הפרשה חותמת את חומש המדבר המסתיים בפירוט לא פחות מארבעים ושניים מסעות ומקומות, המשובצים בין המילים "וַיִּסְעוּ… וַיַּחֲנוּ….".
הבה נתחיל בחשיבות הלימוד והמסקנות מתיאור המסעות. נפתח בירידה למצרים שמהווה סוג של מסע ריפוי והחלמה של עם ישראל מקנאה ושנאת אחים. תיאור התחנות השונות מזכיר לעם היכן כַּשְלו, ובכך לאשש את תהליך ההחלמה ולהבטיח שהשלמת הגאולה והחזרה לכנען תוביל לחברת מופת בארץ. יש פה שיעור על דרך של תיקון וצמיחה, שתוביל למוסר ולשותפות גורל וערבות הדדית שיחליפו את קנאת האחים והשנאה. ובעצם, בערוב ימיו, משה קובע שלא לשווא הלכנו. לא לשווא עברנו את התלאות, לא לשווא נפלו החללים שהותרנו בדרך. אנחנו כאן במסע של תיקון, צירוף והחלמה וארבעים ושניים המסעות הן הסימנים.
ומכאן, לסוגייה נוספת, הפרשה מדגישה שלצד המסע יש חנייה. נשאלת השאלה מה חשוב יותר, הנסיעה או החנייה? החיפוש או המציאה? התהליך או היעד? לפי פרשנים רבים הנסיעה לעיתים חשובה מהחניה. המעברים ממקום למקום, יותר חשובים מהמקומות, והבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, מסביר שהעיקר הוא המסע, כי האדם צריך כל הזמן לנוע ולהתקדם. הוא אמר לתלמידיו שכל עשרות המסעות המפורטים בפרשה – קיימים גם בחייו של כל אדם, מרגע לידתו עד עזיבתו את העולם הזה. בכל מסע האדם צריך לעלות בדרגה וללמוד משהו חדש בחייו, גם אם יש ירידות בדרך.
אייל חסאן. צילום: איריס חסאן
אבל הנה אפשרות שונה – בדרך כלל היעד הנו העיקר והחניות נעשות לאגור כוחות. והנה הפרשה שלנו מקדשת גם את החניות ולא רק את המסע. לפי רש"י החניה היא חלק מהמסע כדבריו "מקום חנייתן אף הוא קרוי מסע". החניות במסע בני ישראל ובכל מסע החיים שלנו מאפשרות לעכל את החוויות, לנוח, לחשוב ולאגור כוחות לקראת המסע הבא. כשם שהשבת נותנת כוחות לקראת כל שבוע, כך חנייה, משוב ביניים, עצירה, חופשה ומנוחה הכרחיים לכל ארגון, משפחה או אדם.
לחנייה יש ערך משפחתי – כולנו אצים ורצים עסוקים בעבודה ואז מגיעים הביתה לחנייה איכותית עם המשפחה. זמן האיכות הזה בערבים ובסופי שבוע הנו בעל משמעות עצומה ומהווה מעין דלק למסע של היום והימים הבאים. רבים מאיתנו מקדשים את המסע המטורף בעבודה ואיפה לא, ומפרשת השבוע חשוב שנלמד לקדש ולהעריך גם את החניות, העצירות, המנוחות שנותנות כוחות לאתגרים הבאים.
ומה החשיבות שבציון כל אחד ואחד מהמקומות שבני ישראל חנו ונסעו שם? חומש במדבר הנו חומש המסע. לכל מסע תכלית וגם זיכרון היסטורי. אין קיום לזיכרון ההיסטורי ללא נקודות ציון, ובמקרה שלנו – נקודות ציון ממש. ולמה הדבר דומה? אנחנו שואלים את עצמנו לא פעם, איפה הייתי כשקרה האירוע הזה או האחר? ומצד שני, אנחנו נוסעים לבקר מקומות כדי להיזכר באירועים שקרו לנו באותם מקומות, ויש לנו צורך לראות, לדעת בדיוק איפה המקרה הזה והמקרה ההוא קרו. זאת אף זאת, הזיכרון הזה של המקומות בהם היינו לא רק עוזר לנו להיזכר מה קרה באותם מקומות, אלא שלזיכרונות האלה יש ערך חינוכי. אדם סוקר את עברו, את ההצלחות ואת הקשיים, ולומד מכך. יש צורך בשחזור המסעות בשנות המדבר, כי הם מזכירים לנו את האירועים שקרו במדבר זה. יש צורך בזיכרון, כי ממנו נוכל ללמוד בהמשך הדרך.תיאור המסע והיעד מסמלים את תבנית חיינו כשילוב של יצירה, חיפוש והתבססות. המסע הוא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. כשאנחנו בעיצומו של חיפוש הדרך, הכל פתוח, הכל מרגש, הכל אפשרי. זהו המדבר האינסופי, על כל הקשיים המאפשר גם מרחב גדול ומרווח נשימה. יש בו את ההתרגשות של התהוות הדברים בטרם קיבלו צורה סופית.
והארץ על גבולותיה היא סיום המסע. היא מסמלת את הביטחון, שיש בו גם סופיות. יש בגבולות הארץ יציבות, תחושה של קבע, רוגע שבשגרה. ולכן פרשת מסעי משלבת איזון להרפתקנות של המדבר למול היציבות שבארץ הנכספת, בדומה למהלך חייו של האדם.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
