.

בשנים אחרונות הפך בית המשפט להיות שק חבטות, כל צד של המפה הפוליטית חובט בו. את חשת בזה?
“התחושה הייתה, אפילו בנקודת המבט שלי, שלא דומה היחס של בית המשפט שאני חוויתי כעורכת דין כלפי בית המשפט לעומת מה שאני חשתי מצד עורכי דין כלפיי כבית משפט. התחושה היא שמה שהיה אסור היום מותר. מערכת המשפט נהנתה מהילה שאותה משמרים מכל משמר. התחושה הזו כבר כמעט לא קיימת, אבל זה מאפיין את כל מה שקורה בציבור. שנים היו פרות קדושות שנשחטו בדרך, ומה שהיה עם בית המשפט אינו שונה ממערכות אחרות. יחד עם זאת, אני חייבת לומר שיותר ויותר גופים או מגזרים לוקחים את המעשה השיפוטי והופכים אותו לכלי ניגוח. הרי הפסיקות שונות, וכל אחד ימצא פסק דין שתומך בעמדתו. הבעיה היא שהניגוח היום הוא כבר לא לגופה של פסיקה, אלא לגופו של פוסק”.

בעתירה שהוגשה נגד תכנית ההתנתקות היה מאוד בולט העניין של הפוסק המסוים, כאשר מתוך הרכב רחב של שופטים רק השופט הדתי הכריע נגד התכנית, וכל האחרים הכריעו בעד. השופטים בכלל יכולים לנתק את האג’נדה האישית שלהם?
“אם אנחנו זוכרים את המודל של השופט בהוויה היהודית, הוא יושב בשער העיר. זה מבטא שאסור שהשופט יהיה מנותק מהמסגרת, מהציבוריות ומהאוכלוסייה שבתוכה הוא פועל. וזה פועל לשני הכיוונים כי אתה נהנה מהאמון של הציבור בך, אבל אתה גם לא יכול לנתק את עצמך מהם. כך או אחרת, אתה צריך להשמיע את הקול של הציבור או לפחות לתת את הדעת לקול הזה, חריג, מוזר או יוצא דופן, אבל עדיין אסור לך להיות מנותק מהבסיס הזה. הרי מי בא לדון בפנינו? העם, ואנחנו חייבים להיות קשובים לרחשי הלב שלו. אני לא אומרת שהפסיקה שלי תהיה, ‘עכשיו הציבור שלי רוצה לשמוע את זה, אז אני אשמיע לו את זה’, אוי ואבוי, אבל אני גם לא יכולה להיות מנותקת מהשיח”.

דרוש גיוון. שופטי בית משפט העליון. צילום אורן בן חקון

זה בא לידי ביטוי בהחלטה נגד החזקת גופות המחבלים. השופט בדימוס יעקב טירקל אמר שאם שופט אחר היה יושב שם, הכול היה שונה.
“היום שכיח לומר שזה הכול עניין של הזהות הפרסונלית, אני לא במקום הזה. יש בעייתיות בטיעון שאתה מדביק תגיות. צריכים מאוד להיזהר בזה, כי מעבר לזילות שזה גורם, כי נגיע למצב שנשפוך את התינוק עם המים, עדיין להגיד לשופט, ‘כשאתה מתמנה לשיפוט, אז אני מצפה שאת כל המורשת, את כל הדרך שעברת וכל המטען האנושי והמקצועי שבגללו התמנית, זה כלום ותתחיל מאפס’, אני חושבת שזו ציפייה לא סבירה”.

הפסיקה הזאת מסמלת ניתוק?
“במלוא הצניעות, יש פה מידה של חוסר תרגום והפנמה של המציאות הקיימת. הרבה פעמים זה גם תלוי בהנמקה שאין בחוק הישראלי הסמכה להחזיק בגופות. ההנמקה הזו מאוד בעייתית, כי אתה מסיק מזה שכדי שרשות תעשה משהו היא חייבת שתהיה הסמכה בחוק, אז היא לא תוכל לפעול? מה, אנחנו מייצרים מערכת ציבורית מסורסת? זו פסיקה שלא מבטאת רגישות. השופט חייב להיות קשוב לרחשי הלב ורחשי המציאות, ויש הבדל גדול בין להיות רגיש לבין להיות פופוליסט. אני בהחלט מבינה וחושבת שאוי ואבוי אם הפסיקה שלנו תהיה מונחית לפי מה שהציבור רוצה לקבל. אבל היא גם לא יכולה להיות מנותקת, במובן הזה שגם אם אני רוצה לנהוג אחרת או להחיל דין אחר ממה שהציבור רוצה, הציפייה היא שזה ייעשה ברגישות. אנחנו משרתי ציבור, אז לפחות להפגין רגישות. עכשיו, כשאתם לא רוצים להוציא את הערמונים מהאש, אתם יודעים לעשות את זה, אז למה מכל הסוגיות שבאו לפתחכם בעת האחרונה דווקא בסוגיה המאוד רגישה ומאוד בעייתית, דווקא בעניין הזה, אנחנו צריכים לקבוע מסמרות?”.

השופטת בדימוס, נחמה נצר. צילום: ג'ני גפטרשוסטר

מבול החוקים, כמו ביטול חוקי יסוד וצמצום כוחות של בג”ץ, את רואה אותו כמשהו שמביא אותנו קרוב לקץ הדמוקרטיה?
“אני מתקשה לחשוב שזה יביא אותנו לקץ הדמוקרטיה, אבל אין ספק שאנחנו נמצאים בתקופה שהיא תקופה לא טובה לעיקרון של הפרדת הרשויות. אני לא בטוחה שאנחנו יכולים לבוא ולומר שהרשות השופטת הייתה כל העת מנותקת ומורחקת מההתגוששות בין הרשות המבצעת למחוקקת. חלק מהכלים ומהתחמושת בארגזי הכלים של הרשויות האחת כלפי רעותה הם תוצאה של אמירות ופסיקות של הרשות השופטת. אתה לא יכול לבוא ולהגיד, ‘פוגעים בעצמאות שלי’ במקום שאפשר לראות לא מעט פסיקה של אותו בית המפשט עליון שכרסמה וגרעה מהעצמאות של הרשויות האחרות. כל הפוסל במומו פוסל. אם ניקח דוגמה מהחודשים האחרונים, לא פחות מחמישה חוקים או בוטלו או כמעט בוטלו על ידי בית המשפט העליון. יש לך כוח, והציפייה היא שלא תעשה שימוש בכוח הזה באופן תדיר. כי ככל שתעשה בו שימוש יתר, אתה מוזיל אותו. הרי מי נמצא היום ברשות המחוקקת? 120 חברי כנסת שנבחרו על ידי הציבור. מה רוצה להגיד מי שפונה לבית המשפט העליון כדי לבטל חוק של הכנסת? הוא אומר, ‘מה שלא הצלחתי בכלים פרלמנטריים, אני רץ לנסות באמצעות כלים שיפוטיים’. השאלה היא לאן אנחנו נושאים עיניים? האם אנחנו רוצים רשויות מסורסות שכל הזמן יהיו במגננה? כי לשם זה הולך”.

היית תומכת בצמצום זכות העמידה?
“אני חושבת שכן. אני חושבת שהגישה של בית המשפט העליון עד שנות ה-80 וראשית שנות ה-90 להציב מגבלה לזכות העמידה היא בהחלט לגיטימית. לא ייתכן שנחיה במציאות שבה הכול שפיט ומלוא כל הארץ משפט. זה לא יכול להיות, זה לא הגיוני ולא הייתי רוצה לחיות במדינה כזו, כמו שלא הייתי רוצה לחיות במדינת משטרה. אני לא רוצה לחיות במדינה שבה הכול תלוי בשאלה המשפטית”.

תומכת בחוק ההמלצות

העניין שהסעיר את המדינה בשבועות האחרונים היה קידום חוק ההמלצות, שבעצם אוסר על המשטרה לומר בסיום חקירה של תיק אם ישנה תשתית ראייתית להגשת כתב אישום או לא. המערכת הפוליטית סערה ונחלקה בדעתה. נצר סבורה כי יש טעם בקידום החוק הזה. “התחושה שלי, ואמרתי גם לסטודנטים שלי, שיש פה רוב מהומה על לא מאומה. בסופו של דבר, צריך להחזיר את העניין למסגרות שלו. המשטרה היא לא רשות תביעתית, היא גוף חקירתי. היא אמורה לחקור במטרה לכנס בתוך התיק את התשתית הראייתית הרלוונטית שאולי תשמש בסיס להגשת כתב אישום. עכשיו, אם היום החוק היה בא ואומר שהמשטרה מסיימת לחקור והיא מגישה כתב אישום, אז הייתה משמעות לעובדה שהמשטרה אומרת אם יש עילה או לא. אבל אנחנו יודעים שהסמכות התביעתית היא של היועץ המשפטי לממשלה, והוא מאציל אותה לפרקליטים. הבעיה שלנו היא לא עם ההמלצה, אלא מה אחוז התיקים שהמשטרה המליצה או חשבה שיש תשתית ראייתית והסתיימו בכתב אישום, שהוא אחוז מאוד קטן. ניקח את הדוגמה של נבחרי ציבור, ותראה כמה תיקים המשטרה חשבה שיש מקום להגיש כתב אישום, ובסופו של דבר אם הוגש כתב אישום, זה היה בעבירה הרבה פחות חמורה ממה שהמשטרה חשבה. מה ריצת האמוק הזו להגיד סיימתי את החקירה ולהגיד יש תשתית?”

מי שבסוף ייהנה מהחוק הזה הם רק אנשי ציבור וארגוני פשיעה.
“נבחר ציבור שמתנהלת נגדו חקירה, והמשטרה אומרת שיש תשתית ראייתית להגיש נגדו כתב אישום בעבירות כאלה וכאלה, אי אפשר לנתק את זה מזה שהוא נבחר ציבור, כי הנזק שנגרם לו הוא גדול, החיים הציבוריים שלו הסתיימו”.

"המשטרה היא לא רשות תביעתית". המפכ"ל רוני אלשיך. צילום: אוליבייה פיטוסי

ויש בעיה עם העיתוי שהוא חקירות ראש הממשלה, פתאום בודקים את שכר המפכ”ל ויש מתקפה על המשטרה.
“יכולה להיות טענה על הטיימינג, ובאותה מידה יגידו לך שהחשיפה של החשדות נגד ח”כ ביטן היא גם עיתוי לא מקרי. הבעייתיות היא בכך שאנחנו פחות מתעסקים במהות ויותר חשובה הכותרת שאנחנו מייצרים, זו הבעיה. בוא לא נשכח שבדמוקרטיה יש שלוש רשויות, ויש מערכת של איזונים ובלמים בין הרשויות. חלק מאותה מערכת של איזונים ובלמים הוא שיש רשות חוקרת ויש רשות שאמורה לקבל את חומרי החקירה לידיה ולהסיק את המסקנה המתבקשת. לא סתם לא הסמיכו את אותו הגוף לעשות את זה מתוך ההבנה שבא אדם מבחוץ שלא בילה ימים וחודשים בחקירה הזו. הוא מנותק והוא מסוגל להביט בעין אחרת, כי הוא פחות מעורב רגשית”.

בימים האלה יש הפגנות ליד ביתו של מנדלבליט וליד ביתה של נשיאת בית משפט העליון. לדעתך יש לזה השפעה עליהם?
“הבעייתיות היא לא בעניין הזה של הפגנה ליד הבית של היועץ המשפטי לממשלה או ליד ביתה של נשיאת של העליון. אם כבר נוצרה בעייתיות, היא בכך שאומרים שמצד אחד הפגנה ליד ביתו של היועץ המשפטי לממשלה, ‘אין ברירה, זה חלק מחופש הביטוי’, ומצד שני כשהולכת שפי פז ומוחה ליד ביתה של נשיאת בית המשפט העליון על הפסיקה בעניין חוק הכניסה לישראל, אז הולכים לעצור אותה”.

דיברת קודם על העומס בבתי המשפט. האם הוא פוגע בעשיית הצדק?
“אני רוצה לקוות שלא היה בכמות כדי להשפיע על איכות התוצר שיצא תחת ידיי. משנה לשנה זה נהיה יותר קשה. התחושה היא שכמה שלא ימונו שופטים, אי אפשר לעמוד בפרץ. ועדיין אם אתה בוחן את זה פר שופט, לא חשנו הקלה”.

מוזיקה של סטטיק ובן אל

עם פרישתה הצטרפה נצר למשרד של בעלה עו”ד אריק נצר, משרד אזרחי המתעסק במשפט אזרחי, תביעות כספיות אגודות שיתופיות, ייצוג של חברות וכדומה. “הערך המוסף שלי מההצטרפות, אני מקווה, שהוא יהיה בשני אופנים: את עיקר הפעילות שלי אני מקווה שאני אוכל להקדיש לניסיון להציע אלטרנטיבה להליך המשפטי באמצעות מרכז ליישוב סכסוכים – בוררות, גישור, פישור. לקחת את הכלים שפיתחתי כשופטת, כאשר הניסיון שלי מראה שאחוז גדול מאוד מהתיקים שלי הצלחתי לסיים בהסדרי פשרה. זה ניסיון שהוא גם סוג של ידע ויש לי את הכלים להעריך את הסיכוי של תיק מסוים ולשקף לצדדים באופן מאוד מושכל ובמילים מאוד מקצועיות מה הם הסיכויים והסיכונים בתוואי כזה או אחר ולמה לבחור בדרך שהוא לא של הכרעה משפטית.

אריק ונחמה נצר. צילום ג'ני גפטרשוסטר

“רבות נכתב על כך שלהליך משפטי יש השפעה במובן הזה שלא מעט אנשים חייהם הוקפאו לתקופת המשפט מכל מיני סיבות וזה מהווה סוג של עננה שרובצת. לצערנו גם ההליך המשפטי רק הולך ומתארך, לכן במקום שאתה יכול לקצר את טווחי הזמן בין פרוץ הסכסוך לבין מועד ההכרעה בו או לבין השגת מתווה שמאפשר לצדדים להיפרד בלי צורך להמשיך מלחמה. זה משהו שלנו כחברה הוא מאוד חשוב.

“האפיק האחר, כמעט כל ימי במערכת המשפט התעסקתי בנושא האזרחי, צברתי ניסיון שהוא לא יסולא מפז בכל ענפי המשפט האזרחי כאשר בשנים האחרונות הייתי כמעט השופטת היחידה במחוז שעסקתי בתיקים של נזקי גוף ופיתחתי מומחות של יכולת לפרק מוקשים ורוב התיקים הללו הסתיימו בהסכמים באמצעות כלים שהצעתי לצדדים. אז אני בהחלט מקווה שבהצטרפות שלי לכאן אוכל לפתח את התחום הנזיקי באופן שהאו אני רואה את תיקי הנזיקין ובאופן שימנע הגעה לבית משפט ובאופן שיזקק את בטענות והבעייתיות ונקודות המחלקות בין הצדדים לכלל פתרון שהוא מוסכם או אחר”.

תחזרי לאולם בית המשפט?
“אני מניחה שבשלב ראשון, בוודאי במחוז בו צמחתי, אני מניחה שאני לא אייצג. זה מטעמים מובנים שלא ליצור אי נוחות מזה שהנה אני חוזרת. כך נדמה לי”.

מתי בפעם האחרונה הלכת לסרט?
“לא זוכרת מתי אבל בדיוק דיברנו על זה כי נפתח קולנוע חדש באשקלון”.

איזה מוזיקה את שומעת, נגיד ברכב?
“אני מאזינה אדוקה של גלגלצ ואני נחשפת לקשת שלמה של מוזיקה בוודאי מוזיקה עכשווית ועדכנית ואני מאתגרת את הילדים שלי בשירים חדשים”.

"היה משובב נפש". משה פרץ ועומר אדם. צילום: פיני סילוק

אז את שומעת לפעמים סטטיק ובן אל.
“בהחלט. זה לא הכוס תה שלי, אבל אני לא מעבירה תחנה”.

אנטי תזה לשופטי רחביה.
“אני יכולה לומר שהייתי בהופעה של עומר אדם ומשה פרץ ואפילו נהניתי. לפני שלוש שנים בנוקיה (היכל מנורה-מבטחים). התחושה הייתה משובבת נפש”.

 

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך
אולי יעניין אותך גם

תגובות

הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר