יוכבד ומרים מניחות את משה בתיבה על שפת היאור. אלכסיי טירנוב, 1842 בקירוב. באדיבות וויקיפדיה

פרשת שמות: על גבורת נשים ומשמעות הזעקה

מי הילדה הקטנה ששינתה את דעתו של עמרם? ומה אנו צריכים ללמוד מגמגומו של משה? אייל חסאן עם פרשת השבוע מזווית קצת אחרת

פורסם בתאריך: 8.1.21 10:08

ספר בראשית סיים את תקופת האבות והספר החדש, חומש שמות מעביר אותנו מסיפור של משפחה בודדת לסיפורו של עם ישראל. מגיבורים גברים לגבורת נשים משיאי ההצלחה של יוסף ואירועי שיא לנפילות וצרות, והן מגיעות וכואבות מאוד. יעקב ובניו שיורדים מצריימה זוכים ליחס VIP מהשלטון בזכות יוסף. בני יעקב מתרבים ומתעצמים מאוד. פרעה החושש מהם משעבד אותם ומנסה בעצם לחסל אותם. אימותינו שרה, רבקה ורחל גילו אסרטיביות, אבל, בדרך כלל התורה מציבה את הנשים בצד, והגברים הם הגיבורים – הפעם לא ולא.

פרעה הדואג מעם ישראל פוקד על הנשים "כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ", מרגע זה יופיעו גיבורות רבות בפרשה:

הראשונה, שתופיע גם בהמשך, אחות משה מרים. המסורת מספרת כי בעת גזרת פרעה החליט עמרם אבי משה שמוטב להתגרש מהנשים כדי שלא ייולדו תינוקות. ואמר: "לשווא אנו עמלין! עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות.  עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן". סיפור מרתק – כן, כן אותה ילדה קטנה, מרים שמה, איחדה משפחות, הובילה לשלום בית ודאגה להמשך הדורות. גיבורה נוספת, יוכבד, אם משה שלא קיבלה את הדין של פרעה והניחה את משה בתיבה בתקווה להצלתו.

אייל חסאן. צילום: פבל

אייל חסאן. צילום: פבל

ומכאן, לשתי גיבורות נוספות שפרה ופועה (רש"י מפרש בעקבות התלמוד, ששפרה ופועה הן יוכבד ומרים, שד"ל ואחרים מסבירים שאלו מצריות) – פרעה שרואה שהעבריות לא משמידות את ילדיהן עלה שלב ודורש מהמיילדות שפרה ופועה – להרוג כל תינוק זכר שיוולד. פרעה המלך הכל יכול דורש מנשים שאמורות להביא חיים לעולם לקחת חיים. שפרה ופועה, המיילדות, נדרשות להרוג זכרים אולי במסווה של סיבוך בלידה (אחוזי התמותה של תינוקות היו גבוהים, אז). שתי הגיבורות הללו סרבו למלך בנימוק שהעבריות החזקות יולדות לפני שהן באות – "וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ".

כמה יפה לראות: מרים שהצילה נשים מגורשות, שפרה ופועה החלוצות, ובהמשך שוב מרים כולן תצאנה כנגד צו המלך, בדרך מיוחדת וחכמה למען החיים. בשפרה ופועה חבוי מסר נוסף – בתוך ים של רשע ועריצות הפרט יכול לעמוד נגד הרשעות, להתקומם לפקודה, לא לציית לה, הדבר נכון בכל מצב ובכל סיטואציה. גם אם קשה תמיד לבחור בצד המוסרי והטוב ולא בצד של החזק והרשע.

אבל בפרשה עוד גיבורה נוספת, שיוצאת נגד צו המלך – בת פרעה. בת פרעה רוחצת בנהר ורואה תיבה ובה תינוק (כשאחותו, מרים הגיבורה משקיפה ושומרת מרחוק) הגמרא במסכת סוטה דף י"ב מספרת כיצד בת פרעה רוצה להציל את משה ונערותיה מנסות למנוע ממנה "אמרו לה: גברתנו, מנהגו של עולם שמלך בשר ודם גוזר גזרה, גם אם כל העולם אין מקיימים אותה לפחות בניו ובני ביתו מקיימים אותה ואת עוברת על גזרת אביך. בא המלאך גבריאל וחבטן בקרקע ומתו". בהמשך מסופר: "ותשלח את אמתה ותקחה ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בכה ותחמל עליו ותאמר מילדי העברים זה" בת פרעה, ללא ספק חסידת אומות עולם שאלוקים שולח היא ולא אחרת יוצאת נגד צו אביה, חומלת על משה, מצילה אותו ומגדלת אותו.

משה יגדל, ואחרי שאלוקים יתגלה אליו, ינהיג את עם ישראל בשעת השעבוד הקשה הזו.

היום ובכלל, המנהיגים רוצים את הכח והתפקיד, משה למרות שגדל בארמון מלך לא מחפש את הכח והתפקיד. משה מנסה להתחמק מהאל שוב ושוב: "מי אני בכלל?", "אני בכלל מגמגם!”, “מי יקשיב ויאמין לי?!”. אך אלוהים התעקש ומשה קיבל את השליחות ומרגע זה יקדיש לשליחות את כל חייו. משה ששואל ומתחמק איני יודע לדבר "לא איש דברים אנוכי", שומע סירוב חד מהאל שמבהיר שאת המנהיג בוחרים לפי מעשיו, ולא לפי מילותיו או יכולת דיבורו.

ובינינו, כמה פעמים אנחנו שופטים אנשים לפי דיבורם והרטוריקה שלהם, ולא מסתכלים במעשיהם או אפילו לא מקשיבים לתוכן מסרם? כמה פעמים "האמנו" לאישי ציבור המבטיחים הרים וגבעות, וחוזרים בהם? מדוע אנו "לועגים" לפוליטיקאים לא רהוטים ועוד ועוד. דומני שחשוב שנדע כולנו להקשיב לכל ה"משה" בחברה.

ומכאן לסוגיה ידועה של משמעות הזעקה מתי זועקים ופועלים? פרשת השבוע שלנו מספרת שתהליך הגאולה התחיל להתגלגל רק אחרי שעמנו זיהה את הצרה וזעק. כן זעק ובקול. אבל בואו נבחן: למרות  עבודת פרך, למרות "וימררו את חייהם", למרות שרי מסים, למרות השלכת הילדים אל היאור לא נדלקה נורת האזעקה אצל העם. רק כשמת פרעה, וגם מחליפו לא שינה המצב זעק העם לאל וביקש עזרה "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ…". ועד אז מה אלוהים לא שם לב לזעקתם? ברור שכן. המסר כאן ברור עד שהאדם, עד שהציבור לא זועק לשינוי השינוי לא יחול. ואז כשהם זעקו – "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם… וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…". האדם צריך להבין שרק התעוררותו תוליך מהלך של היחלצות. התורה קוראת לנו בכל מצב של עוול או קושי להתעורר ולצעוק, להשמיע קול, להתקומם. לעשות צעד כדי להביא לשינוי המיוחל. האל עוזר למי שפועל ולא למי שיושב באפס מעשה ותקווה.

צעקת הלב מעניקה כוח – בתחילה היא מסמלת שהתעוררנו, שאנחנו מסרבים להשלים עם המצב. ובהמשך היא מציינת שלצד הכאב מצאנו שארית קטנה של כוח, לעלות, לשנות ולהתחדש, איזה מסר חשוב וכמה עומק יש בזעקה ובצעקה. אבל הבה ונהיה כנים – האם הקשבנו לזעקתו של הפרויקטור גמזו? האם חלקנו לא נהג בהפקרות? האם אנו מקשיבים לזעקתם של הרופאים? האם ננהג בשרירות לב לזעקתה של יפה בן דויד הדורשת לחסן את עובדי ההוראה ומיד? דומני שאנו קהיי חושים והלוואי ואתבדה.

שבת שלום.

הכותב הוא מנהל בית הספר בית יחזקאל, מרצה לתנ"ך ויו"ר הסתדרות המורים מרחב אשקלון

 

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר