משה רבינו עם אהרון וחור. ג'ון אוורט מיליי
משה רבינו עם אהרון וחור. ג'ון אוורט מיליי

פרשת בהעלותך: על יציאת מצרים רוחנית, מנהיגות אחרת וניהוג

למה פחות ריכוזיות היא יותר מנהיגות? ומה מגלים הווידויים של משה על קושי המנהיגות? אייל חסאן עם פרשת השבוע מזווית קצת אחרת

פורסם בתאריך: 13.6.19 11:39

בפרשת בהעלותך בני ישראל מתלוננים שבמצרים היה מצבם טוב יותר מאשר במדבר: “וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה, וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם”. שימו לב מה קורה כאן – לעם הובטחה ארץ וחירות, העם מקבל קדושה באופן יומיומי, ומה חסר לעם? הבשר ודגי היאור! מפתיע? אולי לא: כמה פעמים אנו רואים היום את השטחיות, את ה”אבל בא לי”, את חוסר העומק ואת הרצון להנאות ולעכשוויזם שהתורה כה מגנה? כמה פעמים אנו תוהים על אודות הרדידות הערכית והמרדף הבלתי פוסק אחרי החומר. הסופרת פרופ’ נחמה ליבוביץ’, מורה ופרשנית למקרא וכלת פרס ישראל, קבעה שלמרות יציאת מצרים הפיזית של העם וקריעת ים סוף, העם עדיין נמצא בתרבות המצרית המקדשת כוח ותאווה ולא רוח ונדרש “ליציאת מצרים רוחנית”.

משה יחיד ומיוחד, וכמה עצוב לראות את ההבדל בין משה איש הרוח והחזון מול העם הקטן וחובב החומר. תגובתו של משה הינה כפולה – הוא ממש בוכה לקב”ה על סבל העם, והוא גם מיישם פעולה ארגונית נדרשת (איזה מנהיג): ראשית, משה מתוודה – קשה לי, לא קל לי, עצוב לי: “האָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ”. משה, מנהיג ענק, ניצב ומודה שקשה לו, כמנהיג וגם כהורה.

אייל חסאן. צילום: אורי קריספין

אייל חסאן. צילום: אורי קריספין

איפה יש מנהיגים כאלו היום, שניצבים בשר ודם ומדברים בגובה העיניים? משה זועק בפני האל באחת משעותיו הקשות עם העם. קשה למשה, המנהיג והגואל. יום וליל הוא נושא את כובד העם הזה, מאווייו ותלונותיו על כתפיו. פיו הכבד משמש כל העת גשר בין האל לעם, אבל מה הכי קשה לו? להיות הורה: הוא אינו יכול לשאת את בכי העם, בדיוק כמו אם שסובלת שתינוקה בוכה. כמה גדוּלה נדרשת לו למשה להודות בפני האל דווקא בקשיי ההורות, כמה יפה שגדול המנהיגים הינו כאחד האדם החש לגיטימציה להציף את הקושי. ובהקבלה, ההורים שבינינו יודעים כמה קשה היא ההורות, כמה צריך לוותר, אבל גם להתעקש, כמה צריך לשבח, אבל גם להעיר, וכמה קשה לראות את הילד סובל.

הרב והסופר חיים סבתו, ראש ישיבת ברכת משה וזוכה פרס ספיר, קבע שזה לא סתם רעב, צמא, פחד, זה משהו עמוק – תאווה לא נגמרת: אם יקבלו בשר, ירצו משהו אחר. לכן גם הפתרון הפעם עמוק יותר – חינוך, חינוך ושוב חינוך – מינוי 70 זקנים שינהיגו יחד עם משה, מנהיגות ציבורית עם כוח רוחני שתשפיע על כל העם. חינוך זה לא פעילות חד פעמית או נס, חינוך זו מלאכה יומיומית מפרכת עם העם הזה, מצד עשרות נביאים לצד משה.

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

אלוקים מלמד אותנו שלאחר ה”קיטור האנושי” הלגיטימי, קמים ועושים מעשה, ומשה נדרש לפעול: כמו בעצת יתרו בארגון מערכת המשפט, כך עתה אלוקים מראה לו מהם ניהוג והנהגה, מהו ביזור סמכויות. משה זוכה לסגנים שיישאו עמו במשא ההולך וכבד. הפרשה מבהירה שלא נכון שדמות אחת בלבד תקבל את כל החלטות ההנהגה. משה, במצוקתו, נעתר ואפילו שמח להאציל סמכויות. כמה גדלות יש למשה. הוא מנהיג ענק. מבהיר שקשה לו, זועק שכואב לו על העם, האל אומר לו אתה צריך עזרה, והוא רואה בזאת ברכה. האם היום מנהיגים מתוודים שקשה להם? האם הם מעצימים מנהיגים תחתם? נשאיר זאת עם סימני שאלה.

ובהמשך מנהיגותו אפילו מרגשת יותר – 70 הזקנים שנבחרו לסייע בהנהגה מקבלים את רוח הנבואה סביב אוהל מועד. ואז שני אנשים, אלדד ומידד, שנשארו במחנה, מקבלים אף הם נבואה: “אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה!” זועק הנער, ויהושע בן נון, שיחליף את משה, מזהה את הסכנה למנהיג (ולעצמו, שהרי אינו נביא או כהן) “אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם”. ומשה – כמה ענק – מרגיע: “הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה’ נְבִיאִים!”

משה מתריס בפני סגנו ויורשו “תרגיע” – אני יחיד ומיוחד? ממש לא, אלא הלוואי וכולם יהיו כמותי. משה מדגיש שלכולם הזכות להשמיע, להתוות דרך. המנהיג הינו מנהיג מכיל ולא מאוים מכוחות נוספים. משה לא נלחץ מדאגתה של ההנהגה הדתית הרשמית מפני יחידים שיוצרים קשר ישיר עם האל. למשה אין בעיה עם הדמוקרטיזציה של הנבואה או של ההנהגה (מדהים ואקטואלי). בימים שבהם אנו סוגדים למנהיג כזה או אחר באה התורה ואומרת: אין הנהגת יחיד, אפילו מעולה היא, גם לא של משה רבנו.

לסיכום, בימינו, כאשר מינויים נתפסים כ"ג’ובים" (במקרה הטוב), כפיצוי או כטובה ששכרה בצדה (במקרה הרע), ראוי להזכיר לנבחרינו את המשמעות האמיתית של השירות הציבורי: עבודה קשה, כפוית טובה ומתסכלת, כפי שחווה משה, רגישות אנושית ודאגה כנה לציבור ולמצוקותיו, נכונות לזוז הצדה ולקבל עזרה בלי אגו, תוך התנהגות בשר ודם ונכונות לקבל גם דעות או גישות הפוכות ושונות משלך.

הכותב הוא מנהל בית הספר בית יחזקאל, מרצה לתנ"ך ויו"ר הסתדרות המורים מרחב אשקלון

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר