פרשת עקב מציעה לנו "דיל" פשוט ששכר רב בצידו. משה רבנו שב ומזכיר לעם ישראל את הברית שנכרתה במעמד הר סיני עם ה' ומחדש אותה. העם העומד לעבור את הירדן אמור להתחיל במערכת חיים חדשה שאינה דומה כלל ועיקר לחיים במדבר. חיים של עם חופשי החי בארצו. אחרי כיבוש הארץ יישארו בארץ שרידים של עמי כנען שאמונותיהם ותרבותם שונות לחלוטין מישראל ולכן היה סביר לחשוש שישראל ישכחו את הברית.
משה מציע לעם שאם יבחרו בטוב – הברית והחסד מצידו של ה' יגיעו בארבעה תחומים:
1. ריבוי אוכלוסין – "ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך".
2. כלכלה – "ופרי אדמתך דגנך ותירשך ויצהרך שגר אלפיך".
3. בריאות – "והסיר ה' ממך כל חלי".
4. ביטחון – "ואכלת את כל העמים אשר ה' אלוהיך נותן".
בפרשה שלנו התורה יודעת כי השפע בפתח ומזהירה "כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם". מדוע האזהרה הכפולה והנוקבת?
נתחיל ב"לחם" – הלחם הוא הוא החומריות, השובע, הוא ההגעה אל היעד. אולם דווקא השפע הזה מוביל בקלות לשאננות, המביאה לניתוק רגשי שבלעדיו נעלמים הקשר והמידות הטובות. לכן, ברור שההצלחה המלווה בגאווה והתנשאות, היא הרסנית וממנה יש להיזהר. איך צריך לנהוג? בעוז ובענווה.
אייל חסאן. צילום: פבל
ומכאן ל"מוֹצָא פִי ה'" שאיננו רק דבר האל המורה את הדרך, מוצא פי ה' הוא גם החיפוש, הסקרנות והצורך המתמיד בגילויו. רק כך "יִחְיֶה הָאָדָם", רק כך לא "ירד מהפסים" רק כך יישאר חיוני ולא יעלם בתוך עולם השפע. לפיכך עלינו תמיד ללמוד ולהסתקרן, להקשיב, לשאול ולתהות, להעשיר את המוח ולא רק את הגוף. הדבר מכוון לחינוך בפרט ולחיים בכלל.
בני ישראל עומדים לסיים טירונות ארוכה של ארבעים שנה במדבר, כדי להתכונן לכיבוש הארץ. הם עברו אימון נפשי וגופני: חיי המדבר וההסתפקות במזון מדברי מועט ובמן, היוו סדרת אימונים שנועדה להכשיר אותם לקראת המצבים הקשים הצפויים להם.
אבל תקופת המדבר עומדת להסתיים והעתיד הקרוב יזמן גם שפע, עונג, הנאות וחיים טובים יותר. הדבר רלוונטי כל העת ובמיוחד כעת בחופש הגדול שבו ריבוי השפע זמין יותר. וכאן מודגש הערך הכל כך יפה של הכרה בטוב "וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לך" – (המופיעה גם בברכת המזון).
זו בעצם אחת מאבני היסוד בחיים – בתחילת כל מסע\שירות\נישואין\דרך המציאות קשה, סובלים מעט, מסתפקים במועט. אחר כך המצב משתפר, החיים נוחים יותר וכאן הסכנה לשינוי המידות. ולכן, התורה מדגישה לנו לברך את האל, להודות על כל הטוב ולא לשכוח. שום דבר לא מובן מאליו – הכרת הטוב הכרחית ומועילה. המסר הזה חייב לחלחל גם לכל מנהיג, מפקד או מנהל – לא לשנות המידות כאשר מתקדמים הלאה.
כיבוש הארץ בפתח ומשה שוב, מחזק את העם, ואומר להם שלא יפחדו מהאומות הנמצאות בה: "לא תירא מהם…" כי ה' הוא זה שנלחם בשבילם, כמו שעשה למצרים. לצד ההבטחות משה לא שוכח להוכיח אותם ואומר לעם כי הם זכו לרשת את הארץ בגלל השבועה שנשבע ה' לאבות, ולא בגלל צדקתם: "כי עם קשה עורף אתה". והוא גם מפרט להם את המקומות בהם הכעיסו את האל: חטא העגל בחורב ועוד. עמי כנען הם עובדי עבודה זרה ולא ניסו לעקור עבודה זרה מחייהם. רק התנאי הזה, של "רשעת הגוים האלה", מאפשר לתת את ארצם לזולתם. אבל, הארץ ניתנת לבני ישראל בתנאי שיכוננו בה "ארץ טובה", ארץ נקייה מכל עבודה זרה, ארץ מוסרית. זהו ציווי נצחי עבורנו – עלינו לכונן חברת מופת, מדינה ערכית המהווה זרקור לכולנו.
גם אחרי כיבוש הארץ, מחכים לעם אתגרים: התורה יודעת גם יודעת כמה רבים הפיתויים בארץ, כמה השפע מסוכן לרוח ומזהירה, "פן תאכל ושבעת… ואמרת בלבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". התורה מדגישה בכל מצב ובמיוחד בעת שפע – אסור לשכוח את האל.
ברשותכם נעצור ונתמקד בהנחיה לא לשכוח את הקב"ה.
אני מתרגש מחדש לקרוא את פרשנותו האקטואלית של הרב בני לאו לפסוק זה. בעת האחרונה מדינתנו מלאה במחלוקות ובהתדיינויות בנוגע לקהילות הלהטבי"ם וקבוצות אחרות. הרב בני לאו (רב בית כנסת הרמב"ן בשכונת קטמון בירושלים, ראש מיזם 929 – תנ"ך ביחד ועמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה) יצא נגד ההומופוביה וכל גזענות והגדיר אותם כשכחת האל – לא פחות ואני מצטט (מילה במילה): "התשתית של כל הרוע הזה מקורו בשכחת האלוהים. כן, גם אנשים הנקראים דתיים עשויים גם כן לשכוח את האלוהים. מקפידים על דיני כשרות ותפילה אך ידיהם מלאות בדם נקי. לא קולטים שהם רק קטע קטן מהתגלות האלוהים על פני הארץ. כל אדם אחר הוא קטע אחר של אותו אלוה. פגעת בו – פגעת באלוהים כולו. איך אפשר לפגוע באדם ולהיקרא דתי? על זה מאיימים עלינו כל נביאי ישראל שנגורש מן הארץ".
הרב לאו קובע – שכחת האל הנה התנהגות לא מוסרית. המוסר קודם לפולחן. נקודה. כמה עוצמה יש בפירושו זה של הרב לאו. כמה חשוב שנשמור על כבודם של כל בני האדם. חובה שנסור מרע וניזכר במסר מהפרשה הקודמת "ועשית הישר והטוב…".
הפרשה גם מבקשת לדבוק באל, להידמות לו. ואולם, אפשר להידמות לאל הגדול והנורא? משה בא ומצביע על מידות שכל אדם אכן יכול לדבוק בהן וגם מן הראוי שיעשה זאת: "אֲשֶׁר לא יִשָּׂא פָנִים וְלא יִקַּח שֹׁחַד: עֹשֶֹה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִֹמְלָה" אלה המידות המודגשות כאן.
הנה כי כן, אנו אנשי חינוך ואחרים חייבים תמיד לדעת להכיר ולהוקיר את הטוב, להתייחס לכל אדם כחלק מהתגלות אלוקית, לסלוד מחיים שהם רק לחם ושעשועים, ולהקפיד על מוסר וצדק, סקרנות ולמידה.
שבת שלום.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
