פרשת משפטים על 118 פסוקיה היא שיעור מוסרי וסוציאלי. כמה עצוב שהנחיות רבות בפרשה מזכירות כמה מהכותרות הראשיות של כלי התקשורת היום, גם אצלנו, לא עושים בדיוק את הישר והטוב בעיני אלוהים ואדם. אנו שומעים כל העת על רצח והריגה, שוחד וונדליזם, התעמרות בחלשים ורמיסת זכויות אדם, חמדנות שאין לה גבול ופגיעה ברכוש הזולת, ועוד. הפרשה מלמדת אותנו שיעור בנושא הכֹּחַ, וקובעת: שאסור להשתמש בכֹּחַ נגד חסרי הכֹּחַ.
פרשת משפטים מתחילה עם דיני עבדים. כמה יפה שהחוק הראשון עוסק בעבד, בבחינת מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. כמה מקסים השיעור שלנו בנוגע לכֹּחַ.עם זאת, היינו מצפים אולי מהתורה לקבוע, שעם העבדים שרק השתחרר יבטל לגמרי את העבדות, במקום זה, העבדות קיימת, האל נותן זכויות לעבד עברי ומתעלם מן העבד שאינו עברי. שלא לדבר על הנשים שנלקחו כאמות וילדיהן שנולדו תחת אדוניהן.
אייל חסאן. צילום: איריס חסאן
נעבור לשאלה מדוע ברגע מיוחד זה אחרי מעמד הר סיני לא בוטלה העבדות? למצרים לא הייתה דאגה אלינו כעבדיהם. האמנם הפכנו למצרים? התשובה היא לא. התורה מזכירה פעמים רבות את הביטוי "כי גרים הייתם בארץ מצרים" – התורה יודעת גם יודעת, כי מהפכות ושינויים אורכים זמן ותהליכים. גם אם רוצים לשנות סדר עולם כמו עבדות – צריך לעשות זאת ובהדרגה. חוקי עבד עברי נקבעו על רקע של מציאות חברתית שהכירה בעבדות.
החוק המקראי, שעולה ממנו הסתייגות ממוסד העבדות, אינו שולל אותו כליל, אלא בוחר להסדירו ולקבוע לו מגבלות ששואפות להגבלתו ולהענקת זכויות גם לעבד. בית האדון עבור העבד שסרח ונמכר בגניבתו, הוא חוות השיקום הגמילה הראשונה בהיסטוריה, שכן, התלמוד במסכת קידושין קובע "כל הקונה עבד – כקונה אדון לעצמו". יש הרבה הוראות מוסריות על היחס שצריך לתת לעבד – אדם שגנב ולא יכול להחזיר, הופך לעבד, יוצא למסע שיקום אצל משפחה והיא מתייחסת אליו הכי יפה שאפשר. אז לבטל את העבדות רצוי, אבל מהפכות, ורפורמות אורכיות זמן. מילת המפתח סבלנות, ועד אז יש לדאוג לעבד.
הפרשה מלמדת שהמצוות שבין אדם לחברו, ההגנה על החלש ותיקון חיי החברה הם העיקר. המוטו הוא – רק אם נתקן את חיי החברה בתוכנו, ונגן על החלש ונסייע לו, רק אז נגיע לחברת המופת המיוחלת שאותה נביאי ישראל ואבות הציונות ביקשו להקים כאן.
פרשת משפטים מניפה כרטיסים צהובים נצחיים. דוגמא בולטת הציווי "צדק צדק תרדוף". נשאלת השאלה מדוע הכפילות במילה צדק? יש פירושים רבים וטובים לכפילות זו ואני אוהב במיוחד את התובנה הנגזרת מהפסוק שעבור מטרה צודקת אסור להשתמש באמצעים לא צודקים. המטרה (הנכונה) לא מקדשת את כל האמצעים.
עוד חוק מוסרי מאוד מדבר על החובה לסייע לחמור של השונא שלך שכורע ונופל. הפרשה קובעת אין מצב, שלא תושיט יד ותעזור לו, וביחד תקימו את החמור. התורה מבהירה – יש להתחיל בעשייה. רק מתוך המעשים הקטנים שמכריחים אותנו לעשות לטובת מי שיש בלבנו עליו, שלבנו חסום כלפיו, משהו ייפתח בנו, ובלי שנרגיש, ייתכן שמשהו ישתנה בתוכנו ואולי גם בתוך האדם אותו אנו שונאים. המעשה למען האחר, ימיס משקעים, ואולי אף יפתח רגשות של אחווה. כמה יפה – אל תתעלם, עזור ולבסוף ייתכן ותאהב. במילים אחרות, מוסר התורה איננו תועלתני בלבד, הוא מסדיר את היחסים בין בני האדם וגורם אושר ורווחה למירב האנושות. אבל הוא מכוון, שהאדם יתקן את מידותיו ויהפוך להיות טוב יותר. וכפי שהסברתי, כשאתה מסייע לאדם שאינך מחבב, שיש ביניכם היסטוריה שהותירה טעם רע – אתה הופך לאדם נעלה יותר, מוסרי, מעודן ושולט ביצרו.
ועוד הוכחה לחשיבות המעשה מופיעה במשפט הנהדר שבו עם ישראל מקבל את התורה בהצהרה "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע": "וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" באמירה הזו בני ישראל מביעים את נכונותם לבצע את מצוות האלוהים עוד בטרם שמעו והבינו את מה שנדרש מהם. הפסוק מקדים את הנַעֲשֶׂה לנִשְׁמָע ומביע אמון בעצמתו של השינוי ההתנהגותי. מעבר לכך שאמירה זו משקפת אמונה עמוקה, היא גם מבטאת עיקרון ידוע משכבר הימים – שעשייה יכולה להיות יעילה יותר בהשגת שינוי מאשר ההבנה השכלית של הצורך בשינוי. במילים פשוטות: ביום יום קודם שומעים אחר כך עושים וזה בסדר גמור, אבל באתגרים מסוימים עושים ואז ממשיכים לשמוע. למשל, קשה לשכנע אדם להפוך לטבעוני או צמחוני או לעסוק בפעילות גופנית, גם אם מסבירים לו היטב את היתרונות הבריאותיים בשינוי. אבל אם מצליחים לשכנע אותו לעשות ניסיון לזמן מוגדר, בלי להתעמק בסיבות – התחושה הטובה שהוא מרגיש בעקבות השינוי, משכנעת אותו להתמיד בו ולהבין באופן עמוק יותר את יתרונותיו.
הפסיכולוגית רבקה נאמן קובעת שזה בעצם שילוב של טיפול התנהגותי וטיפול קוגניטיבי. הטיפול הקוגניטיבי מניח שתפיסות ומחשבות שליליות שיש להם לגבי עצמם ולגבי מה שקורה להם, מכשיל שינויים כמו למשל: "אין סיכוי", "לא הולך לי" וכו'. ובעצם המונח "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" הוא סוג של CBT: "טיפול קוגניטיבי-התנהגותי", המביע אמון בעוצמת השינוי ההתנהגותי יחד עם הקוגנטיבי משלב את שניהם ללא סדר היררכי ויחד הם מסייעים לאדם ליצור את השינוי המבוקש ולצאת מהעמדה בה הוא מקובע.
פרשת השבוע כל כולה דינים שבין אדם לחברו. אבי תנועת המוסר, רבי ישראל ליפקין מסאלנט, (1883-1810,ליטא, גרמניה), הדגיש שלתנועת המוסר, יש שתי גישות מרכזיות, הפוכות אחת מהשנייה: אפסות האדם "מה אנוש כי תזכרנו" ככתוב בתהילים ח', ומאידך, גדלות האדם "ותחסרהו מעט מאלוהים" (שם ח'). גישת אפסות האדם טוענת שהאדם הוא אפס, הוא כלום, ומתוך הבנת השפלות ומידת הענווה, האדם הופך להיות טוב יותר, צנוע יותר. גישת "גדלות האדם" טוענת שהאדם הוא יקר וחשוב, נברא בצלם האל, הוא חלק אלוה ממעל, ולכן הוא צריך לכבד את עצמו, ולהתנהג בצורה ראויה כלפי כולם. רבי שמחה בונים מפשיסחא (1827-1765, פולין) החרה החזיק אחריו וקבע "כל אחד צריך שיהיו לו שני כיסים, כדי שיוכל להשתמש בזה או בזה לפי הצורך. בכיס הימני מונח המאמר: בשבילי נברא העולם (משנה סנהדרין פרק ד' משנה ה), ובכיס השמאלי: וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח', כ"ז).
שתי הגישות יחד מבטאות את השלמות הנדרשת וזה מה שצריך להנחות אותנו בכל עת, להבין שיש דברים גדולים ועצומים מאיתנו, ומאידך לנצל את כל התבונה והאנרגיות, לשנות לשפר ולנצח כל אתגר. המצב החברתי לא פשוט, הפגנות ומחאות, אלימות מילולית ומה לא. ובנוסף, אויבנו לא נואשים לרגע מלנסות לפגוע בנו, ולכן, ראוי שכולנו נזכור זאת, ננהג בערבות הדדית, נקפיד על מוסר גבוה, נזכור ש"האנחנו לפני האני", נחדד את מסרי הפרשה, ובכך נגלה את סגולתו המופלאה של עם ישראל.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
