משה ובני ישראל. איור מתוך: the Providence Lithograph Company
משה ובני ישראל. איור מתוך: the Providence Lithograph Company

פרשת דברים: על למידה מטעויות, ריסון הכוח וההכרח לקיים חברה צודקת

מדוע רגע לפני הכניסה לארץ מגיע דווקא נאום תוכחה? ולמה למרות הציווי למלחמה, מנסה משה את דרך השלום? אייל חסאן עם פרשת השבוע מזווית קצת אחרת

פורסם בתאריך: 5.8.22 10:41

פרשת השבוע פותחת את החומש האחרון, חומש דברים. השנה נקראת פרשת 'דברים' ממש לפני ט' באב. ספר דברים הקרוי גם משנה תורה הנו נאום סכום של משה על כל ארבעים שנות הנדודים במדבר. משה רבנו המנהיג הנדיר והנהדר שהצהיר על עצמו שהוא כבד פה וכבד לשון נושא נאום תוכחתי ומוסרי כאחד. זהו חשבון נפש של העם ומשה לא מחמיץ שום תמונה מאלבום התמונות של המסע הזה.

 

והתמונות הן קשות, תמונות שכולן תוכחה על חטאי העם במהלך הנדודים. משה מזכיר בפני הבנים את כל חטאי האבות שמתו במדבר ומקדיש מקום מיוחד לחטא המרגלים (שהתרחש בט' באב). פה למעשה נשרף הגשר לארץ המובטחת, שהשאיר את יוצאי מצרים, למות במדבר.

מנהיג תמיד חייב לשפר אופטימיות ותקווה ולא כעס ואווירת נכאים. מדוע משה לא מנסה לטפוח מעט על השכם? מדוע החזרה לחטאים ולמקומות החטא? מדוע דור הבנים שלא חטא נדרש לחזור לתמונות הקשות של הוריהם החוטאים? מדוע הסקירה הקשה הזו? הרי כל דור המדבר יומת ולא ייכנס לארץ. האם לא דיי במות הדור החוטא? האין מקום לקצת אופטימיות לפני הכניסה לארץ?

אייל חסאן. צילום: איריס חסאן

אייל חסאן. צילום: איריס חסאן

הרמב"ם בהלכות תשובה פ"ב מסביר כי "כשיחזור החוטא למקום החטא לא ישוב לחטאו…". לפיכך, משה מזכיר בכוונה את החטאים כדי לחנך באמצעותם את בני ישראל שלא יחטאו כאבותיהם. למה הדבר דומה, למשל, אם בכיתה יש שלושה מאחרים, המורה נוזפת ומעירה כי העמידה בזמנים חשובה. למי? לאלו שהגיעו בזמן. ולמה? כדי לחנך את שאר הכיתה שלא יאחרו כחבריהם המאחרים.

מסכת גיטין (מג' עמוד ב') משלימה את הרמב"ם ומוסיפה כי זיכרון החטא יתקן את דור הבנים וישמש חיסון לעתיד, שכן "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם נכשל בהם". במילים פשוטות, פרגון ושיתוף הצלחות הכרחי, אבל גם למידה מטעויות.

זאת אף זאת, ברור בגישה אימונית ובכלל, שהכישלון הנו השיעור הטוב ביותר להצלחה, נכון שהלמידה האישית מהכישלון הנה דרך מצויינת להצלחה, אבל גם הלמידה מטעויות אחרים תורמת וחשובה. כמו כן, משה פותח בסקירת ההצלחה – יציאה ממצרים, קבלת התורה ובניית המשכן לפני הסקירה השלילית. מתחילים בטוב בדיוק כמו במשוב לתלמיד או למורה. בנאומו, רוצה משה לומר לעם, רגע לפני פרידתו מהם ומותו, כי מערכת היחסים בינם לבין המנהיג סבוכה. כי בדרך ליצירת חברה מופת יהיו עליות ומורדות. העם אמנם חטא, אך גם הוכיח כי ביכולתו לנהוג באחריות, להילחם בעוז רוח, ולנהוג בערבות הדדית. זהו סיפור של עם שלעתים נכשל ולעתים מצליח. זהו סיפור שקורא לאחריות אנושית. האם תצליחו או תכשלו? בידיכם הדבר. האחריות מעתה מוטלת עליכם. זהו, לטעמי עיקר הסיפור אותו מבקש משה לספר לעם. זה הזיכרון אותו הוא מבקש שיישאו עמם.

נאומו התוכחתי של גדול מנהיגנו הוא גם נאום מוסרי ערכי גדול מאוד.

משה מסביר באריכות כי כדי שנזכה בארץ המובטחת צריך בעיקר מערכת משפט צודקת. המטרה אינה רק הגעה לארץ המובטחת, אלא גם הקמת חברת מופת צודקת שהיסודות המקודשים ביותר בה הנם צדק ומוסר. חברה המבקשת לחיות בארץ ולדורות בסיס קיומה הנו הצדק המשפטי השואף לצדק חברתי וזהו המסר הראשון שמשה ביקש להדגיש בפני העם. לא קרבנות. לא תפילה. לא פולחן – משה דרש בתוקף שלכל אדם עשיר או עני, יתום ואלמנה, גר או גביר תהיה נגישות לצדק, וגם לברור הצדק. דבריו של משה כה חדים, וכמה חבל שעם ישראל שכח מסרים אלו והנביאים הקלאסיים מחו כל העת שהמוסר קודם לפולחן. ישעיהו זעק בהפטרת השבוע "גם כי תרבו תפילה אינני שומע… רחצו, הזכו, הסירו רוע מעלליכם… שפטו יתום, ריבו אלמנה", וכמוהו רוב נביאי בית ראשון.

זה החזון אותו טוו מייסדי המדינה. האם גם היום עמנו ומנהיגיו הולכים לאורו של חזון זה? האם כולנו פועלים למען חברה מוסרית וצודקת כל העת? הלוואי.

עוד עיקרון חשוב מעלה משה, ושעליו כתבתי לא מעט בעבר זהו הריסון או ההתרסנות. משה רבנו ידע כמה הכוח משחית ולכן דורש בצורה מפורשת מהעם לרסן את הכוח הצבאי כשהם עוברים ליד אויבים ופוקד על העם "אל תתגרו בם…". הריסון הצבאי יופיע בהמשך (בפרשת כי תצא), אבל יפה שמשה בתחילת נאומו יוצא נגד הכוחניות. הדבר בולט במלחמה עם סיחון מלך האמורי: לאחר שלעם ישראל נאלץ להתאפק ולא להילחם עם אדום, עם עמון ועם מואב האל פוקד להילחם בסיחון. והנה, דווקא עכשיו מחליט משה לשלוח משלחת שלום לסיחון מלך האמורי. איך זה קרה? מדוע משה מסרב לצו האל להילחם בסיחון ושולח במקום זאת משלחת שלום?

מדרשי חז"ל קובעים שמשה, אכן סירב להילחם מבלי שימצה את האפשרות להגיע להסכמה עם סיחון ולעבור בארצו בשלום. חז"ל מבינים שמשה טען כנגד הצו להילחם בסיחון ועמד על חובתו להציע שלום. והקב"ה? הסכים עמו ובעצם משה בנה מודל צבאי שלפיו נלחמים רק אם אין ברירה. קוהלת קבע "עת מלחמה ועת שלום", ומשה הוסיף למעשה – לעולם טוב השלום מן המלחמה.

מדהים לראות כמה עוצמות נפש יש במנהיג משה, ששם נפשו בכפו למען העם, שנאבק מול האל שיסלח לעם, מסתכל עשרות דורות קדימה למען העם ומציב חזון וכוכב צפון ערכי, שהריסון הכרחי, שהצדק והמוסר הם נשמת אפה של החברה ושהשלום הוא העיקר. משה מראה לנו כי המנהיג, גם הענק, הנו בשר ודם והוא מאשים את העם בעונשו הכבד שמנע ממנו הגשמת שליחותו.


רוצים להישאר מעודכנים?

"כאן דרום אשקלון" בוואטסאפ

באינסטגרם

בטלגרם

בטוויטר

אפליקציית "כאן דרום אשקלון" באנדרואיד או באייפון


תגיות:

תגובות

אולי יעניין אותך גם

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר