פרשת ראה מציגה באופן ברור את עיקרון הבחירה החופשית: “רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהוָֹה אֱלהֵיכֶם… וְהַקְּלָלָה אִם לא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהוָֹה אֱלהֵיכֶם…” ומיד אחריהם שכר או עונש:
השכר: "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ…"
העונש: "וְחָרָה אַף יְהֹוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלא יִהְיֶה מָטָר…"
הפרופסור אסא כשר כותב: "אני לא מתפעל מנאמנות על מנת לקבל פרס, או על מנת שלא לקבל עונש. בוודאי עדיף אדם השומר על חוק מסוים, כדוגמת 'לא תגנוב' כדי שלא יקבל עונש, על פני אדם שאינו שומר על אותו חוק. אולם עדיף על שניהם אדם השומר על החוק מפני שמן הראוי לשמור עליו". זו הדרך המנצחת בחינוך ובכלל – לעשות טוב כי צריך לעשות טוב ולא כדי לזכות בתגמול.
אייל חסאן. צילום: פבל
הפרשה עוסקת במתח בין הטבעי, התאווה, הרצון לפעול ולחיות בצורה מסוימת וההכרה בכך שזהו הרצון, לבין הצורך בגבול, בהבנה שדברים מסוימים נמצאים מעבר לגבול המותר. הלוואי ונדע לראות את הברכה ואת הטוב גם ביכולת הבחירה, במודעות למעשה, בהצבת גבולות אישיים, משפחתיים וקהילתיים. המסר הזה בולט בפרשה.
פרשת ראה פותחת בחוק ריכוז הפולחן. החוק מצווה על טיהור הפולחן מן העבודה הזרה ולאחר מכן ריכוז הפולחן הלגיטימי לאלוהי ישראל במקום אחד ויחיד, כדי שהכל יהיה מפוקח ומסודר ותחת שליטה.
ספר שמות העניק היתר לעבוד את האל בכל מקום. התקופה בה העם עבד את ה' בכל מקום מוצגת בפרשה שלנו כתקופת אנרכיה דתית: "לא תַעֲשֹוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִֹים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו". המסר התמידי ברור – בכל דבר בחיים, בבית ובבית הספר, בעבודה ובחברה צריך סדר, צריך גבולות, צריך פיקוח ולכן התורה דורשת להפסיק לעבוד את האל בכל מקום, אלא במקום אחד ויחיד – בית המקדש. התורה דוגלת בגמילות חסדים ובצדקה ולכן, אפשר להבחין בלשון כפולה בכל פעם שמדובר על צדקה: "נתון תיתן לו", "פתח תפתח את ידך". לפי רש"י: אפילו כמה פעמים. ישנה כאן דרישה לחסד צדקה ורחמים.
ומכאן, לסוגיית נביאי השקר – אלוהים מכין את בני ישראל למצבי פיתוי אפשריים, מצבים בהם אנשים שונים ינסו להדיח אותם לעבודה זרה, או יבטיחו להם הבטחות שווא.
נביאי שקר היו אז וגם עתה. אנשים אשר מדברים בשם אלוהים בביטחון ובסמכותיות, ולפי הנאמר בפרשה הם גם עשויים להצליח לעשות אות ומופת להצדקת דבריהם. הם כריזמטיים, דבריהם מרשימים, הם בקיאים בדברי תורה, מבטיחים גאולה קרובה – אישית וגם עולמית, ואיך אפשר לעמוד כנגדם? עלינו לזכור שאסור לו לאדם לדבר בשם האל, או לנבא עתידות.
ההיסטוריה הנבואית מספרת לנו שכאשר ניצב ירמיהו הנביא כנגד נביאי השקר שבדורו ובראשם חנניה, הם דיברו באותו סגנון, השתמשו ברטוריקה דומה והשומעים אכן נטו לכיוונם. מדוע להאמין לירמיהו שמבטיח שהגאולה רחוקה כאשר נביא השקר, חנניה הבטיח גאולה קרובה "בעוד שנתיים ימים"?
נביאי שקר ומוליכי שולל אחרים תמיד פיתו את העם. ומכאן, הבה ניגע בפיתוי – הפיתוי הוא בעיה תמידית. הוא משיכה לעשיית דבר שאנחנו חושקים בו מאד אך יודעים שהוא רע או אסור. לפעמים הוא אסור כי הוא מוגדר כמנוגד למוסר, לדת או לחוק, ולפעמים הוא רע לנו מכיוון שיש לו מחיר כבד, בדרך כלל בטווח הארוך יותר. זה יכול להיות פיתוי לקחת הלוואה קשה כדי לקנות רכב מפואר, לאכול מזון טעים ולא בריא במחיר הבריאות שלנו ועוד.
הפסיכולוגית רבקה נאמן כותבת כי כוחו של הפיתוי עלינו ברור. המשיכה אל המרגש, המידי, ולעתים עצם האיסור מעלה בנו לעתים את הריגוש שבסיכון והתעוזה שבחציית הקווים. הדבר בלט כבר בתחילת התורה כאשר חוה שיכלה לאכול מכל העצים נמשכה דווקא לעץ הדעת האסור. ההתמודדות עם הפיתוי הופכת קשה יותר כאשר נכנסים לתמונה המפתים. גורמים מניפולטיביים שיודעים לפרוט על המיתרים הנכונים, כדי לפתות אותנו לטובת הרווח שלהם, והכוונה גם לפרסומות מגרות לסיגריות שמסוכנות, לנוכלים המשכנעים אנשים תמימים "להרוויח ובגדול" ועוד.
היכולת לוותר על ריגושים ולעמוד מול מפתים למען מטרה מופשטת או עתידית, אינה מובנת מאליה כלל. היא דורשת יכולות ריסון ומעצורים. המעצורים כנגד הפיתוי יכולים להיות חיצוניים או פנימיים. הם יכולים להיות חיצוניים כמו החוק או ההלכה הדתית, המלווים לעתים גם בענישה, כפי שהפרשה מביאה והם יכולים להיות פנימיים כמו ערכי מוסר, הימנעות מפגיעה באחר, יכולת שליטה בדחפים, שכל ישר ועוד.
מסרים אלו של ריסון, עצירת דחפים, שליטה ביצר ועוד חשובים כל העת – במשפחה, בבית הספר, בעבודה ועוד. הפרשה מלמדת אותנו להיזהר מהמפתים ואני הייתי מוסיף, אדם צריך להיזהר גם מ… עצמו. כן עצמו – לבל יימשך לקל ולמענג, לבל יחטא ויפגע בחבריו.
לסיכום, אם נקפיד לשלוט על יצרינו, ניזהר מפיתויים מסוכנים, נזכור את המסר מפרשת השבוע הקודמת: "לא על הלחם לבדו יחיה האדם…", נוכל להביא את עמנו ומדינתנו למקומות טובים הרבה יותר.
שבת שלום!
