טקס כריתת הברית על המצוות והדינים שבפרשה, איור של ג'ון סטיפל דייוויס מתוך וויקיפדיה

פרשת משפטים: על הדאגה החשובה לחלש ולגר

למה התורה לא ביטלה את העבדות? ומהיכן אנו למדים שמוסר קודם לכל פולחן? אייל חסאן עם פרשת השבוע מזווית קצת אחרת

פורסם בתאריך: 20.2.20 12:57

אחרי קבלת התורה מגיעה פרשת משפטים, המלמדת אותנו שעיקרה של התורה הוא דווקא המצוות שבין אדם לחברו, ההגנה על החלש ותיקון חיי החברה. המוטו הוא: רק אם נתקן את חיי החברה בתוכנו ונגן על החלש ונסייע לו, רק אז נגיע לחברת המופת המיוחלת שאותה נביאי ישראל ואבות הציונות ביקשו להקים כאן.
הפרשה מדגישה משפט נצחי: צדק צדק תרדוף. נשאלת השאלה מדוע הכפילות במילה צדק?

יש פירושים רבים וטובים לכפילות זו, ואני אוהב במיוחד את התובנה הנגזרת מהפסוק שעבור מטרה צודקת אסור להשתמש באמצעים לא צודקים. המטרה (הנכונה) לא מקדשת את כל האמצעים.

פרשת משפטים מתחילה עם דיני עבדים. היינו מצפים אולי מהתורה לקבוע שעם עבדים שרק השתחרר יבטל לגמרי את העבדות. במקום זה העבדות קיימת, האל נותן זכויות לעבד עברי ומתעלם מן העבד שאינו עברי. שלא לדבר על הנשים שנלקחו כאמות וילדיהן שנולדו תחת אדוניהן.

אייל חסאן. צילום: פבל

אייל חסאן. צילום: פבל

נשאלת השאלה: מדוע ברגע מיוחד זה, אחרי מעמד הר סיני, לא בוטלה העבדות? מדוע גם האפליה החמורה של העבדים הנכריים?

למצרים לא הייתה דאגה אלינו כעבדיהם האומנם הפכנו למצרים? התשובה היא לא. התורה מזכירה פעמים רבות את הביטוי “כי גרים הייתם בארץ מצרים” – התורה יודעת גם יודעת כי מהפכות ושינויים אורכים זמן ותהליכים. גם אם רוצים לשנות סדר עולם כמו עבדות, צריך לעשות זאת ובהדרגה. חוקי עבד עברי נקבעו על רקע של מציאות חברתית שהכירה בעבדות. החוק המקראי, שעולה ממנו הסתייגות ממוסד העבדות, אינו שולל אותו כליל, אלא בוחר להסדירו ולקבוע לו מגבלות ששואפות להגבלתו ולהענקת זכויות גם לעבד. בית האדון עבור העבד שסרח ונמכר בגניבתו הוא חוות השיקום והגמילה הראשונה בהיסטוריה, שכן התלמוד במסכת קידושין קובע “כל הקונה עבד – כקונה אדון לעצמו”. יש הרבה הוראות מוסריות על היחס שצריך לתת לעבד – אדם שגנב ולא יכול להחזיר הופך לעבד, יוצא למסע שיקום אצל משפחה, והיא מתייחסת אליו הכי יפה שאפשר. אז לבטל את העבדות רצוי, אבל מהפכות ושינויים אורכים זמן. מילת המפתח היא סבלנות, ועד אז יש לדאוג לעבד.
עוד חוק מוסרי מאוד מדבר על החובה לסייע לחמור של השונא שלך שכורע ונופל “כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ”. הפרשה קובעת: אין מצב שלא תושיט יד ותעזור לו, וביחד תקימו את החמור. התורה מבהירה – יש להתחיל בעשייה. רק מתוך המעשים הקטנים שמכריחים אותנו לעשות לטובת מי שיש בלבנו עליו, שלבנו חסום כלפיו, משהו ייפתח בנו ובלי שנרגיש ייתכן שמשהו ישתנה בתוכנו ואולי גם בתוך האדם שאותו אנו שונאים. המעשה למען האחר ימיס משקעים, ואולי אף יפתח רגשות של אחווה. כמה יפה! אל תתעלם, עזור, ולבסוף ייתכן שתאהב.

ומכאן לאיסור שפיכת דם בכוונה והמסקנות מהחוק. הפרשה קובעת “וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת”. הפסוק, שמדגיש את קדושת החיים, נותן לרוצח את העונש המרבי – מוות. אבל הוא מוסיף הרחבה: אפילו מתוך המקדש אתה לוקח את הרוצח. המדרש (מכילתא נזיקין פרשה ד’) מרחיב ומוסיף: אפילו כוהן שרצח אדם, כנראה באופן חשאי ("בערמה"), והמשיך אחרי הרצח לעבוד במקדש, אף על פי שהוא באמצע העבודה (=עבודת הקודש) מפסיקים את עבודתו ולוקחים אותו למות. בסרגל הערכים שהפרשה והמדרש מתארים יש דברים שמעל העבודה לאל, וזה המוסר והצדק. ובמקום שהצדק מתעוות גם עבודת האל בזויה. מוסר קודם לכל פולחן – כבר אמרנו לא פעם.

ולבסוף, הלכות גרים: התורה קובעת שאסור לפגוע בגר, כי היינו גרים במצרים. לא פעם אנו שומעים אמירות גזעניות כנגד נכרי כזה או אחר. הגר נתפס כחוליה החלשה בחברה, ועל כן התורה קוראת וחוזרת וקוראת שלא לפגוע בו, כשם שאין לפגוע בחוליות חלשות האחרות בחברה, כמו יתום ואלמנה. אלוהי ישראל מתייצב תמיד לימין החלשים, וחוקי פרשת השבוע חוזרים ומדגישים זאת כמו גם הנביאים “גר יתום ואלמנה לא תעשוקו” (ירמיהו ז’).

אבל האם אנו, בחברה הישראלית, הולכים בדרך זו? האם אנו ערים למצוקות היתומים והאלמנות, ניצולי השואה והנכים? דומני שיש לנו עוד מה להשתפר. ובנוסף, האם היחס כלפי הזרים שבתוכנו – העובדים הזרים המתגוררים בקרבנו – הינו יחס תקין? יש לנו נטייה אנושית טבעית לפחד, לשנוא. גם את הגר. אבל התורה והנביאים מציעים לנו גם נטייה אנושית טבעית שנייה – לאהוב, להכיל, להזדהות עם הסבל של האחר. ובנטייה זו אפשר לבחור, שכן כל אחד מאיתנו פעם היה “גר”, זר, אחר, במקום כלשהו. עלינו לזכור, הקב”ה אוהב את הגרים, שנאמר “וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה” (דברים י’ י"ח).

רבי ישראל מסאלנט ייסד את תנועת המוסר, שלה יש שתי גישות מרכזיות, הפוכות אחת מהשנייה: אפסות האדם – “מה אנוש כי תזכרנו”, ככתוב בתהילים ח’, וגדלות האדם – “ותחסרהו מעט מאלוהים” (שם, ח’). גישת אפסות האדם טוענת שהאדם הוא אפס, הוא כלום, ומתוך הבנת השפלות ומידת הענווה האדם הופך להיות טוב יותר, צנוע יותר. גישת גדלות האדם טוענת שהאדם הוא יקר וחשוב, נברא בצלם האל, הוא חלק אלוה ממעל, ולכן הוא צריך לכבד את עצמו ולהתנהג בצורה ראויה כלפי כולם. כמה יפה שפרשת משפטים מכוונת אותנו לכך. איני מתכוון להטיף חלילה, אבל ראוי שכולנו נזכור זאת, נקרב את הגרים, נזכור כמה הדאגה לחלש ולגר היא ערך בסיסי בתורה, ובכך נגלה את סגולתו המופלאה של עם ישראל.
מי ייתן וניקח מפרשה זו שהדרך “מתיקון היחיד – לתיקון עולם”, שהוא יסוד החינוך והחיים בכלל, עוברת דרך המוסר, והדאגה והאמפתיה לחלש ולגר.

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר