אחר המלחמות נגד סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן, כשעם ישראל התיישב באזור גבול מואב. בלק בן ציפור, מלך מואב, נבהל מכך שבני ישראל חנו בגבולו, ולאחר שהתייעץ עם זקני מדיין, שלח מלאכים כדי לקרוא לבלעם שיקלל את ישראל, כיון שהיה ידוע שקללותיו וברכותיו של בלעם מתקיימות. בלק מפעיל את כל לחצו על בלעם. מבקש ממנו לקלל את ישראל בקרב העולם. להדיח אותו.
בלק שכח את מהות החיים: סור מרע ועשה טוב – תבנה לעצמך, אל תהרוס לאחרים והכוונה כדי להצליח – עלינו לעזור לעצמנו ולא להתמקד בלקלקל לאחר.
בלק פונה אל בלעם ומבקש ממנו לקלל את עם ישראל. שימו לב, בלק לא מבקש מבלעם לברך את עצמו ואת עמו, אלא לקלל את האחר. הוא לא מבקש בנייה אלא הרס, לא מילים טובות אלא השמצות. המסר שלומדים מכך ברור, בכל תחום – חברתי, מקצועי או פוליטי – כדי להתקדם ולהצליח התמקד בעצמך ואל "תדרוך על האחר".
בלעם מסרב לקלל את עם ישראל, ובלק לא אומר נואש: פיתוי אחר פיתוי, חנופה, ממון, לוביסטים – הכל הוא מציע לבלעם, שאומר לא אעשה דבר בלי אישור אלוהי ישראל (כן, גם גדול המכשפים אז מכיר באל).
אייל חסאן. צילום: פבל
לבסוף האל מתיר לו לצאת לקראת בלק אבל מבהיר לו כי יאמר רק מה שהאל יתיר לו לומר. הוא חובש את אתונו, יוצא לדרך ואז כנראה מחליט להתפתות ואולי לקלל את עם ישראל. או אז האל מחליט ללמד אותו לקח באמצעות בהמה הנחשבת לא חכמה – אתון. מלאך האל חוסם את האתון בדרך ובלעם שלא רואה את המלאך נוזף באתונו קשות. כמה אירוני שאתון רואה משהו שבלעם "החכם" לא רואה.
אבל, אפשר לראות זאת אחרת: האתון יודעת את דבר אלוהים, את האמת שבלעם מנסה להשכיח. האתון כמטאפורה, היא המוסר הפנימי, הנקי, היא בעל חיים פגיע, תמים ונאמן. העימות הפנימי בין בלעם לאתונו המדברת, נתפס כאירוע על-טבעי. והאירוניה – אדם הבין לבסוף את אשר ידע מלכתחילה: לא הולכים נגד ריבונו של עולם.
הנס איננו רק התגלות מלאך ה' לבעל חיים – האמת הרי היתה מונחת שם כל הזמן. הנס הוא נכונותו של בלעם לעצור להירגע מיצרו ותשוקתו, לפקוח עיניים, להקשיב, ולחזור אל עצמו. זו הסיבה שהסיפור נותר משל נדיר, על מי שבא לקלל ונמצא מברך, שחקוק לעד. במילים אחרות, בנפשו של בלעם עימות גדול, מאבק בין שני חלקי הנפש – החלק שרוצה להתפתות, והחלק שמבין את משמעות המעשה, את חומרתו ואת עונשו. בלעם מפעיל את מנגנון ההדחקה. הוא מסתיר מעצמו את הידיעה שהוא עלול להתפתות. הוא "מעוור" את עצמו ואינו רואה את מלאך האלוהים הניצב בדרך.
כמה פעמים רבים מאיתנו מנסים לעשות הדחקה כדי להצדיק התנהגות לא נאותה שלנו? הפילוסוף הצרפתי סארטר קבע שהדחקה היא סוג של הונאה עצמית – האדם שלא שלם עם מעשיו יודע להסתיר מעצמו את המשמעות האמיתית של מעשיו.
גם בלעם מפעיל מנגנון של הונאה עצמית המאפשרת לו לדחות את הקץ ולהימנע מההכרעה בין שתי האפשרויות. הוא יכול ליהנות ממסע שקט יחסית, כי הוא אינו הולך להיענות לפיתוי, אך גם אינו מתכוון לוותר עליו. הוא מסתיר מעצמו את הקונפליקט. אך האתון, החלק הפנימי שבתוכו אינו מאפשר זאת. האתון מסיטה אותו מהדרך, מציבה מכשולים בדרכו. ולבסוף, האתון פוצה את פיה ומתחילה לדבר וכמו בטיפול נפשי, הדיבור, השימוש במלים מביא את האדם אל המודעות ואז, רק אז האדם שולט בחלקי הנפש השונים שלו ולא הם שולטים בו.
האתון הציבה את בלעם בפני הקונפליקט השלם ואילו המלאך נותן לו להמשיך בדרכו. הקונפליקט ברור – בלעם הוא זה שיצטרך לקחת את האחריות על ההחלטה הזו ולהכריע.
הפרשה מחזירה אותנו להבנה שלמילים יש כוח ולא תמיד (כמו שנדמה לנו) השליטה המלאה עליהן היא בידינו. ישנה התערבות של כוח עליון – הקב"ה שלפעמים מסיח את דעתנו או גורם לכוונותינו להשתנות. יש מצבים רבים שבהם האל משנה את הכוונה והופך הכול לטובה. משבר הקורונה וארבע מערכות בחירות שפקדו אותנו הבליטו את האתגרים החברתיים שהתגלו במתחים השוררים בין קבוצות בישראל וחידדו את הצורך שמנהיגנו ישאו עמם תקווה ולא פחד והסתה. בעת הזאת עלינו לשוב ולהיזכר במסר הנישא בפרשתנו, כי כל שינוי לא יכול להתקיים ולהסתפק בהפעלת של כוחות חיצונים כמו ברכות/סנקציות/ תמריצים). איננו צריכים התגלות שמימית, מסע של הפחדה או מנהיגות יודעת כל, אלא שיח מכבד, תקווה, חינוך מיטבי ותהליכי עומק.
הפרשה שלנו נקראת בלק, אולם גיבורה בלעם היא דמות מעניינת ומרתקת, מיהו בלעם האמיתי?
בלעם הוא דמות מורכבת. כמו כל אחד ואחד מאתנו יש בו צדדים חיוביים וצדדים שליליים, יש בו צד שרוצה לשמוע בדבר האל ויש בו צד שרוצה לקלל בלי קשר לרצון האל. יש בו צד שמעדיף לשתוק ולהישאר בבית, ויש בו צד שמעוניין להרחיק לכת ולנאום נאומים.
פרשת "בלק" מיוחדת. המוזיקאי יוסי בבליקי מסביר כי "כל ספר במדבר מתעסק בישראל ובמה שקורה בתוך ישראל: חטאים, תלונות, מרגלים וקורח. ופתאום, מגיעה נקודת הסתכלות מבחוץ. ומי מסתכל – בלעם הרשע! ולמרות זאת, מבחוץ זה נראה לא רע".
כמה פעמים אחרים רואים אותנו טוב יותר מאשר אנו? למה אנו לא מפרגנים מספיק לעצמנו? בהחלט חומר למחשבה עבור כולנו. צניעות הנה ערך חשוב, אבל פרגון (סביר, כמובן) לעצמך לא פחות חשוב ואת זה יאמר לך כל קואצ'ר או איש חינוך.
לסכום, מבלעם הטועה (ומאתונו) נלמד, לא למהר, לעצור ולשקול, לספור עד עשר לפני שעושים טעויות, להקשיב למוסר הפנימי ולצלם האנוש שבנו ולדעת, שהקונפליקטים הם חלק מחיינו אבל בכל קונפליקט עלינו להבין כי הדחקה היא סוג של הונאה.
מבלק, האויב הרשע נלמד, שוב על דרך השלילה, כי אל תחפש לפגוע באחר כדי להצליח, חפש הצלחתך שלך מבלי לייחל לכישלון זולתך. ומהסיפור היפה הזה נלמד מה לעשות כאשר הדרך קשה: לנהוג בעוז ובענווה – לעצור, לחשוב רגע ולבחור בטוב.
