מעשה חטא העגל בציורו של ניקולא פוסן. באדיבות ויקיפדיה
מעשה חטא העגל בציורו של ניקולא פוסן. באדיבות ויקיפדיה

פרשת כִּי תִשָּׂא: על מסכות ואובדן הבושה

מה בין מעשה העגל לדחיית סיפוקים? ומדוע אהרון לא גילה מנהיגות ברגע האמת? אייל חסאן עם פרשת השבוע מזווית קצת אחרת

פורסם בתאריך: 10.3.23 13:38

     

פרשת השבוע מציעה לנו לבחון שאלות כבדות משקל: האם נרקוד סביב העגל הלאומני, הכוחני או שמא נבנה חברת-אדם המושתתת על אדני צדק שתהא משכן לנוכחות אלוהית? האם נסתנוור מברק העבודה הזרה של משיחיות-שקר מזה ושל בגידה במרקם הכלל אנושי, או נדע למצוא בקרבנו את חכמות הלב וחכמי הלב שירקמו את יריעות המשכן הזה בעדינות, באהבה, בעיניים פקוחות? האם נלמד להתאפק, לא לרוץ ב-200 קמ"ש לקראת כל חקיקה נחוצה, ככל שתהיה ונדאג להתרסן ולהתאחד, או שנקדש את "החומר" את "הלהט" את ריצת האמוק לבניית "עגל זהב".

לעם ישראל הממתין למשה ארבעים יום נגמרת הסבלנות. עד כדי כך שהם מבקשים תחליף ואהרן נענה מיד. הוא מבקש מהעם לאסוף את כל נזמי הזהב ויוצר מהם "עֵגֶל מַסֵּכָה". המסכה היא בעצם מסך שנוצר בין העם לאל, משום שחטא העגל כולו התמסרות לחומר תוך ביטול כל יסודות הערכים המוסריות ועוד. איך ייתכן שעם שעבר את הנס של קריעת ים סוף, וזכה לדבקות כל כך גדולה עם הקדוש ברוך הוא במעמד הר סיני, מאבד כך את הביטחון ומתרסק?

אייל חסאן. צילום: איריס חסאן

אייל חסאן. צילום: איריס חסאן

הבעל שם טוב (1690 לערך, מולדביה, 1760 פולין) קובע: "בן אדם, היכן שמחשבותיך נמצאות שם נמצא אתה, כל כולך". מחשבה שלילית אחת קטנה יכולה לגרום הרס גדול, כמו ארס שמתפשט ומרעיל את כל הגוף. כשמגיעה מחשבה שמעוררת ספקות ונותנת לך להרגיש חסר משמעות, או חסר ערך, היא בעצם שליחה של "עמלק".

ונתחיל בהתנהלות אהרן הכהן הגדול, פרשנים רבים מנסים לסנגר על אהרן שביקש למשוך זמן ודרש את הזהב מכולם. אהרן היה בטוח שהעם יסרב או יתעכב, אבל העם בלהט מביא לאהרן "ים" של זהב. אהרן עושה הכל לאט, אבל העם "יושב לו על הווריד" עד שיוצא הפסל שזוכה להכרזת העם "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". אהרן המודאג מהלהט לעבודה זרה מנסה לתקן, בונה מזבח צנוע לפני העגל ואומר "חג לה' מחר". זה עוזר ?, לא! העם שאיבד את הדרך מעדיף את העגל הנוצץ על המזבח הפשוט.

היהדות, לעולם תעדיף את הממד הערכי, העמוק, המופשט, הסמוי על הממד המוחשי, הנוצץ והלא ערכי ולכן, אין ספק שבני ישראל חטאו והחטיאו. עד כדי כך שהאל התנער מעמו, ביקש להשמידו ופונה למשה "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (כבר לא העם שלי – העם שלך משה). משה שמיד מגן על העם, מחזיר קודם כל את הכדור לאל "לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". (למה אתה כועס על העם שלך…).

איזה מנהיג היה משה! עם ישראל, שראה ניסים גלויים חטא באופן חמור, ומשה מלמד סנגוריה עליו. אהרן לעומתו, לא מקבל לטעמי ציון גבוה במנהיגות. הוא מקים להם את עגל הזהב. חמור מכך, אהרן לא הנהיג, כי אם הונהג, אהרן לא הוביל, כי אם הובל. אהרן איש השלום האולטימטיבי היה חייב לעצור ולהוביל. בוודאי לא להיגרר לקריאות ההמון. אהרן הכהן הלך בראש אבל משה הנהיג. ולא רק זאת, אהרן, שטעה מתכחש לאחריותו: "אתה ידעת את העם כי ברע הוא". כך לא מתנהג מנהיג. הוא הופקד על העם כאשר משה בהר. הוא היה צריך לומר חטאתי, אבל….ולמצוא סימוכין למעשיו. גם אם העם "רע" איפה האחריות?

לעומתו, אחיו הצעיר, שלא רצה לזוז מילימטר בלעדיו הנהיג גם הנהיג: משה שיבר את לוחות הברית, לימד סנגוריה על העם החוטא מול האל, אבל, אחר כך העניש קשות את החוטאים. משה הוא נביא מסנגר שגרם לאל לחזור בו מכוונתו להיפטר מהעם עד שהאל אומר "סלחתי כדבריך".

ועוד דבר שמפריע מעט: לא פעם אנו שומעים על "תסמונת הש.ג." – דומני שכאן יש מצב מעט דומה כאשר, האל מאשים את משה, שמאשים את אהרן שמאשים את העם. (אחריות, כבר אמרנו?). ומה בנוגע לשבירת הלוחות? משה "רתח על העם" לא רק בגלל העגל אלא בגלל אבדן הבושה של העם שרקד ויצא במחולות סביב העגל ואליבא דרבי עובדיה ספורנו (1550-1470, משוער, איטליה) "היו שמחים בקלקול שעשו". לפעמים אדם חוטא ומתבייש. כאן העם, ש"יורד מהפסים" לא רק שלא מתבייש, אלא, אפילו שמח וגאה בכך.

דון יצחק אברבנאל (1508-1437, פורטוגל, איטליה) בעקבות חז"ל מביא כאן מגמה חינוכית : כוונתו של משה בשבירת הלוחות הייתה לזעזע אותם ולגרום להם להרהר במעשיהם. לפי פרשנות אחרת, משה עשה זאת כדי להציג את ההבדל בין עבודה זרה לעבודת האל. קדושת הלוחות תלויה במעשיהם, באורח זה חידד משה את ההבדל בין עבודת העגל שהיא המטרה ובין הלוחות שהם רק אמצעי לעבודת האל.

ומכאן, למסר "אימוני" ואופטימי בפרשה. בנוסף לרעיון הסליחה האדיר, שלימד אותנו משה כדאי לשים לב איך טיעון שלילי יכול להפוך לחיובי. האל כועס ואומר שהעם "קשה עורף" ולכן יש להשמידו, ואילו כשמשה מבקש סליחה הוא משתמש באותו טיעון העם "קשה עורף" ומבקש "וסלחת לעוונינו…", מצד אחד אפשר שמשה כיוון לכך שמשהו בDNA שלנו משובש, אנו עקשנים ולשלילה, זה מעבר ליכולתנו, לכן "סלח לעוון העם הזה…". מאידך, אפשר אולי להסביר – תמשיך את הברית עם העם ותנתב את העיקשות לטובה, לתיקון ולדבקות באל. במילים פשוטות עקשנות לפיתויים ועבודה זרה שלילית ומסוכנת ועקשנות לערכים, מוסר ומידות טובות ראויה ונכונה. ומשה מלמד אותנו יסוד גדול בחינוך- תשובה ותיקון. רבי נחמן מברסלב קבע ש"אין שום ייאוש בעולם כלל,אם אתה מאמין שיכולים לקלקל – תאמין שיכולים לתקן". וכך עושה משה שעומד בפתח המחנה ואומר "מִי לַה' אֵלָי" – מי רוצה לתקן?

ועוד מסר, לא פעם כתבתי כי החיים הם לא מעבר מ"פיק" ל"פיק" ויש לרדת לקרקע אחרי שיאים. מעשה העגל בא ללמד אותנו משהו חשוב על החיסרון הגדול של ההתגלות, משום שההתגלות והשיאים גדולים ככל שיהיו יישכחו ויתעמעמו ואז עלול האדם לחזור להרגליו השליליים, לשכוח את ליבת ערכיו, לזנוח את הכרת הטוב לקב"ה, ומה לא. התובנה: חווית ארוע שיא, השגת הצלחה מרשימה, התעשת מהר ורד לקרקע.

לסיכום, מהפרשה נלמד שמנהיגים בצבא, בפוליטיקה, בחינוך ובכל מקום צריכים לקחת אחריות, , לבלום את יצר "הלחם והשעשועים", לדעת לומר "לא!", להודות בטעות, להוביל ולפעול וגם לסנגר על המונהגים. זאת אף זאת, במשך כל החיים אנחנו נפגשים עם התמודדות בין חומריות ותאוות ומצד שני דחפים רוחניים כמו מוסר, משמעות וכו' . מסקנתי, לא פרעה, לא קשיי המדבר, ולא הטרור הם האויבים הגדולים שלנו. האויב הגדול שלנו הוא חוסר היכולת לדחות סיפוקים – "העגלים שלנו" ומכאן עלולות לנבוע הצרות.


רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"


תגיות:

תגובות

אולי יעניין אותך גם

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר