ואהבת לרעך כמוך
בול ישראלי עליו מופיע הציווי "ואהבת לרעך כמוך" בשפות שונות. עיצוב: ע. בלאושילד

פרשת אחרי מות קדושים: על אהבת התוכחה וריסון עצמי

מהי בדיוק הדרישה להיות קדושים? ומדוע אסור לקלל חירש שאינו שומע דבר? אייל חסאן עם פרשת השבוע מזווית קצת אחרת

פורסם בתאריך: 1.5.20 12:43

     

אחרי קדושה מיוחדת של ימי הזיכרון והעצמאות, אחרי שליבנו רטט לנוכח גבורת גיבורי עמנו מופיעה פרשת אחרי מות וקדושים. הבה ניגע בדרישה לקדושה. למה האל מתכוון בדרישתו לקדושה? הקב"ה התכוון לטעמי, בעיקר לשלושה דברים:

האחד להיות מיוחדים, שונים נבדלים מאחרים – מעמי הסביבה.

השני להיות יחד – קדושים (ברבים) ביחד: אצלנו היחד הנו החשוב, בניגוד לנצרות שבה קדושה מתחברת עם פרישות מן הציבור, התנ"ך מבקש את היחד את המעורבות ההדדית ואת ההתחברות לציבור.

השלישי, פרקנו פונה אל בני ישראל בדרישה להיות קדושים ומפרט את המצוות ואת דרכי ההתנהלות שיקרבו אל הקדושה. אף כי שש עשרה פעמים מסתיימים החוקים במילים "אני ה", רוב הצווים בפרק עוסקים בעניינים שבין אדם לחברו. לאחר הדרישה "קדושים תהיו" נכתב מה נדרש בחברה שלנו: "איש אמו ואביו תיראו", "לא תעשו עוֶל במשפט", "והדרת פני זקן", "כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם", וביניהם עיקר התורה לפי ר' עקיבא "ואהבת לרעך כמוך".

כולנו עוד נרגשים מאירועי יום השואה. ועתה, אחרי שהצדענו לנופלים על תקומתנו, אחרי שחגגנו עצמאות, והרענו למשיאי המשואות, קריאת פרשת השבוע מהווה יותר מכרטיס צהוב עבור כולנו. האם התמונה היפהפייה מפרשת קדושים קיימת?

אייל חסאן. צילום: פבל

אייל חסאן. צילום: פבל

בואו נבחן: האם חוסר כבוד בולט בין מנהיגים ממפלגות שונות וגם מאותה מפלגה, מהווה "ואהבת לרעך כמוך"? האם אנו לא טועים לעתים ביחסנו לגרים שבארץ? האם רבע ניצולי שואה שחיים מתחת לקו העוני ואלפי זקנים שמתקשים לרכוש תרופות מתחברים לדאגה הנהדרת לעני ולזקן הנדרשת בפרשה? להתווכח ולבקר צריך, אך האם אנו מקפידים על ההנחיה "לא תלך רכיל בעמך"? (לשון הרע).

איך ייתכן שהגענו להישגים מרשימים בכל תחום ושכחנו הנחיות ערכיות יומיומיות ברורות? למה?

הרמב"ן מסביר שמשמעות הקדושה "ועשית הישר והטוב" – התנהגות נכונה של האדם, שמשפיעה על חיינו כתוצאה של הפנמת הערך הפנימי והאמִיתי של התורה. אם ניטיב באמת עם זולתנו, וניצור אקלים חברתי מכיל ומכבד, נגיע לרוממות רוחנית שהיא היא הקדושה. לפיכך, הביטוי "קדושים תהיו" הנו גם דרישה וגם הבטחה לכולנו: כי אם נעשה זאת, אם נישאר ביחד נגיע לפסגות בכל תחום וזו הדרך שלנו מחנכים ושאינם מחנכים.

אהבתי מאוד את הציווי בפרשה: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ" למעשה זו דרישה קשה: לעמוד בפני האדם הטועה ולהגיד לו שהוא טועה. לנסות לשנות את דרכו – לא מתוך התנשאות ושנאה אלא מתוך אהבה והבנה ורצון לעזור, בחיפוש אחר הצדק. כמה פעמים אנו "מוכיחים" את תלמידינו, חברינו ואפילו בני משפחתנו בצורה ביקורתית ואולי פוגעת? לא מעט.

הגישה האימונית שראוי ליישמה מבקשת להוכיח ולתקן מתוך כבוד ואמונה בדרך שכוללת גם טעויות. לכן, חשוב לומר לילד "לא!" להסביר למה לא, להעיר בנימוס, לא לעבור לסדר היום כשיש תקלות. אבל, פרשת קדושים דורשת ממך, גם לאהוב את הביקורת עם כל הקושי בכך, או לפחות להבין אותה. לא פשוט להיות אנשים שמקשיבים לתוכחה. איך אפשר לאהוב ביקורת? להסכים עם אנשים שאומרים לך שאתה טועה? נטיית האדם הייתה ונשארה להדוף ביקורת וחז"ל קבעו בעצב: "אין בדור הזה מי שיודע להוכיח, אבל אין בדור הזה מי שיודע לקבל תוכחה".

הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" מחזק זאת וכותב: "ואין טוב לאדם אלא שיבקש לו חברים תמימים, שיאירו עיניו במה שהוא עיוור בו, ויוכיחוהו באהבתם, ונמצאו מצילים אותו מכל רע…". הפוליטיקאים והמנהיגים שלנו רחוקים מכך וראוי שיקראו היטב את "מסילת ישרים" – שרים ובכירים עוטפים עצמם בעוזרים וביועצים שמהווים סביבה חמימה, הדואגת למחמאות בלי סוף, מריעה, מפרגנת בכל מדיה ולא אומרת ואפילו מסתירה להם את האמת. וכך במקום להעסיק יועצים שיאירו ויעירו הם מחפשים צוות שסוגד להם ומחניף להם, מספר את מעלתם ולמעשה "מרחיק אותם מהציבור". לפיכך שאיפת הפרשה להאיר ולהעיר להעביר ביקורת בונה אבל גם (לא פחות חשוב) לדעת לקבל ביקורת.

ומכאן לשני מסרים חינוכיים:

הדרישה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" מסכמת הכל: האמפתיה, ההזדהות, הדרישה לראות את ה'אני' באדם השני, ולפעול לאור כך. זה לא אומר סתם להיות "נחמד" לכולם – אלא להעניק את מה שהאחר זקוק לו. להתייחס לאחרים כפי שהיינו רוצים שיתייחסו אלינו. ובמיוחד עלינו לעשות זאת כשהמצב הוא הכי קשה: כשהקרובים לנו טועים, פוגעים ונפגעים. ואיך צריך להתייחס? בכנות והבנה, ולפעמים גם נזיפה. באהבה שרוצה מה שבאמת הכי טוב לשני, ולא רק מה שנראה טוב. כלומר, אהבת אמת מתקנת.

בנוסף, מופיע מסר חד לכל אדם שייזהר מעוצמתו וכוחו – הציווי בפרשה "לא תקלל חירש". לכאורה תמוה: הרי לא נגרם שום נזק לחירש שאינו שומע. מדוע דורשת התורה להימנע מפעולה שאין דרך לבן אנוש אחר להיחשף לחוסר המוסריות בה?

הסיבה פשוטה: כדי לחנך אותנו, בעלי הקול הרם אשר יכולים לקלל חרשים ביודענו שלעולם לא ניתן את הדין על כך, להימנע מכך. זה שאתה החזק יכול לעשות משהו ולא להיתפס, לא אומר שאתה רשאי לעשותו. נהפוך הוא – מבחנך האמיתי "הצנע לכת" כבן אנוש, הילחם בתאוות הכוח והבצע שמצויות בכל אחד ואחת מאיתנו והישאר "מאענטש" (=בן אדם) ישר וטוב הנגיש לאדם ולחברה בכל יום.

לסיכום, הבה נזכור כולנו כי קדושה היא מאמץ מתמשך לרסן בכל רגע נתון את ה"בא לי" התורן ולחיות בזהירות, ברגישות ובריסון כלפי כל הסביבה, בנוסף חשוב מאוד לדעת להעביר ביקורת בונה ולא פחות מזאת לקבל ביקורת.

תגובות

אולי יעניין אותך גם

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר