פרשת ויגש מוקדשת לחבריי המנהיגים בני וקנין וארמו וקנין (ושאר אחיהם) ולעילוי נשמת אימם סוליקה (סול) ז"ל. אימם סול גידלה מנהיגים לתפארת בהנהגת העיר ובהנהגת עובדי העירייה. ואין כמו פרשה זו לבטא שיעור במנהיגות כפי שהורישה לבניה האם סוליקה וקנין ז"ל.
פרשת ויגש מתחילה במעמד מפחיד: יוסף כולא את בנימין ונכון לשחרר את האחים לארצם. מבוהלים עד עמקי נשמתם עומדים יהודה ואחיו מול יוסף, בטוחים שהמשנה לפרעה עומד לקחת מאביהם ומהם את בנימין, אחיהם הקטן, לעבדות. ובשיא הדרמה והמשבר מופיעה מנהיגות.
מנהיגות ואחריות הולכים יחד. מנהיג חייב להיות אחראי על מעשיו והחלטותיו ואפילו להיות נכון לשלם מחיר בגין שגיאות וכישלונות, כזה הוא גיבור פרשת השבוע שלנו יהודה. יוסף, שמשנה פניו והתנהגותו כל העת מעמיד את האחים במבחן ענק – הוא רוצה לוודא שגם האחים שלו (שהתעללו בו וכמעט הביאו למותו) השתנו.
זו אינה נקמה, אלא הוא מעמיד אותם ב"המבחן" האמיתי: אם האחים היו משאירים את בנימין בכלא, יוסף כנראה לא היה מתוודה בפניהם. הוא חי בלעדיהם עשרים שנה, ויכל אולי, מבחינתו להמשיך לחיות בלעדיהם עוד ועוד.
אייל חסאן. צילום: איריס חסאן
אבל יהודה, המנהיג טורף את הקלפים, כי יש בו את דפוסי המנהיגות הכוללים אומץ, לקיחת סיכונים ומימוש אחריות. יהודה ניגש ומסתכן בעימות עם יוסף שהיה שליט בארץ מצרים "כי כמוךָ כפרעה" יהודה נואם נאום סנגוריה גדול על יעקב, האב השכול הזקן שעשוי למות מצער אם לא יוחזר בנימין. הוא מספר על אחריותו האישית לאחיו הקטן ולאביו הזקן. כעת זו שיחה בין שני מנהיגים – יוסף מצד אחד ויהודה מצד שני "כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי? פן אראה ברע אשר ימצא את אבי". יהודה מציע שייקח אותו במקום בנימין, אחרי שהבהיר שלא יוכל לחזור לאביו בלי לקיים הבטחתו. הוא מוכן לשלם מחיר כבד מאוד להיכלא במקום בנימין "ועתה ישב-נא עבדך תחת הנער עבד לאדנִי; והנער יעל עם אֶחָיו".
יהודה עבר שינוי משמעותי הוא מקבל אחריות על מעשיו מול כלתו תמר (בפרשת וישב) ולוקח אחריות, אף שאינו בכור יעקב, על בנימין אחיו. יותר מכך, יהודה לומד מהשגיאות ומתקן טעויות כאשר מבין, כי מכירת יוסף הכתה קשות באביו ובכולם ולכן, בחר לנהוג אחרת בסוגיית בנימין. נאומו של יהודה בפרשת ויגש מלמד אותנו את חשיבות הסיפור כולו ולא רק הפרטים העכשוויים. המצב לא פשוט ולכאורה אין שום מוצא. יהודה מלמד אותנו מה עושים שנתקעים ואיך פותחים לבבות. הוא מספר את הסיפור המלא מההתחלה, מדבר מהלב, משתף בתחושות שלו, ולא מתבייש גם לזעוק ולכעוס ולהביע צער ומצוקה, מכך נלמד כי ברגעי מצוקה כדאי לחזור להתחלה לסיפור הכללי ובמצב שכזה הסיכוי שלב יפגוש לב והבעיה תיפתר גבוה יותר.
דבריו המרגשים של יהודה (המילים אב ו-בן מופיעות המון בנאום) ממחישים את עומק השינוי שחל באחים. מי שמכרו בנעוריהם אח לעבדות מוכנים היום להקריב את חייהם כדי להציל אח מעבדות. זה השינוי העמוק והתיקון שיוסף הצדיק ביקש לתקן בהם. לאחים כאלה, שעברו תיקון מידות, יוסף יכול למחול ולסלוח וכן ליצור קשר ולכן זהו שיא העלילה. יהודה, מנהיג האחים וזה שמכר את יוסף לישמעאלים (או למדיינים), עומד מול יוסף, כעת המשנה למלך מצרים, ומציע את עצמו לעבדות תחת בנימין, האח הצעיר, האין תיקון אמיתי מזה?
ויוסף, הרואה שזה שמכר אותו לעבדות, באופן הנורא והאכזרי ביותר, עושה תיקון מלא, ושם עצמו לעבד עולם תחת אחיו, מבין שנסגר המעגל והגיע הזמן לסלוח, להתגלות וליישר את ההדורים. ואגב, זהו התיקון הנכון לפי הרמב"ם הגורס כי בתיקון ובתשובה יש שלושה חלקים הראשון הוא וידוי, השני חרטה והשלישי הוא עזיבת החטא והאחים ובראשם יהודה עמדו בשלושת השלבים. כעת יחשוף יוסף כי הוא אחיהם. כל מצרים שומעת את קול בכיו הרם והבכי מגיע עד ארמון פרעה. האחים נמצאים מולו, הם בהלם. הם בפחד. האם יזכיר וינזוף בהם על חטאם הנורא בדותן? לא!
זהו אחד הרגעים המכוננים בתורה יוסף מראה לנו את יופייה של אחת המתנות המרהיבות ביותר שקיבלנו כאן עלי אדמות והיא היכולת לסלוח ובפעם הראשונה בתורה.
זה לא אתם שמכרתם אותי למצרים, הוא מגלגל את המציאות מחדש. זה רצון האל. ומה שאתם חשבתם לרעה, הקב"ה חשב לטובה. יוסף חוסך לאחיו לא רק את הדין והעונש אלא גם את ייסורי רגשי האשמה. את הבושה. את נקיפות המצפון. יוסף, שהתנהג בנוקשות והשפיל את אחיו מאז המפגש המחודש, מרחם כעת ומגיע למסקנה שהם כבר באו על עונשם ולכן, מחליט לנקות אותם מהאשמה ופותח להם ראייה חדשה, לא רק של ההווה והעתיד אלא גם של העבר. יותר מכך, המטרה הייתה שיוסף יציל את משפחתו מרעב, ועוד עם רוח גבית אלוקית, הוא נותן משמעות שונה לסבל, שהם גרמו ושהוא עבר והופך אותו למציל הלאומי בחסות האל, כמובן. נפתחת לו ראייה חדשה, לא רק של ההווה והעתיד אלא גם של העבר.
ואחר כך עוד רגע מרגש ומכונן, המפגש עם האב הקשיש יעקב: ושוב כמו במקרים רבים בתנ"ך החיים והמוות נקשרים זה לזה גם בעיצומו של רגע הפגישה הממשית בין האב לבנו "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף, אָמוּתָה הַפָּעַם, אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת-פָּנֶיךָ, כִּי עוֹדְךָ חָי". יעקב אומר שכעת יוכל למות "בשקט" אחרי שראה את בנו האהוב. כשהוא יורד למצרים, ויוסף עולה לפגוש אותו, הבן נופל על צווארי אביו ומנשק ומנשק, אבל האבא לא נופל ולא מנשק. כמה שלוות נפש ואיפוק מלמד אותנו יעקב. רק אחרי שנאמר על יוסף: "ויבך על צואריו עוד", כלומר בכיה אחרי בכיה אחרי בכיה, יעקב מבין ומשתכנע. אבל בשיא המפגש "החי" חבוי מוות נסתר: מכאן תתחיל גלות מצרים. שמחת המפגש בין האב לבנו מהולה בצער הגלות.
לסיכום, בדרמה הזו למדנו עוד פרק בשיעור שמנהיגות ואחריות הולכים יחד, ראינו את כוחה של אחת המתנות המרהיבות – היכולת לסלוח, ולמדנו איך מבצעים תיקון מידות אמיתי ונכון.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
