הפרשה מתחילה בארבע מילים שיגדירו את כל הפרקים הבאים בספר: "אלה תולדות יעקב, יוסף" ללמדנו שכל מה שיקרה ליעקב ולמשפחתו יהיה קשור ביוסף.
בפרשה יעקב מגיע לארץ כנען, והדרמות במשפחתו נמשכות במלוא עוזן. זרעי הפורענות של הפרשה הקודמת שבה מתעדפים אח זה על אחר מתפרצים במלוא כוחם ההרסני. יעקב אהב את יוסף יותר מכל בניו "כי בן זקונים הוא לו" הרגש הזה אולי בלתי נשלט אבל יעקב בוחר לבטא את רגש אהבתו בצורה לא אחראית ומנקרת עיניים כאשר עושה לו "כתונת פסים" מיוחדת במינה. זו הייתה טעות, טעות קשה וחז"ל כבר העירו על התנהגותו של יעקב אבינו “לעולם אל ישנה אדם בניו בין הבנים". והאחים מקנאים ב"ילד של אבא" ושונאים ובהמשך כמעט גורמים למותו והוא נזרק כעבד למצרים.
האחים יכלו לכעוס על אביהם, לחבב פחות את יוסף אבל הם בוחרים לשנוא אותו ובהמשך "ויתנכלו אותו להמיתו" – אפילו להרוג אותו. למה? שימו לב בחיים שהבחירה לכעוס או להיעלב או חלילה לשנוא בידיים שלנו. וכולם כאן בוחרים בטעויות: יעקב שבחר להראות ללאה את חוסר אהבתו אליה, בוחר כעת להעדיף את יוסף באופן גלוי וחד, יוסף "הילד של אבא" בוחר לנצל את העדפת אביו ולהתנשא עליהם והאחים בוחרים לשנוא אותו ואפילו לנסות להרגו. כמה חשובה יכולת הבחירה, כולנו חייבים ללמוד מכך, כמעט הכל בידיים שלנו.
ומכאן לחשיבות הדיאלוג: האחים השונאים את יוסף לא יכולים אפילו לדבר עמו "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי־אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל־אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם". אמנם רש"י מבקש ללמד עליהם זכות "שלא רצו להיות צבועים", אבל אני נוטה לפרשנות אחרת שמוכרחים לדבר גם אם לא מסכימים או כועסים, הדיאלוג במשפחה, בעבודה ובחיים בכלל הכרחי. איך זה שהאחים שמהם ייבנה עם ישראל שונאים את אחיהם בלבבם במקום להוכיח אותו? איך כל האחים לא יכלו לדבר איתו?
אייל חסאן. צילום: איריס חסאן
המשפט הזה קשה ומאתגר אותי כאיש חינוך. בכל מצב, בכל מצב צריך לדבר ולהקשיב, גם כשיש מחלוקות. השתיקה הזו רועמת ממילים. חבל! ויעקב ממשיך במדיניות שגויה זו. הדעת נותנת שיעקב ידע שהאחים שונאים את בנו יוסף, אבל, ככל הנראה עבר על שתיקת האחים בשתיקה משלו. גם זוהי טעות. לעתים רבים מעדיפים "לקנות שקט" בהווה. אבל לא תמיד לבחור בשתיקה ובהתעלמות מהבעיה זה דבר טוב. יעקב היה חייב לפעול לתיקון המעוות: את יוסף להדריך לנהוג אחרת. ומול האחים לדרוש לעצור את סחף האיבה הגדולה. שתיקת יעקב גרמה לביטויי השנאה להידרדר להתנכלות קיצונית.
עצוב לראות איך רוב המשפחות שייסדו את העם שלנו מסובכות, לאן נעלמת אחוות האחים? מדוע האהבה של הורים לילדיהם מאופיינת באפליה? התנ"ך בא ללמד אותנו מטעויות אלו, לחנך אותנו שיש צורך להשקיע בתשתית המשפחתית. קנאה בין אחים היא תופעה נפוצה, וההדחקה שלה במקרה הטוב או הניסיון של ההורים לתעדף אח זה על אחר כמו שעושה יעקב וטועה רק מסכנת את המשפחה. במילים פשוטות אל תהיה בטוח שאם יש לך ילדים הם בהכרח יאהבו אחד את השני. עליך לפעול לקרב ביניהם, ובהמשך אף בין כלתך ו\או החתן שלך. זכור שאם תשווה ביניהם, אם תזרע בין ילדיך קנאה, היא מסוכנת והרסנית. אם אתה מחנך אל תשווה בין תלמידים. אל תאמר "דן תהיה כמו מיקי!". אם אתה מנהל בעבודה דאג ליחסי צוות טובים ללא רגשי קנאה וכו'.
ומכאן לעלייתו של יוסף לתפקיד משנה למלך מצרים: יוסף שנזרק לבור הגיע כעבד לבית השר המצרי פוטיפר. שם עלה לגדולה. ואז, אשת פוטיפר ניסתה לפתותו יום יום. יוסף שלט ביצרו, הפגין לויאליות לאדונו ולאלוקים ועמד בניסיון. המדרש מספר כי באותה שעה שניסתה לפתותו עלה דיוקנו של אביו בראשו ולכן סירב. יוסף, זמן רב במצרים, למד את השפה והאורחות המצריות, אבל נשאר "ילד של אבא" (הפעם לטובה) והבין כי הבחירה היא בין "להיות מצרי" להיכנע ליצר ולאשת פוטיפר, או לזכור מאיפה בא ולאן הוא הולך. יוסף בחר ב"אבא" ושלט ביצרו. יוסף כמו בשיר של מוקי היה "ילד של אבא" וקורותיו ממש דומים לקורות אביו: שניהם נולדו לעקרות (יש האומרים מהולים), שניהם נשנאו על ידי אח/ים, שניהם עלו לגדולה בחו"ל, נשאו בחו"ל ומתו בחו"ל ועוד.
הפרשה נקראת בחג החנוכה והחג מציין, לא רק ניצחון מלחמתי של המכבים על היוונים, כי אם גם ובעיקר ניצחון והישרדות במלחמת תרבות. גם סיפורו של יוסף, גיבורנו הוא סיפור של מאבקי תרבות, סיפור של סכנות רוחניות ותרבותיות העוברות עליו, ויכולת אדירה לגבור על הסכנות ולהישאר נער עברי. ועוד מסר חשוב: דווקא אחרי שעמד בניסיון אדיר מול אשת פוטיפר הוא נזרק לבית האסורים.
הרבי מליובאוויטש מסביר שיוסף עבר שינוי תהומי: מחוסר תשומת לב לאחיו הוא מתעניין בזולתו, "מדוע פניכם רעים היום?" שואל יוסף את השרים שיושבים איתו בכלא. הפסוק הזה מלמד הוראה נפלאה: הגיוני שיוסף במצבו יהיה בדיכאון ובכעס על כל העולם, ובטח שלא יתעניין בשרי פרעה. ובכל זאת, בלי לחשוב על מצבו שלו יוסף מתעניין איך יכול לעזור להם. יוסף התחיל מחוסר רגישות לקרובים לו, לאחיו, והוא מגיע אל רגישות עצומה אל הזולת שמרוחק ממנו. היש תיקון גדול מזה?
מכאן תיסלל הדרך לגדולה שתכלול יציאה מן הכלא, שלטון על מצרים והצלת משפחתו. חשוב שגם אנו נלמד להתעניין בשלומם של אחרים. לשים לב מה הילד אומר ובעיקר מה לא אומר, להסביר פנים לכל אורח או עובד בארגון. זו מלאכה לא קלה אבל היא מקפלת בתוכה אחריות, רגישות ומנהיגות.
הנה כי כן, הבה נבין כי יכולת הבחירה שלנו קריטית לעתים. בואו נזכור משפחה לא בוחרים, אבל כן בוחרים איך לנהל אותה ורצוי לנהל אותה במינימום טעויות, במקסימום שוויון וללא הצפת רגשי קנאה מיותרים, ובנוסף, כל אדם צריך להשתדל להתעניין בשלומם של אחרים, לשלוט ביצרו ובתאוותיו ולדעת לנהל דיאלוג גם בעת מתחים ומחלוקות.
ילד של אבא
מילים: דני ניב (מוקי)
ילד של אבא
אל מה אתה חולם
מה בוער לך בלב.
וכמה טוב שבאת
ביחד זה שלם.
בעיניים שרואות הכל אין שום דבר כואב.
שנים זולגות כמו מיים ישר לשום מקום.
לרוץ רחוק להיות קרוב
יום הופך ללילה ולילה שוב ליום.
ולהחזיק חזק ולעולם לא לעזוב
כי זמן לא עוצר, הוא אף, נשרף, מסך עשן
היה לאילן תפוס ירח שוט על ענן.
וזה הזמן שלך לזרוח ולדעת ולגעת בהכל.
לטרוף את העולם אל תפחד לפעול.
ילד שלי הכל מחכה רק לך.
ואבא כאן תמיד לחבק ולשמור אותך,
עד סוף העולם אני לא עוזב אותך.
ילד שלי לך רק בדרך שלך.
ילד של אבא רואה בך אותי
את הילד שהייתי בעצמי.
וכל מה שקורה לך מרגיש כאילו לי.
ללמוד שוב מחדש מה אני ומי.
קדימה והלאה הכל נמצא בך.
וכל יום חדש הוא אבטחה.
בעולם הזה יש צער כמו שיש שמחה.
תן לאהבה שלך להוביל אותך.
כי זמן לא עוצר, הוא אף, נשרף, מסך עשן
היה לאילן תפוס ירח שוט על ענן.
כי זה הזמן שלך לזרוח ולדעת ולגעת בהכל.
לטרוף את העולם אל תפחד לפעול.
ילד שלי הכל מחכה רק לך.
ואבא כאן תמיד לחבק ולשמור אותך,
עד סוף האולם אני לא עוזב אותך.
ילד שלי לך רק בדרך שלך.
