פרשת השבוע היא המשך נאומו של משה, המשלב בין דברי תוכחה, איזכור החטאים שביצעו במדבר, דברי עידוד לקראת הכניסה לארץ המובטחת ותיאור נפלא על אופייה המיוחד של הארץ.
עם ישראל בדרך לארץ הנכספת לקראת השפע והשובע והפרשה מזהירה "כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם". מדוע האזהרה הכפולה והנוקבת?
נתחיל ב"לחם" – הלחם הוא הוא החומריות, השובע, הוא ההגעה אל היעד. אולם דווקא השפע הזה מוביל בקלות לשאננות, המביאה לניתוק רגשי שבלעדיו נעלמים הקשר והמידות הטובות. לכן, ברור שההצלחה המלווה בגאווה ובהתנשאות, היא הרסנית וממנה יש להיזהר.
אייל חסאן. צילום: איריס חסאן
ומכאן ל"מוֹצָא פִי ה'" שאיננו רק דבר האל המורה את הדרך, מוצא פי ה' הוא גם החיפוש, הסקרנות והצורך המתמיד בגילויו. רק כך "יִחְיֶה הָאָדָם", רק כך לא "ירד מהפסים" רק כך יישאר חיוני ולא יעלם בתוך עולם השפע. לפיכך עלינו תמיד ללמוד ולהסתקרן, להקשיב, לשאול ולתהות, להעשיר את המוח ולא רק את הגוף. הדבר מכוון לחינוך בפרט ולחיים בכלל.
בני ישראל עומדים לסיים טירונות וגיבוש ארוכים של ארבעים שנה במדבר, כדי להתכונן לכיבוש הארץ. הם עברו אימון נפשי וגופני : חיי המדבר, ההסתפקות במזון מדברי מועט ובמן, היוו סדרת אימונים שנועדה להכשיר אותם לקראת המצבים הקשים הצפויים להם.
אבל תקופת המדבר עומדת להסתיים והעתיד הקרוב יזמן גם שפע, עונג, הנאות וחיים טובים יותר, ולכן צריך להכיר ולהוקיר טוב וגם להיזהר. ומה איתנו? בכל חופש גדול יש ריבוי בילויים ושפע זמין יותר וכעת, מצב ביטחוני, חברתי וכלכלי מסובך. התורה מדגישה את הערך הכל כך יפה של הכרה בטוב "וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לך" – (המופיעה גם בברכת המזון) זו בעצם אחת מאבני היסוד בחיים.
זאת אף זאת – בתחילת כל מסע\נישואין\דרך המציאות קשה, סובלים מעט, מסתפקים במועט. אחר כך המצב משתפר, החיים נוחים יותר וכאן הסכנה לשינוי המידות. ולכן, התורה מדגישה לנו לברך את האל, להודות על כל הטוב ולא לשכוח. שום דבר לא מובן מאליו- הכרת הטוב הכרחית ומועילה כל העת ובמיוחד בעת משבר הקורונה. המסר הזה חייב לחלחל גם לכל מנהיג, מפקד או מנהל – לא לשנות המידות כאשר מתקדמים הלאה. ומה אני לומד מן הפרשה? איך להנחיל חברת מופת בארצנו? מילות המפתח הן המלים שמלווים את הדרישה של ה' לאמונה אמיתית שכולה: אהבה, עבודה, נפש ולב.
אהבה – אהבת האל והנתינה האלטרואיסטית – נתינה בלי צפייה לתמורה.
עבודה – עמל והכרה שרק דרך עבודה קשה ובלי וויתור בפני קשיים ואכזבות מצליחים.
נפש – האחר הוא אני היכולת לראות את האחר כישות שלמה ומלאה שנברא בצלם האל. הרמב"ן הסביר, שלפעמים כוחות הנפש הם דווקא ביכולת להיעזר, להיות מושפע, לוותר על השליטה בכל מה ובכל מי שסביבנו.
לב – לחפש את האמת בתוכי, ולזכור שבכל מחלוקת כאשר לב פוגש לב העניינים קלים יותר.
ומכאן לכיבוש הארץ שבפתח. משה שוב, מחזק את העם, ואומר להם שלא יפחדו מהאומות כי האל איתם. לצד ההבטחות משה לא שוכח להוכיח אותם ואומר לעם כי הם זכו לרשת את הארץ בגלל השבועה שנשבע ה' לאבות, ולא בגלל צדקתם: "כי עם קשה עורף אתה". הארץ ניתנת לבני ישראל בתנאי שיכוננו בה "ארץ טובה", ארץ נקייה מכל עבודה זרה. ארץ מוסרית. זה תמצית החזון החינוכי שלנו – ארץ מוסרית וטובה, זה החזון שמייסדי המדינה כיוונו אליו.גם אחרי כיבוש הארץ, מחכים לעם אתגרים: התורה יודעת גם יודעת כמה רבים הפיתויים בארץ, כמה השפע מסוכן לרוח ומזהירה, "פן תאכל ושבעת… ואמרת בלבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". התורה מבהירה בכל מצב ובמיוחד בעת שפע אסור לשכוח את האל. מהי האזהרה? – האזהרה היא מפני לקיחת הארץ הטובה הזו כמובנת מאליה. זאת אף זאת, נדמה לנו, לפעמים, שרק בזכותנו קורה מה שקורה, ואנחנו מוצאים ומוצאות את עצמנו שיכורים מן הכוח שלנו. לפעמים, אנחנו שוכחים להעריך את הלחם והמים של חיינו, וחבל.
ברשותכם נעצור ונתמקד בהנחייה לא לשכוח את הקב"ה.
אני מתרגש מחדש לקרוא את פרשנותו האקטואלית של הרב בני לאו לפסוק זה – הרב בני לאו (ראש מיזם 929 – תנ"ך ביחד ועמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה) יצא נגד ההומופוביה והגזענות והגדיר אותם כ"שכחת האל" – לא פחות ואני מצטט (מילה במילה); "התשתית של כל הרוע הזה מקורו בשכחת האלוהים. כן, אנשים הנקראים דתיים עשויים גם כן לשכוח את האלוהים. מקפידים על דיני כשרות ותפילה אך ידיהם מלאות בדם נקי. לא קולטים שהם רק קטע קטן מהתגלות האלוהים על פני הארץ. כל אדם אחר הוא קטע אחר של אותו אלוה. פגעת בו – פגעת באלוהים כולו. איך אפשר לפגוע באדם ולהיקרא דתי? על זה מאיימים עלינו כל נביאי ישראל שנגורש מן הארץ".
הרב לאו קובע – שכחת האל הנה התנהגות לא מוסרית. המוסר קודם לפולחן. נקודה.
כמה עוצמה יש בפירושו זה של הרב לאו. כמה חשוב שנשמור על כבודם של כל בני האדם. חובה שנסור מרע וניזכר במסר מהפרשה הקודמת "ועשית הישר והטוב".
לסיכום, אנו אנשי חינוך ואחרים חייבים תמיד לדעת להכיר ולהוקיר את הטוב, להתייחס לכל אדם כחלק מהתגלות אלוקית, לסלוד מחיים שהם רק לחם ושעשועים, להקפיד על מוסר וצדק, סקרנות ולמידה ולזכור שאלוהים חנן אותנו במוח פעיל, בידיים עמלניות, בלב רגיש ובשכל נבון. ולכן עלינו להשתמש בהם נכונה.
שבת שלום.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
