פרשת לך לך הנה מופת לאמונה, לשינוי ולתיקון עולם. אלוהים פוקד על אברהם: "לֶךְ-לְךָ". כמה עוצמות יש בציווי הזה ובתחושת הבטן של אברם ללכת אל הלא נודע. ברור שאברם חווה נסיון עצום והתנתקות חזקה פיזית ורגשית מכל מה ומי שהכיר, ובכל זאת, אברהם יוצא עם תחושות הבטן שלו ומקיים את הצו האלוקי. הכוחות מאַין? האמונה הגדולה "לעשות רצון האל" מהיכן? ומאַין הכוחות להתחיל מחדש?
הד"ר ויקטור פראנקל (1997-1905, אוסטריה) מייסד הלוגותראפיה קובע בספרו "האדם מחפש משמעות", שתפקידו של המין האנושי ליצור משמעות נעלה יותר של חיי האדם", גישה זו קיימת לדעתי, ב"לך לך של אברם". זאת אף זאת, לפני כ285 שנים, רבי חיים לוצאטו (1744-1707, איטליה, הולנד, עכו) בספרו "מסילת ישרים" כתב "כשעולה מחשבה בראשך, חבר אליה את המעשה" – כל אחד מאיתנו החושב לשנות משהו מקצועי או אישי, כל מי רוצה ליצור לעצמו עולם אחר, טוב יותר –צריך לחבר למחשבה את המעשה כדברי רבי חיים לוצאטו, לעשות "לך לך" כפי שעשה אברהם, לעזוב את כל מה שהכרת כנכון ולהתחיל משהו חדש לגמרי.
אייל חסאן. צילום: איריס חסאן
ואפשר לראות כאן גישה אימונית שבולטת בפרשה – ה"לֶךְ" זה היציאה, השינוי, ה"לְךָ" זה בעבורך ובשבילך. וביחד ה"לֶךְ-לְךָ" צא מכל מה שהכרת, ותנסה לקחת את הטוב להתנתק מהרע וללכת, גם אל הלא נודע כי זה לטובתך.
אברהם הוא לא רק קאוצ'ר ענק, הוא אב טיפוס של המאמין, המתמסר לדבר אלוהים ללא ערעור, באמונה שלמה. הוא מצטרף לאל ברעיון חינוכי שאנו עמלים עליו – תיקון עולם; כאשר האל מטיל עליו את השליחות ומבטיח לו שכל משפחות האדמה יתברכו בזרעו אברהם אמור לבצע תיקון עולם. הדרך לתיקון, עלינו תמיד לשנן, לא קלה ולא תהיה סוגה בשושנים.
אברהם מתרחק מהמולדת המוכרת. בדרך לתיקון ולשינוי הוא יוצא למסע שבו עליו ללמוד הכל מחדש. רק מתוך השינוי העצום אברם ימצא ייחודו כפורץ דרך המנחיל דת מונותאיסטית בעולם של עובדי אלילים, ולא בטוח שהיה יכול להוביל את השינוי הזה אם היה נשאר לבטח בארצו.
באמירה "לֶךְ-לְךָ" יש סיפור של יציאה מקיבעון ומהרגלים שמהווים משקולת לרגלינו וממחשבות שמתייגות את האחר שלא הכרנו או שלא רצינו להכיר, כי הוא לא כמונו ושונה מאתנו. אברהם, שהיה איש צדיק, פעל שונה לגמרי מהחינוך הקלוקל שקיבל בבית אביו. אילו כל אחד מאתנו ילך ממקומו למקומו של האחר נהיה ראויים לארץ שלנו, למולדת שלנו ולבית אבינו.
אבל לא קלה היא דרכו של ההולך המשנה והמחדש. השתלשלות המאורעות, באותה פרשה ממש, נראית כסותרת את גרף העלייה וההתקדמות: פתאום רעב בארץ. אברהם יורד מצרימה. נמצא בסכנה, שרה נלקחת אל בית פרעה וזאת ללמדנו שבחיים, בעליות יש מדרונות שבהם יורדים. זה לא נעים, זה מאכזב אבל זה מחשל, שכן הירידה היא חלק מהדרך למעלה – ירידה לצורך עלייה, או במילים אחרות הדרך הארוכה והקשה היא המוצלחת.
רוצים דוגמא? בבקשה: בתלמוד הירושלמי, מגיעים מיידית למסקנה ולפסק ההלכה בעוד שבתלמוד הבבלי הדרך ארוכה לבירור ההלכה, מחפשים כל קושיה, ותירוץ, וקושיה נוספת שמפריכה את התירוץ, בעיות, שאלות ופלפולים. הדרך לפסק ההלכה רצופה עליות, מורדות ופיתולים, ודורשת יגיעה רבה. אבל כשיש מחלוקת בין התלמוד הירושלמי לבבלי, הלכה כבבלי. כי דווקא הדרך הארוכה – משיגה את תכלית הכוונה. וזה הסיפור של כולנו, לא רק של אברהם אבינו. זה מה שאנו צריכים ללמוד בכל קושי או משבר.
הרמטכ"ל ה-22 אביב כוכבי תיאר בנאומו ביום הזיכרון (3.5.21) את החשיבות ללכת בדרכו של אברהם: "ממנו נובעת הרוח, משמעות לאומית ומשמעות של הגשמה עצמית. זו הרוח שירשנו מאברהם ואיתה את האמונה, המוסר והתקווה, והאומץ לעשות מעשה, לשנות, ליצור ולחדש. אלו התכונות שהובילו לבניית מדינה מופלאה, המהווה מקום להגשמה, מקום משלנו, מקום בטוח ומאפשר. אבל מעל הכל, רבים בעם ירשו מאברהם את הרוח לומר הנני. הנני שפרושו לקחת אחריות, להעז, להיות נכון ולהסתכן, לתרום ולהשפיע, לא להתבונן מהצד אלא לעשות, לא להמתין אלא ליזום. הנני שפרושו לשרת דבר גדול וחשוב ממני".
בפרשה שלנו עוד אירוע עצוב של גרוש הגר שפחת שרי שהרתה לאברם. הסיפור של שרי והגר מלמד אותנו לא מעט – שרי נישאה לאברם והעתיד נראה צפוי ומבטיח אלא שזה לא הולך. השנים עוברות ושרי לא נכנסת להיריון. השעון הביולוגי כבר לא מתקתק, הוא הולם בראשה מדי יום, ושרי לחוצה, לחוצה מאוד. הנה החלום שלה להיות אמא נשמט מידיה, ואולי חוששת שהזוגיות הנפלאה עם בעלה תידרדר, שרי מרגישה אחריות על כאבו של בעלה, אברם.
אולי בגלל מצוקה זו שרי מחליטה לעשות מעשה נועז, להציע את שפחתה לבעלה. קודם כל היא תוריד מעליה את נטל האחריות ליורש ביולוגי לאברם. שרי אומרת: "בֹּא-נָא אֶל-שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה" במילים פשוטות: הלחץ הורס אותי, אולי אם אצליח להוריד מעליי את נטל הבאת היורש רמת הלחץ תרד והתהליכים הטבעיים שלי ייבנו מחדש. לא פעם אנו רואים גם כעת זוגות שלא הצליחו להביא ילדים לעולם, אימצו ילד והנה (בדיוק כמו עם שרי ואברם) דווקא לאחר האימוץ, לאחר ההורות, ואולי בגלל שהלחץ ירד הצליחו להביא צאצאים לעולם. כמה פסיכולוגיה יש בסיפור הכאוב הזה ולא רק כי, שרי מפחיתה את הלחץ, אך נכנסת לצרה לא פחות קשה – הקנאה העזה בהגר מובילה לגרוש הגר.
ולמרות ששרי גרשה את הגר – מכל סיפורי האחים-עמים דווקא יצחק וישמעאל מסתדרים ביניהם באופן הטוב ביותר. שניהם אהובים על ידי האב, אברהם, שניהם גדלים יחד, משחקים יחד, אמנם נפרדים, אבל שבים לבסוף ומופיעים יחד, ביום פטירת אברהם אביהם כדי לקבור אותו יחד במערת המכפלה.
אברהם האמין בה' ובכך הכריע את הכרעת חייו. הכרעת האמונה, הקשה, הכואבת, האמיצה. ההצלחות וגם הכישלונות עוד מצפים לאברהם וילוו אותו כל עוד נשמת חיים באפו, אולם אברהם בחר חיי מצווה ואמונה. בכך הוא מסמן לנו את הדרך, ופותח לנו ערוץ אל נשמתנו, אל חיינו, אל אלוהינו. ולכן, בואו נלמד מאברהם, נראה בלך לך כוכב צפון נצחי, נשאף לתיקון יחיד ותיקון עולם גם אם הדרך קשה, ונתפלל שמנהיגנו שנבחרו השבוע יפעלו ברוח החזון של אברהם ויעניקו לנו, בני אברהם, אהבה, אמונה ותקווה בארצנו.
שבת שלום.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
