פרשות אלו מתארות את הקמת המשכן הקסם של ההתקהלות כאן כולו אחדות וקהילה, בניגוד גמור לפרשה הקודמת ולחטא העגל שם ההתקהלות הנוראית היא של קהל אחוז פאניקה ואיבוד הדרך.
כאן ה"ויקהל", חיובי ונחוץ וכולו מלשון התקהלות והתאחדות. מכאן חובה ללמוד, כי המשכן, מרכז רוחני, ואפילו הנהגה שאיננה מושתתת על אחדות, אין לה ערך, ואף אין לה זכות קיום, כפי שציינו חז"ל –"שנאת חינם" הביאה לחורבן המקדש. בעקבות כך כתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשי של ארץ ישראל בתחילת המאה ה-20: "אם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על ידי שנאת חינם – נשוב להיבנות, והעולם עמנו ייבנה, על ידי אהבת חינם" (אורות הקודש ג', עמ' שכד). התכנסות והתקהלות חייבים לייצר אחדות. נקודה.
אייל חסאן. צילום: איריס חסאן
ומכאן לאירועים: אחרי החטא הנורא עוברים לעשייה הטובה, בניית המשכן. התכונה המאפיינת את בצלאל ואהליאב בוני המשכן היא "חָכְמַת-לֵב". חכמה במקרא, כמו גם בינה, תבונה, דעת, עצה, היא ברכת אלוהים הניתנת לראוי לה. על החכם שורה רוח אלהים.
הביטוי "חָכְמַת-לֵב" כולל שני מושגים מנוגדים לכאורה, שכל ורגש. הדבר מתבטא בשאלה העולה במצבים שונים: לנהוג על פי השכל או על פי הלב ?. לכאורה, יש פה טעות, שהרי הרגשות נמצאות בלב והחכמה – בראש. אלא, שכבר בתקופת המקרא האמינו שהחכמה נמצאת בלב. כך מופיע מפורשות במשלי "לַחֲכַם-לֵב יִקָּרֵא נָבוֹן", המושג "חָכְמַת-לֵב" משלב בתוכו את שני הכוחות, וכיום קרוי 'אינטליגנציה רגשית'.
ומה מיוחד באינטליגנציה הרגשית? אדם הניחן באינטליגנציה רגשית לוקח בחשבון את הרגשות שלו וגם של זולתו, כחלק ממערכת השיקולים שהוא מפעיל, לאדם כזה יכולת להתחשב באחר ולהגמיש את התנהגותו בהתאם לתנאים המשתנים. הדבר אינו פשוט כלל וכלל. יש אנשים שנולדים עם היכולת הזאת, אבל בהחלט, ניתן וחשוב לפתח אותה במהלך החיים בעזרת הנחיה ואימון. אינטליגנציה רגשית חשובה מאוד. איי קיו גבוה ינבא הצלחה אקדמית אך לא בהכרח הצלחה בחברה, בעבודה ובחיים.
לא פעם רואים מנהל בית ספר שזכה במכרז ניהול לאחר שסיים בהצטיינות את בית הספר למנהיגות "אבני ראשה". הוא מבריק, מוכשר ודעתני אך אינו יודע לרתום את מוריו ואת קהילת ההורים, אינו מתגמש ולכן לא מצליח. לעומתו מנהל טוב אך לא מבריק, הניחן באינטליגנציה רגשית, היודע להתגמש ולרתום את המורים וקהילת ההורים מצליח בניהול, כי יש לו יכולת לעבוד בצוות וליצור יחסי אנוש טובים ואקלים טוב יותר.
ומה צריך ללמוד מכך, אנו אנשי החינוך וגם החברה כולה ראוי שניקח את חכמת הלב, האינטליגנציה הרגשית להקשר רחב יותר, כדי שדור המתחנכים והחברה כולה יכילו בני אדם שמודעים לצרכים הרגשיים שלהם וגם של זולתם, המסוגלים לאמפטיה ולכבוד הדדי, הדבקים ביעדים תוך שהם נוטים להתגמש ולהיות יצירתיים. זהו אתגר לא פשוט אבל, אם נעמוד בו, או אז חברתנו תהיה מוסרית וטובה יותר. במילים פשוטות, פרשת השבוע מבהירה לנו שהביטוי "חָכְמַת-לֵב". הוא שילוב של שכל ורגש, תבונה ורגישות. הפוליטיקאי, המנהל, המנהיג או המנכ"ל, המורה או האב לא צריך להיות גאון, יצירתי או מבריק. אלא בעיקר בעל "חָכְמַת-לֵב": לב היודע להבחין בין טוב לרע, בין עיקר לטפל, בין ראוי ללא ראוי והעיקר מחפש את המאוחד והמחבר ולא את הכוח והמפריד.
מכאן ברור, מדוע רק לאדם בעל לב חכם אפשר לתת ("על עיוור") את כל הכסף שתרמו בני ישראל למשכן, ולסמוך עליו שידע לפעול ולהוציא ממנו כלים שיהיו מלאכת מחשבת.
ומכאן למסר חינוכי וחברתי נוסף, הנתינה. רבים אוהבים לקבל מתנות, אבל יותר חשוב לתת מתנות. עד עתה עם ישראל רק מקבל מתנות, ובכל זאת מתלונן בלי סוף: אחרי שרואה ניסים, מבקשים מים ובוכים, מבקשים אוכל ומואסים בו , והנה כאן הם נדרשים לתת ולתרום, לפעול ולעשות, וכמה יפה שהעשייה יוצרת תשוקה והתלהבות במשימה המשותפת. במילים פשוטות הנתינה תורמת לנותן, עשייה ותרומה, פעילות ואקטיביות עוזרות לנו, בונות אותנו.
ועוד דבר, עשייה ופרואקטיביות תמיד יעניקו תוצאות טובות ועתיד משמעותי יותר.
לכן, כשאנו דורשים מתלמידינו עשייה, כשאנו מבקשים הירתמות ומחוייבות אנו מסייעים להם, אנו בונים אותם ואנו מעשירים את ארגז הכלים העצמי שלהם.
פרשת פְקוּדֵי המחוברת לפרשת ויקהל מסיימת את ספר שמות במה שנראה כמו מאזן שנתי של רואה חשבון. התיאור מפורט לפרטי פרטים ולאיפה "הלך הכסף". מדוע הפירוט? בשביל לטהר את האווירה בינינו וליצור אמון, זה לא מספיק להיות ישרים כמו משה אפילו. האמת חייבת גם להיראות עד לפרט הכי שולי וטריוויאלי. זה החומר שבונה אמון, וזאת האיכות שמונעת חוסר אמון.
הפרשה כוללת דו"ח מאוד מפורט של משה על מה נתרם מהעם עבור המשכן, ומה נעשה בתרומות הללו. זה דו"ח המהווה דוגמא נאמנה להתנהגות של כל מי שמופקד על כספי ציבור. כאשר אנו מדברים היום על שקיפות ועל אחריותיות, על דין וחשבון של מנהיגות כדאי לקרוא היטב את הפרשה הזו וללמוד מהי שקיפות ומהו מתן דין וחשבון. הפרשה למעשה קובעת שזו החובה של כל מנהל או מנהיג.
בהמשך, מוצג החושן שעל בגדי הכוהן הגדול בדומה לתמונה בתעודת זהות של עם צעיר, שאך זה הונפקה. שתים עשרה האבנים היקרות משובצות באופן אחיד ושונות בצִבען ובמראן, בדיוק כמו שבטי ישראל. בכל אחת מן המשבצות של החושן מתגלה אבן מיוחדת – פטדה, ברקת, אודם ועוד, כל אחת שונה מחברותיה. ושוב, אין אבן יפה אל מול אבן עלובה, אין אבן זולה אל מול אבן יקרה – כל אבן בחושן היא טובה, כמו האבנים שסביבותיה, כל אבן בחושן היא יפה, בצבע המיוחד שלה, שונה מהאבנים שסביבותיה. הצגת ייחודו של כל שבט והחיבור לאלוהים, דרך הכוהן הגדול, בהירה. זה מה שעשו בוני המדינה בתש"ח, זה חזון קיבוץ הגלויות של נביאי ישראל, וזה מה נדרש מכולנו כל העת – לדבר אל כל הרבדים בציבור. בואו נלמד מעיקרון אבני החושן.
הפרשה והחושן מבהירים לנו שאפשר להכיל שונות תחת מתווה אחד, וכך בכיתה, לכל ילד איכות מיוחדת והמורה שחפץ שהוראתו אומנותו תצליח חייב להכיל ולקדם כל ילדה וילד באופן ייחודי ונבון. ובנימה אקטואלית אנו שבים וזועקים לכל נבחרי העם להגיע למתווה רפורמה שתהיה בסיס מקובל על רוב חלקי העם.
ומכאן לרעיון נוסף, כאשר תמה המלאכה ונחנך המשכן התורה בוחרת לסמן את שכינתו של האל ואת בחירתו במשכן בשתי דרכים. האחת היא הענן המכסה את אוהל מועד והמלמד כי כבוד ה' מילֵא את המשכן. הדרך השנייה היא האש היורדת מהשמים ואוכלת את הקרבן. (התיאור יובא בחומש ויקרא פרק ט'). האש והענן מסמנים את גבולות הקרבה האפשרית אל האל. יש הבוחרים להתקרב אליו עוד ועוד, לשוחח אִתו ולחוש אותו, ואז הקרבה יוצרת תלות והיא מסוכנת. יש הבוחרים להתרחק ולהשאירו אל מופשט ורחוק. אך גם כאן אורבת סכנת ההתנתקות וההתרחקות. לכן הדרך המוצעת בפרשה, לטעמי היא דרך האמצע לא להתקרב יותר מידי לאל, לקודש ובוודאי שלא להתרחק.
ועוד רעיון נצחי ניתן לזהות בפרשה החותמת את חומש שמות: המנהיג כ-CIVIL SERVANT (=משרת ציבור). משה עמל בלי סוף על בניית המשכן וכאשר המשכן בנוי, משה אינו יכול להיכנס אליו. כמה פעמים אנו רואים מנהיגים או פוליטיקאים שרצים "לגזור קופון" בחנוכת כל ארוע? משה מלמד את כולנו מהי מנהיגות. משה לא תופס את עצמו כאדם העושה את מעשיו למען עצמו או למען איזשהו אינטרס צר. למעשה, משה קובע רף חדש למנהיג משרת: מנהיג דיאלוגי – משרת של האל ומשרת של הציבור. המשכן מדהים, החושן מרהיב, אוהל מועד מלא קדושה אבל על הדרך זוכים בשיעור במנהיגות: משה, המנהיג כמשרת, הלוואי ונלמד כולנו.
לסיכום, בבית ובעבודה אסור לנוח על זרי הדפנה, יש לנהוג בשקיפות ובאחריותיות והכי חשוב להשאיר את האינטרס האישי בסוף, לחפש אחדות וחיבורים ולדעת להכיל את כל הגוונים והשונות בכל אדם.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
