משה ממנה את יהושע ליורשו. איור: Henry Davenport Northrop / ויקיפדיה
משה ממנה את יהושע ליורשו. איור: Henry Davenport Northrop / ויקיפדיה

פרשת ניצבים-וילך: על חזון, תיקון, מנהיגות ואחריות

מדוע כרת משה ברית עם הדורות הבאים? ומדוע הוא לא משדר אופטימיות במסריו האחרונים לעם? אייל חסאן עם פרשת השבוע מזווית קצת אחרת

פורסם בתאריך: 10.9.20 20:46

משה אומר לעם “אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם…”. משה  מדבר אל “כל בני ישראל”, הניצבים היום. מדוע נאמר ניצבים ולא עומדים – בפועל ניצבים יש מתח ופחד המתאימים לימי חודש אלול וראש השנה אבל גם זקיפות קומה אחריות וגאווה על היותנו חלק מעם ישראל וזה משדר עוצמה. משה קובע “אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם” ומיד מתכוון גם לדורות הבאים “וְלא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת… כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם… וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם”.

דברי הברית של גדול מנהיגנו מציירים תמונות של העתיד לבוא, זה בדיוק כמו יצירת חזון לארגון או לבית הספר. כותבי החזון מנסחים ומציירים את תמונת המצב העתידית, לאן רוצים שנגיע. זה מה שמנהיגי החינוך מבקשים, שכן בית ספר שמגבש חזון מבקש לראות בעיני רוחו את העתיד.

ועוד נקודה – כמה יפה שמשה כורת ברית עם מי שעדיין לא נולד ומגדיר אותו שותף לברית שלא היה לו חלק בה – משה דמות חינוכית הרואה קדימה, לאופק. נדיר.

ומה עוד לומדים מכך – הורה יודע שמעשיו ודרכו ישפיעו על עתיד ילדיו ולכן כל הורה שיש לו ילדים שהוא אחראי לחינוכם, אמור להפגין דוגמא אישית וכך יסייע לצאצאיו להיות שותפים גם הם לברית, ואותו דבר יעשו הילדים לבניהם – נכדיו.

אייל חסאן. צילום: פבל

אייל חסאן. צילום: פבל

אך האם קל להיות הורה ומספיקה דוגמא אישית והתווית דרך? לא תמיד – ראינו גם ראינו שמשה ודוד, יעקב ושלמה, חזקיהו ועוד לא תמיד הצליחו בחינוך הבנים שלהם ובעקבות כך נגרמו אסונות.

כל ילד, גם אם חונך היטב, עדיין בידיו היכולת לפרוק את העול, ללכת בדרכים אחרות, ולכן בפרשה מופיע רעיון התשובה והתקווה לשינוי בכל מצב. התשובה והתיקון הם הם הרעיון המרכזי בראש השנה ובעשרת ימי תשובה הממשמשים ובאים, וכמובן במערכת החינוך.

הפרשה מלמדת אותנו שיעור בלקיחת אחריות כאשר קובעת “לא בשמים היא…” ו”לא מעבר לים היא”. התשובות לשאלות של איך לנהוג לא נמצאות מעבר לים אלא בידינו, “כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ… לַעֲשֹתוֹ” – בידינו הרשות, בידינו הסמכות, בידינו האחריות. האדם למעשה קברניט חייו, אדון לגורלו, מכריע הכרעות ונושא באחריות להן בעצם בחירת דרכו, לכן לדעתי חייבים להישמע לפרופ' גמזו, לקחת אחריות על בריאותנו וגם אם יש מקום לשאול שאלות עלינו לציית להנחיות.

פרשת ניצבים מציגה את חזון הגאולה הלאומית ומבהירה:  "אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ”.

ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון, קבע שקיבוץ גלויות היה "עיקר המהפכה היהודית" במאה ה-20, שאותה הקפיד להגדיר כ"מהפכה יהודית". בן-גוריון האמין, כי חזון השיבה וקיבוץ הגלויות הוא ייעודה ו"טעם קיומה של מדינת ישראל" – ללא מימוש חזון הגאולה הלאומית, תתרוקן מדינת ישראל "מתוכנה ההיסטורי", ותימצא מתכחשת לעם היהודי לדורותיו (ולטעמי, גם לחזון פרשת השבוע). לביסוס עמדתו ציטט בן-גוריון את האמורא רבי יוחנן, שקבע: "גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ".

פרשת וילך המתחברת לפרשת ניצבים מתמקדת בהעברת הנהגת העם ממשה רבנו ליהושע בן נון. הפרשה מהווה צוואה של משה שחונך ומחזק את יורשו יהושע בברכת חזק ואמץ ומבהיר לעם שיהושע יחליף אותו. משה שב ומעודד את העם לקראת האתגרים העומדים לפניהם בכיבוש ארץ ישראל.

משה מלמד אותנו כי בחינוך ובהנהגה צריך להיות אופטימי אבל גם מודאג, משה גדול הנביאים ומחנך על מבטיח שהעם והתורה נצחיים הם "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ", אבל  בייאושו זועק "כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי… וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים …”. כמה כואב לראות את משה הבודד והעצוב המשוכנע שהעם ישוב לסורו. ארבעים שנה הוא מחנך את עמו, הייתכן שלאחר המשימה הסיזיפית הזו כך יתנהג העם? לשם מה כל המאמץ שלו? המסר הזה לא משדר חיוביות, למה?

הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ) זצוק"ל, חתן פרס ישראל ליהדות ובעל עיטור הנשיא שהלך לעולמו בחודש שעבר, סבור כי דברי משה הם חיסון לקראת הבאות, ותקווה גדולה. ומוסיף הרב שטיינזלץ, כי כאשר האדם יודע מראש מה תהיינה תוצאות מעשיו הטובים, או חלילה הרעים, יכולתו לעמוד בשעות הרעות גבוהה יותר. והמסר החינוכי: כל אדם יכול לשנות כמעט כל מציאות העגומה – מי שיכול לקלקל, בכוחו לתקן, ולכן אין לך תקווה גדולה מזו. ובהשאלה אלינו: דאגה ואחריות, תוכחה ותקווה זה מה שאנו מבקשים לעשות בחינוך: לצד האמונה בתלמיד, המשוב החיובי וחיזוק המסוגלות העצמית משלבים גם תוכחת מוסר חינוכית ועמה אזהרות.

עלינו לזכור תמיד כי העתיד אינו חסום, והשערים לעולם אינם ננעלים, במיוחד כעת לקראת ראש השנה. לכן, זו שעת התעוררות וכרטיס צהוב מהדהד לכולנו בלהט מגיפה עולמית. חווינו קיבוץ גלויות, השגנו הישגים נדירים בארץ, הבחירות תמו האם השיח יהפוך מחבק ומאחד? האם מנהיגים יבינו את מגבלות הכוח ויראו את טובת העם לפניהם? האם כולנו ניצבים עם כנות, אחריות, יושרה ודאגה לעתיד? האם נבין סוף סוף מהי אחריות וערבות הדדית ונקשיב להנחיות משרד הבריאות? ימים יגידו, אני אופטימי ומודאג כאחד.

שבת שלום ושנה טובה!

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר