משה ובני ישראל. איור מתוך: the Providence Lithograph Company
משה ובני ישראל. איור מתוך: the Providence Lithograph Company

פרשת בהעלותך: על ריאקטיביות ופרואקטיביות, מנהיגות ועוד

מה היה כל כך קשה למשה עם העם? ומדוע הוא לא חשש מאלדד ומידד? אייל חסאן עם פרשת השבוע מזווית קצת אחרת

פורסם בתאריך: 10.6.22 10:29

בפרשת בהעלותך בני ישראל מתלוננים שבמצרים היה מצבם טוב יותר מאשר במדבר. התורה מדגישה את ההמון המתסיס את יתר העם ומכנה אותו במילה השלילית "אספסוף" שהיא בעלת קונוטציה שלילית. "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה, וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם…". שימו לב מה קורה כאן – לעם הובטחה ארץ וחירות, העם מקבל קדושה באופן יומיומי ומה חסר לעם – דגי היאור והבשר, מפתיע? אולי לא: כמה פעמים אנו רואים היום את השטחיות, את ה"אבל בא לי", את חוסר העומק, ואת הרצון להנאות ו"לעכשוויזם" שהתורה כה מגנה ובחומש הבא תבהיר בצורה ברורה "לא על הלחם לבדו יחיה האדם".

 

הפרשה מספרת על התנהגות העם שהיא ריאקטבית – תלונות העם באות ללמד אותנו שתלונות הנן לגיטימיות, אבל הלך הרוח ואווירת הנכאים מונעים מאיתנו להיות פרואקטיביים (ההיפך מריאקטיביים). האדם יכול לבחור בחייו שתי דרכים: האחת הריאקטיבית (כפי, שהעם בחר) הכוללת תלונות, קיטורים והתמסכנות "שרווחיה" הם שכולם מרחמים עליו, הוא לא מחוייב לעשות דבר שכן הוא מסכן. הדרך השנייה, הפרואקטיבית מכריחה אותנו לפעול וליזום, לקחת אחריות, ליצור ולעשות, גם אם לעתים לא נצליח, ובמקום "לקטר" על המצב, על הקשיים יתאפשר לנו להשפיע ולהנהיג, וזה חלק מארגז הכלים החשוב לכל אחת ואחד מאיתנו.

אייל חסאן. צילום: איריס חסאן

אייל חסאן. צילום: איריס חסאן

ונחזור למשה היחיד והמיוחד. כמה עצוב לראות את ההבדל בין משה איש הרוח והחזון מול העם "הקטן" וחובב "החומר". תגובתו של משה הנה כפולה – הוא ממש בוכה לקב"ה על סבל העם והוא, פרואקטיבי וגם מבצע פעולה ארגונית: ראשית משה מתוודה – קשה לי, לא קל לי, עצוב לי "האָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ". משה מנהיג ענק ניצב ומודה שקשה לו. לכאורה, חולשה? ממש לא! איפה יש מנהיגים כאלו היום, שניצבים בשר ודם ומדברים בגובה העיניים? משה זועק בפני האל באחת משעותיו הקשות עם העם. קשה למשה, המנהיג והגואל, יום וליל הוא נושא את כובד העם הזה מאווייו ותלונותיו על כתפיו. פיו "הכבד" משמש כל העת גשר בין האל לעם, אבל מה הכי קשה לו? להיות הורה. הוא אינו יכול לשאת את בכי העם, בדיוק כמו אם או אב שסובלים שתינוקם בוכה. כמה גדולה נדרשת לו למשה להודות בפני האל דווקא בקשיי ההורות, כמה יפה שגדול המנהיגים הנו כאחד האדם החש לגיטימציה להציף את הקושי. ובהקבלה ההורים שבינינו יודעים כמה קשה היא ההורות, כמה צריך לוותר אבל גם להתעקש, כמה צריך לשבח אבל גם להעיר וכמה קשה לראות את הילד סובל.

בניגוד למנהיגים רבים היום, שלא משתפים בקשייהם בא משה הענק ומציב מצפן מנהיגותי, ואז לאחר ה"קיטור האנושי" משה, עובר לפרואקטיביות ונדרש לפעול, כמו עצת יתרו בארגון מערכת המשפט, משה מבזר סמכויות וזוכה לסגנים שיישאו עמו במשא ההולך וכבד. הפרשה מבהירה שלא נכון שישות אחת בלבד תקבל את כל החלטות ההנהגה. לצורך כך, אלוהים מורה לו לאצול סמכויות על ידי הרחבה, גיוון ואסיפה של שבעים זקנים המייצגים את כלל העם. משה, במצוקתו, נעתר ואפילו שמח. כמה גדלות יש למשה. הוא מנהיג ענק. מבהיר שקשה לו, זועק שכואב לו על העם, האל אומר לו אתה צריך עזרה והוא רואה בזאת ברכה, פועל ועושה.

ובהמשך מנהיגותו אפילו מרגשת יותר – שבעים הזקנים שנבחרו לסייע בהנהגה, מקבלים את רוח הנבואה סביב אוהל מועד. ואז, שני אנשים, אלדד ומידד, שנשארו במחנה, מקבלים אף הם נבואה: "אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה!" זועק הנער, ויהושע בן נון שיחליף את משה מזהה את הסכנה למנהיג (ולעצמו, שהרי אינו נביא או כהן) "אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם". ומשה, כמה ענק – מרגיע "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים!".

משה אינו חש מאויים מן ההתנבאות של אלדד ומידד ואינו ממהר למלא את המלצותיו של יהושע לענישה מהירה וחריפה, הוא אף מייחל לכך שירבו "אלדדים" ו"מידדים" בעם, שעל כל אחד ואחד מבני ישראל תשרה רוח אלוהית. הוא מתריס בפני סגנו ויורשו – אני יחיד ומיוחד? לא. הלוואי וכולם יהיו כמותי. משה מדגיש – לכולם הזכות להשמיע, להתוות דרך, המנהיג הנו מנהיג מכיל ולא מאוים מכוחות נוספים, משה לא נלחץ מדאגתה של ההנהגה הדתית הרשמית מפני יחידים שיוצרים קשר ישיר עם האל. למשה אין בעיה עם הדמוקרטיזציה של הנבואה ושל ההנהגה (מדהים). ובעצם, התורה שלנו ואומרת אין הנהגת יחיד. גם לא של משה רבנו.

בפרשה מופיעה ברכת הרפואה הענקית של משה אחרי כשלונה של מרים בדברי הסרה שהטיחה באחיה. תפילתו הגדולה של משה, היא מקור הנביעה הגדול לכל התפילות למרפא ולחיים, חמש מילים, אחת עשרה אותיות "אֵל נָא רְפָא נָא לָּה". תן לה כוח להירפא ממחלות הגוף וממחלות הנפש והרוח. תן לה כוח לשוב ולהיות האחות הבכירה, שבזכות אומץ לבה אני חי, שגם בזכות עוצמת מנהיגותה נגאלנו מעבדות.

לסיכום, ראוי להזכיר לעצמנו, למנהיגנו ולנבחרינו את המשמעות האמִתית של עבודתנו: עבודה קשה, לעתים כפויית טובה ומתסכלת כפי שחווה משה, רגישות אנושית ודאגה אמיתית לציבור ולמצוקותיו, נכונות "לזוז הצידה" ולקבל עזרה בלי אגו תוך התנהגות בשר ודם ונכונות לקבל גם דעות או גישות הפוכות ושונות משלך. ויחד עם זאת, בכל קושי, בכל אתגר להשתדל להיות פרואקטיביים כי זו הנוסחא המנצחת.

שבת שלום.

הכותב הוא מנהל בית הספר בית יחזקאל, מרצה לתנ"ך ויו"ר הסתדרות המורים מרחב אשקלון

תגיות:

תגובות

אולי יעניין אותך גם

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר