משה מתבונן על הארץ מפסגת הר נבו. מתוך ויקיפדיה
משה מתבונן על הארץ מפסגת הר נבו. מתוך ויקיפדיה

פרשת וזאת הברכה: על מנהיגותיות, אכזבה וקנאות

מה מייחד את מנהיגותו של משה? ומהי יכולת ההישענות? אייל חסאן עם פרשת השבוע מזווית קצת אחרת

פורסם בתאריך: 9.10.20 09:53

פרשת "וזאת הברכה" היא הפרשה האחרונה בספר דברים ובתורה כולה. משה רבנו נפרד מאיתנו אבל נשאר לנצח בזכות מנהיגותו. ברשותכם אעמוד על מספר מתכונותיו המנהיגותיות:

האחת, תושייה ושיעור קומה – מנהיג שהיה כבד פה וכבד לשון, אבל התגבר על הקושי הזה, וקשיים אחרים, וגדל להיות מנהיג ענק שהוביל עם מעבדות ומבירא עמיקתא לסף של איגרא רמא בארץ כנען.

השנייה, תפקיד המנהיגים לייצר מנהיגים חדשים – משה איפשר צמיחת מנהיג שיחליף אותו, כפי שנאמר "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מָלֵא רוּחַ חָכְמָה–כִּי-סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת-יָדָיו, עָלָיו; וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה".

השלישית, צניעות התרחקות משררה ודבקות במטרה – משה בורח מן השררה, אבל נשאר תמיד אנושי. מנהיג שלמרות העובדה שידע כי לא יכנס לארץ המובטחת, אינו מרים ידיים וממשיך להוביל עד הסוף הבלתי נמנע.

אייל חסאן. צילום: פבל

אייל חסאן. צילום: פבל

הרביעית, אמירת אמת גם אם קשה – מנהיג לא אומר למונהגיו את מה שהם רוצים לשמוע. בפרשה הקודמת ראינו את משה אומר לעם אמת קשה ומרה, עוטף זאת בדברי שירה, וכאן בפרשה זו הוא נותן תקווה שכן, אם נשכיל לקיים חברת מופת מאחדת ומאוחדת, צודקת ופתוחת לב נהנה גם נהנה מ"וזאת הברכה".

והחמישית, לקיחת אחריות ולימוד סנגוריה על העם – למרות כל חטאי העם, למרות ה-DNA הבעייתי שלו ("וישמן ישורון ויבעט", "עם קשה עורף" ועוד) משה לימד סנגוריה על העם.

דומני שמסרי פרשת השבוע בימי סגר מעיק, במציאות רפואית וכלכלית קשה אמורים לזהור בלב מנהיגינו ולדרוש מהם לקחת, מעט לפחות ממשה, או אז ננצח כל נגיף או אויב ונזכה ל"וזאת הברכה".

ובנימה רגשית – אי אפשר לקרוא את הפסוקים הבאים בלי עצב בלב ובלי דמעה בזווית העין: "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל הַר נְבוֹ, … וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, זֹאת הָאָרֶץ… הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה, בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְהוָה".

משה הענק, שנפשו בוודאי  זוכרת את כל התלאות שעבר: לידתו במחבוא, השילוח בתיבה על פני היאור, ההצלה על ידי בת פרעה, הילדות בבית פרעה. השונות והידיעה שהוא זר, העבודה אצל יתרו, החזרה למצרים, המאבק לגאולה, התלונות של עם ישראל, ההכאה על הסלע, מתן תורה, חטא העגל, קבלת הלוחות השניים וחטא המרגלים. כל ההיסטוריה של יציאת מצרים משולבת בחייו העמוסים כמה היסטוריה על איש אחד. ומה הוא רצה? כולה להיכנס לארץ ישראל. וגם את זה הוא לא זוכה לקבל – לא להיכנס ולא להיקבר שם כי האל עונה לו בבירור: ושמה לא תעבור.

אפשר לעצור ולדמיין את המבט של משה: הוא רואה את הארץ, לאורכה ולרוחבה. ויודע שלעולם לא ייכנס לשם. העצב של משה מזכיר כמיהה ואכזבה שנוחלים נשים ואנשים – רופאים שנלחמים על חולה ולא מצליחים, עצמאים שמקימים עסק לתפארת והוא בסכנת קריסה, עגונות שרוצות חירות, אסירי ציון שביקשו לעלות לארץ, עקרות ש"מתות" לילד\ה, אהבה נכזבת של איש או אישה וכל אדם שכמיהה ואכזבה צורבות את ליבו.

בפרשת וזאת הברכה משה מסיים את נאומו בברכה לעם ישראל. ברכתו האחרונה ״אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּיהוָה מָגֵן עֶזְרֶךָ״ מזכירה לעם כי הצלחתו תלויה בה׳. ומיד אחר כך, בלי שלום, בלי תודה ובלי זמן לשאלות, משה עולה להר נבו. המנהיג שהוביל את העם במשך יותר מארבעים שנה פונה מהם, ונעלם לתמיד.

אבל מה שמיוחד בנאומו זה של משה הנו אלמנט ההישענות – היחיד בישראל נשען על היחד, היחד נשען על היחיד, וכולם נשענים על הקב"ה שבשמים, "מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' מָגֵן עֶזְרֶךָ…".

משה מגלה כי סוד הגבורה הוא דווקא ביכולת ההישענות, הדבר לכאורה סותר את דרך העולם שבו האדם צריך להיות עצמאי ובלתי תלוי, לסמוך על עצמו ולא לשבת באפס מעשה, לומר "פרנסה מהשמיים", רק אם עושים השתדלות לפרנסה וכו'.

יוצא אפוא, שעם ישראל מיוחד בהיותו "עם נושע". לדעת רבים, האמונה באפשרות התשועה, שאף היא איננה מובנת מאליה חשובה מאוד וגם מסייעת לאדם להיות רגוע יותר, להיפטר מהדריכות המתמדת, להתעלם מאנרגיות שליליות ואז לפרוץ ולהצליח בכל.

ומכאן לאלמנט נוסף שהעליתי רבות בפרשות השבוע שלנו – קנאות קיצונית וסכנותיה. למרות שיעקב קילל את לוי ושמעון, זוכה שבט לוי לברכה ארוכה יחסית הוא מפוזר בין השבטים ומופקד על עבודת המקדש. מדוע ההבדל בין ברכת\קללת יעקב ללוי לדברי משה בפרשה?

יעקב הרותח מכעס על הריגת תושבי שכם על ידי שמעון ולוי (בראשית ל"ד), רואה את האלימות הזו כהתפרצות זעם שרירותית ומסוכנת, ולפיכך מתאר את הפצת בני השבט ברחבי ישראל כהתנערות מהאלימות הזו. לעומתו משה מתייחס להרג בני ישראל החוטאים על ידי בני לוי, בהוראת משה (שמות ל"ב), כביטוי של נאמנות לאל, שבזכותו נמצאו הלויים ראויים לשרת בקודש.

מה קורה כאן? נאמנות נהדרת או אימפולסיביות מסוכנת?

רבים סבורים שהפתרון לתהייה קשור במסע השונה שעשו שני השבטים. בני לוי השתמשו ביסוד הכעס והקנאות למטרות חיוביות, כמו בהתנהלותם בחטא העגל בעוד שבני שמעון חטאו וחטאו.

ובכל זאת מדוע אכן בני לוי נפוצו בין השבטים כפי שאמר יעקב: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" והתשובה היא – כל קנאות דתית מסוכנת כשהיא מרוכזת במקום אחד. שבט לוי לא יזכה לנחלה. אך בניגוד לאחיו שמעון שנמחק ונעלם, לוי שנענש עמו ירכך את תכונות הקנאות שלו כאשר יתפזר בין השבטים, יעבוד בקודש ויהיה תלוי בפרנסתו בהם. שבט לוי ביצע תיקון שיושלם רק אם יתפזר בין השבטים.

חגי תשרי שונים ועצובים, הבה נאמין שקברניטי העם ייקחו מעט ממנהיגות משה ויאפשרו לנו להיוושע מקורונה וכל משבר.

שבת שלום ומועדים לשמחה.

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר