פרשת פְקוּדֵ֤י מסיימת את ספר שמות במה שנראה כמו מאזן שנתי של רואה חשבון. אחרי הגאולה וים סוף. אחרי הר סיני ועשרת הדברות, אחרי חטא העגל והכעס והרחמים, אחרי נדבת העם והקמת המשכן ואוהל מועד.
מגיעה פרשת פקודי ומסיימת בדוח. דוח יבש לכאורה על כמה זהב תרמו וכמה כסף ונחושת, ולאיפה "הלך הכסף".
וזאת מדוע? בשביל לטהר את האווירה בינינו וליצור אמון, זה לא מספיק להיות ישרים כמו משה אפילו. האמת חייבת גם להיראות עד לפרט הכי שולי וטריוויאלי. זה החומר שבונה אמון, וזאת האיכות שמונעת חוסר אמון.
אייל חסאן. צילום: איריס חסאן
הפרשה כוללת דו"ח מאוד מפורט של משה על מה נתרם מהעם עבור המשכן, ומה נעשה בתרומות הללו. זה דו"ח המהווה דוגמא נאמנה להתנהגות של כל מי שמופקד על כספי ציבור. כאשר אנו מדברים היום על שקיפות ועל אחריותיות, על דין וחשבון של מנהיגות כדאי לקרוא היטב את הפרשה הזו וללמוד מהי שקיפות ומהו מתן דין וחשבון. הפרשה למעשה קובעת שזו החובה של כל מנהל או מנהיג.
בהמשך, מוצג החושן שעל בגדי הכוהן הגדול בדומה לתמונה בתעודת זהות של עם צעיר, שאך זה הונפקה.
שתים עשרה האבנים היקרות משובצות באופן אחיד ושונות בצִבען ובמראן, בדיוק כמו שבטי ישראל. בכל אחת מן המשבצות של החושן מתגלה אבן מיוחדת – פטדה, ברקת, אודם ועוד, כל אחת שונה מחברותיה. ושוב, אין אבן יפה אל מול אבן עלובה, אין אבן זולה אל מול אבן יקרה – כל אבן בחושן היא טובה, כמו האבנים שסביבותיה, כל אבן בחושן היא יפה, בצבע המיוחד שלה, שונה מהאבנים שסביבותיה. הצגת ייחודו של כל שבט והחיבור לאלוהים, דרך הכוהן הגדול, בהירה. זה מה שעשו בוני המדינה בתש"ח, זה חזון קיבוץ הגלויות של נביאי ישראל, וזה מה נדרש מכולנו כל העת – לדבר אל כל הרבדים בציבור. בואו נלמד מעיקרון אבני החושן.
הפרשה והחושן מבהירים לנו שאפשר להכיל שונות תחת מתווה אחד, וכך בכיתה, לכל ילד איכות מיוחדת והמורה שחפץ שהוראתו אומנותו תצליח חייב להכיל ולקדם כל ילדה וילד באופן ייחודי ונבון.
ומכאן לרעיון נוסף, כאשר תמה המלאכה ונחנך המשכן התורה בוחרת לסמן את שכינתו של האל ואת בחירתו במשכן בשתי דרכים. האחת היא הענן המכסה את אוהל מועד והמלמד כי כבוד ה' מילֵא את המשכן.
הדרך השנייה היא האש היורדת מהשמים ואוכלת את הקרבן. (התיאור יובא בחומש ויקרא פרק ט'). האש והענן מסמנים את גבולות הקרבה האפשרית אל האל. יש הבוחרים להתקרב אליו עוד ועוד, לשוחח אִתו ולחוש אותו, ואז הקרבה יוצרת תלות והיא מסוכנת. יש הבוחרים להתרחק ולהשאירו אל מופשט ורחוק. אך גם כאן אורבת סכנת ההתנתקות וההתרחקות. לכן הדרך המוצעת בפרשה, לטעמי היא דרך האמצע לא להתקרב יותר מידי לאל, לקודש ובוודאי שלא להתרחק.
ועוד רעיון נצחי ניתן לזהות בפרשה החותמת את חומש שמות – המנהיג כ-CIVIL SERVANT (=משרת ציבור). משה עמל בלי סוף על בניית המשכן וכאשר המשכן בנוי, משה אינו יכול להיכנס אליו. כמה פעמים אנו רואים מנהיגים או פוליטיקאים שרצים "לגזור קופון" בחנוכת כל ארוע? משה מלמד את כולנו מהי מנהיגות. משה לא תופס את עצמו כאדם העושה את מעשיו למען עצמו או למען איזשהו אינטרס צר. למעשה, משה קובע רף חדש למנהיג משרת: מנהיג דיאלוגי – משרת של האל ומשרת של הציבור. המשכן מדהים, החושן מרהיב, אוהל מועד מלא קדושה אבל על הדרך זוכים בשיעור במנהיגות: משה, המנהיג כמשרת, הלוואי ונלמד כולנו.
ויש עוד עיקרון נצחי בתיאור, שמשה לא יכול להיכנס למשכן. לעתים אנו עמלים, לוקחים משכנתא, קונים בית, מרהטים בקפידה מבצעים חנוכת בית וכאילו חושבים – סיימנו… אז לא – התורה אומרת כאן ששום דבר לא נגמר, התהליך בעיצומו או כלשון פרקי אבות "לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה".
בכל מהלך משמעותי, בכל שלב בחיים, בכל פרוייקט בעבודה אסור לנשום לרווחה. נהנים, "לוקחים אוויר" וממשיכים הלאה ליעד הבא.
לסיכום, בבית ובעבודה אסור לנוח על זרי הדפנה, יש לנהוג בשקיפות ובאחריותיות והכי חשוב להשאיר את האינטרס האישי בסוף ולדעת להכיל את כל הגוונים והשונות בכל אדם.
שבת שלום.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
