בתוך בית במושב תלמי יפה שבמועצה האזורית חוף אשקלון פועלת לה מבשלת בירה. זוהי מבשלה ביתית אמיתית שמייצרת בירה כבר שלוש שנים וחצי תחת המותג “קרמזינה”. מי שמנצחת על המבשלה היא הדס קרמזין, בת 50. הרעיון הוא דווקא להכין את הבירה בתנאים ביתיים, וזה הסוד של הבירה.
קרמזין החלה את דרכה בבישול בירה ביתית לאחר שבמהלך שוק איכרים שהפיקה במסגרת עבודתה כמנהלת תחום תיירות במועצה היה דוכן של בירות ביתיות. כשהיא טעמה את הבירה היא הבינה שזה עולם אחר. “הטעם פשוט משכר חושים”, היא אומרת. “אני מאוד אוהבת את המטבח, את העולם הקולינרי, לבשל, טעמים, אנשים, לשתות אלכוהול, אירועים. כשגיליתי שגם גיסי דני, שהינו יינן במקצועו, מבשל בירות, זה לגמרי הטריף אותי. הוא הסביר לי שזה עסק פשוט ושגם אני יכולה לבשל בעצמי בבית באמצעים מינימליים ובהשקעה כספית נמוכה. קבעתי עמו, הוא לימד אותי את רזי הבישול הביתי, ומשם פרחתי. לכן הבירה נושאת את הסלוגן: ‘קרמזינה – באה מאהבה’”, מספרת קרמזין.
כך נראית הבירה הביתית של הדס קרמזין. צילום: נאור נפתלי
אבל היא לא הסתפקה רק בהכנה של בירה ופתחה בית ספר לבירה, שבו היא מעבירה קורסים וסדנאות שעוסקים בהכנה של בירה ביתית. הקורסים והסדנאות מועברים בתוך ביתה של קרמזין, בתחומי המטבח והסלון שלה. מפעל בירה של בן אדם אחד.
אז כמה זמן לוקח להכין בירה? קרמזין אומרת כי הזמן שנדרש לבישול הוא כשלוש שעות. הבירה מוכנה לביקבוק בתוך 10 ימים בערך, וזמן התסיסה בבקבוק הוא שבועיים. “איכות וטעם הבירה נקבעים בעיקר על ידי חומרי הגלם שבהם אנחנו משתמשים, לכן אני על איכות לא מתפשרת ובוררת בקפידה חומרי גלם מהאיכות הגבוהה ביותר. ארבעה בסך הכול: הראשון – מים מינרלים. השני – לתת, שזהו בעצם דגן עתיר בעמילן. השלישי – כשות, מדובר בצמח ממשפחת הקנאביים (שממנו מכינים קנאביס), המהווה מעין חומר משמר של הבירה ואף אחראי למרירות של הבירה. והאחרון – שמרים. בירה זה עניין של ניסוי וטעייה. כל היופי בבירה שכל אחד יכול להתאים את הבירה שהוא בדיוק אוהב: בטעם – יותר מתוקה, פחות מתוקה; ברמת האלכוהול, בצבע – צבע בהיר, צבע כהה יותר; ובמרקם. הבירה שאני מכינה נקראת 'אייל': בירה סמיכה, בירה שממלאת אותך, כך שאת לא מרגישה צורך לנשנש בייגל’ה או זיתים ליד”.
“שם המשחק – אופטימיות”
קרמזין, מורת דרך במקצועה, יזמית ומפיקת אירועים, הגיעה לתלמי יפה מקריית אונו. בעבר עבדה כחוקרת פרטית ועסקה בפרסום ושיווק, והיום כאמור היא מכהנת כמנהלת תחום תיירות ועסקים במועצה האזורית חוף אשקלון.
משהו מתבשל פה. חלל המטבח בביתה של קרמזין. צילום: באדיבות המרואיינת
הדבר הבולט באישיותה של קרמזין היא האנרגטיות שלה והאופטימיות שלה. הם בולטים דווקא אל מול מה שחוותה בשנים האחרונות. בעלה יואב, רואה חשבון במקצועו, חלה לפני שמונה שנים בסרטן כליות, ולפני כשנה וחצי, לאחר מאבק עיקש וממושך, הכריעה אותו המחלה והוא נפטר. בן 60 היה במותו. “שבע שנים הוא היה במחלה, וזה הלך בשלבים”, היא מספרת. “עם כל הקושי שבדבר ועם כל מה שעברנו, קיבלנו גם המון לטיפות. כאשר השאלה הנשאלת היא: על מה אתה רוצה להסתכל בחיים? כל האנשים אומרים העיקר הבריאות. יואב ואני תמיד אמרנו, 'העיקר האופטימיות ושמחת החיים'. כי גם כשאין לך בריאות, אבל יש לך שמחת חיים ואופטימיות, אתה יודע לחיות. למרות המחלה שלו ולמרות הדיאליזות, אנחנו עשינו ארבעה טיולים גדולים בעולם עם הילדים. הוצאתי אותו מבית חולים – אני לא אשכח – אחרי שהורידו לו את הכליה השנייה כבר, הוא הפך להיות מטופל דיאליזה. כשהוא השתחרר הביתה הוא השתחרר עם שני נקזים, בטן פתוחה. את יודעת, הוא סבל, אבל הוא לא אמר אף פעם שהוא סובל. כי הוא אמר: 'המתנה שלי שאני חי'. חמש שנים לפני שהוא נפטר הרופאים אמרו לו: 'אל תעשה ניתוח, חבל לך, הסרטן כבר במצב כל כך מתקדם, אז פשוט תחיה'. למרות זאת, חמש שנים לפני שהוא נפטר הבנו שמצבו החמיר, ובשנתיים האחרונות בכלל: הוא אושפז, כבר גרורה ביד, גרורה ברגל. אחרי שהורידו לו את העין כבר הכול היה עם גרורות. ובואי נגיד שאם לא את החמש שנים שהוא הרוויח, לפחות את השנתיים האחרונות. אני ידעתי בשנתיים האחרונות שאני עומדת להיות אלמנה, אבל השנתיים האחרונות הוא חי אותן בזכות האופטימיות שלנו והרצון שלו לחיות. אין ספק ואין עוררין על כך בכלל, שם המשחק – אופטימיות ושמחת חיים”.
באה מאהבה. הדס קרמזין. צילום: באדיבות המשפחה
איך התמודדתם עם המחלה?
“כשגילו לו את הסרטן, הוא הלך לכיוון של ריפויי עצמי: הפך להיות צמחוני, היה עושה מדיטציות, מרבה בפעילות ספורטיבית, ניזון רק מתזונה מיוחדת. ובאמת, למדתי תזונה קלינית טבעית כדי שבאמת אני אוכל לתמוך בו. קודם כול, תמכתי בו לאורך כל הדרך, הייתי איתו באש ובמים. באמת אני חושבת שזה אחד הדברים שנתן לנו את הכוח. זה היה מובן מאליו שאני איתו. ההורים שלי, כשהייתי צריכה אותם, הם היו מגיעים ועוזרים לי עם הילדים, אפילו שהם כבר מבוגרים”.
קרמזין עם הבירה. צילום: באדיבות המשפחה
“אני עם דמעות בעיניים”
שלב לא פחות קשה בחייה החל לאחר לכתו של יואב. “אני בסך-הכול התמודדתי די לבד”, היא מספרת. “הייתה תקופה מאוד ארוכה שהרגשתי מאוד לבד. הייתי אומרת את המילה 'לבד' אחרי שיואב נפטר והייתי בוכה. לא הייתי מסוגלת להגיד את המילה הזאת. הבנתי שאני האחראית היחידה על החיים שלי, על הילדים שלי, כי אף אחד לא יוכל לעזור לי אם אני קודם כול, בראש ובראשונה, לא אעזור לעצמי. והחלטתי שאני מרימה את עצמי ולא נותנת לנסיבות לנהל אותי. היום אני מבינה שאני לא לבד. קודם כול, יש לי את עצמי ויש לי שלושה ילדים. וגם בראש השנה, שרק בערב ראש השנה היינו עם המשפחה שלי, שלושה ימים של ראש השנה היינו כאן, אבל לא היינו לבד. היינו ארבעתנו ביחד, שלושת המדהימים שלי ואני. זה היה בדיוק כשנאלצתי לפנות את המשרד של בעלי את כל הניירת האישית שלו, ובחג היו לי פה ארגזים. עוד לא הפסקתי לגשת לכולם, זה המון עבודה, המון חומר. פתחתי את הארגזים האישיים שלו ופשוט לא הייתי מסוגלת, לא הייתי מסוגלת. ועברתי עם הילדים את זה, יחד עם הילדים. תמכנו אחד בשני, בכינו ביחד, שמענו שירים שאבא אהב, ואת יודעת, עוברים, עוברים דברים.
אבל יחד עם זה הם פנו אליי, ‘אימא, הבטחת ללכת לסרט’, אבל אני לא יכולה, קשה לי, אני גם בן אדם ואני עם דמעות בעיניים. אמנם את צריכה להיות העוגן של הילדים שלך, אבל הילדים גם יכולים לראות את אימא מתפרקת. זה בסדר וזה אנושי לחלוטין. הילדים שלי הם החברים הכי טובים שלי. יום אחד אמרתי לבכור שלי, ‘עומר, אני ממש מודה לך על זה שאתה משתף אותי. תודה לך!’ אז הוא אמר לי, ‘אימא, אם אני לא אשתף אותך, מי יש לי בחיים חוץ ממך? את בשבילי הכול’. ככה שלושת הבנים שלי ברוך השם. זה לא מובן מאליו שאנחנו בקשר שכזה. לפתח איתם כזאת תקשורת, הם סומכים עליי”.
פרק ב’, זוגיות חדשה, זה משהו שבא בחשבון מבחינתך?
“כן, בטח, למה לא החיים חזקים יותר, ואני מאוד רוצה אהבה,.לאט לאט, כרגע הכול עוד טרי, אבל אני בהחלט רוצה אהבה. גם הילדים שלי יודעים שבאיזשהוא שלב אני אתחיל פרק ב’. אני מדברת איתם על כך. יהונתן, הקטן שלי, אמר לי בהקשר לזה, ‘אימא, אבל איך תוכלי לאהוב עוד מישהו חוץ מאבא?’ תשובתי לו הייתה, ‘בדיוק באותו האופן שאני אוהבת את שלושתכם. אבא יהא נצור בלבי לעולמים, אין תחליף לאבא מבחינתי ומבחינתכם, אבל אתם צריכים לקבל את זה שהחיים ממשיכים’”.
"לעשות מהלימון לימונדה". הדס קרמזין. צילום: פייסבוק
למה דווקא עכשיו, שלוש שנים לאחר הקמתה של “קרמזינה”, החלטת למנף אותה?
“יהונתן שלי בתקופת הלחימה במהלך מבצע צוק איתן בשנת 2014 התנהג לא רגיל, היה עושה לנו דווקא, והוא גם מאוד פחד מהאזעקות. לקחנו אותו לטיפול דרך 'מרכז חוסן', ואמרנו לנו, 'לא. ראשית כול צריך לטפל בהורים'. אז המטפל, שהיה פסיכולוג במקצועו, התחיל לדבר איתנו. הוא ידע את מצבו הרפואי של יואב, והוא אמר לי, 'כדאי שתחשבי על יום אחרי שהוא ילך, שיהיה לך משהו שירים אותך'. זה היה הרגע המכונן בו החלטתי למנף את 'קרמזינה'. אני בראש ובראשונה אוהבת את זה, זה עולם פשוט קסום, זה כיף, והרגשתי שאני רוצה לתת את האהבה הזאת לאנשים. החלטתי שהדבר שיוביל אותי הוא האהבה, הנתינה לזולת ולראות את האנשים מאושרים, שכיף להם בעשייה ובתוצאות. ובאמת, כך קורה כמעט לכל מי שמבשל לבד בבית, אנשים עפים על זה”.
הפקקים הצבעוניים שלה. צילום: באדיבות המרואיינת
כיאה לאופייה של קרמזין, הריאיון מסתיים בנימה אופטימית: “והדבר הכי חשוב מכל הסיפור הזה שאנשים יבינו שצריך לראות את חצי הכוס המלא. אין דרך אחרת אם רוצים להמשיך לחיות. מהלימון לעשות לימונדה”. במקרה שלה זה לא בדיוק לימונדה, אלא בירה, ולא סתם בירה, אלא בירה ביתית.
