פרשת השבוע כמו ההגדה שנקרא בליל הסדר, כמו רוב תולדות עמנו נוגעת בשמחה ובעצב, בהצלחה ובכישלון. פרשת שמיני עוסקת ביום השמיני, ואיתו חנוכת המשכן והשראת השכינה בו. לראשונה, אהרן ולא משה, מבצע את עבודת הקודש ואהרן עושה הכול לפי הספר, כפי שהורה לו משה. מסיים את המשימה המורכבת, נושא את ידו אל העם, נושא ברכה ושכינת האל לא מופיעה.
האל לא נגלה לאהרן. כאן משה מצטרף אליו או אז, (או רק אז) "וירא כבוד ה' אל כל העם", הטרגדיה הראשונה של אהרן – דווקא בפעם הראשונה שהוא ניתק ממשה ועושה הכול כראוי, האל לא נגלה אל העם. והטרגדיה מתעצמת בהמשך. לאחר רגע השיא: השראת השכינה על המשכן מגיע סיפור נורא "וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה – אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם".
בני אהרן הכוהנים, נדב ואביהו, מתלהבים. לא מספיקה להם ההצלחה בהקרבת הקורבנות. הם רוצים עוד, ומקריבים עוד קרבן. לא לפי ההוראות ובניגוד לכללי הטקס. התגובה של אלוהים מהירה ואכזרית. "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה'", מהי אש זרה? הפשט מפרש: אש שהשניים לא נצטוו עליה. אבל אפשר לפרש גם: אש פרטית. אש מטעם עצמה. אש שבאה לספק את המבעיר אותה בלבד.
אייל חסאן. צילום: איריס חסאן
ההתלהבות, גם הדתית עלולה להיות מסוכנת: המתלהב, הנתון לאקסטזה דתית, מתחיל להאמין שאלוקים בכבודו ובעצמו נוסך בו השראה, ועל כן הוא אינו זקוק לתבונה ולאיפוק. הרב, ד"ר יונתן זקס זצוק"ל, רבה הראשי של בריטניה (1948-2020, לונדון) כתב ששתי מערכות נפרדות פועלות במוחנו, והפסיכולוג חתן פרס נובל דניאל כהנמן מכנה אותן "חשיבה מהירה וחשיבה אטית". המוח המהיר, המערכת הלימבית, משחרר רגשות, בעיקר בתגובה לפחד. המוח האטי, קליפת המוח הקדם־מצחית, הוא רציונלי, מחושב, ומסוגל לשקול השלכות לטווח ארוך ומהלכי פעולה חלופיים. הכפילות הזו אינה מיותרת ואינה מקרית. בלי תגובות אינסטינקטיביות לסכנה לא היינו שורדים. אבל בלי המוח האטי והמחושב היינו נופלים פעם אחר פעם להתנהגות הרסנית כלפי הסובבים אותנו וכלפינו עצמנו. אושרו של היחיד ושרידותה של התרבות תלויים באיזון העדין שבין שתי המערכות.
החיים הדתיים, דווקא משום שהם מעוררים כמיהה ולהט, זקוקים במיוחד לגבולות ולכללים ולטקסים, לתדריך עבודה פרטני. אש האמונה יכולה להבעיר – ויכולה להאיר.
ועוד דבר ראיתי כאן, בכל פעם שמנהיג או כל אדם דלוק על משהו ושבוערת בו אש, עליו לבדוק שהאש אינה פרטית ושיש עוד דמות אחת לפחות שהולכת להרוויח להתחמם וליהנות מהדבר שבוער בו. מיד לאחר הרגע הטראגי, מות בני אהרן משה נושא נאום ומחזיר את העניינים למסלולם, ואהרן שזה הרגע שיכל את שני בניו שותק "וידם אהרן". שוב דממה שפוצעת את הלב. אהרן שאוהב את בניו שותק. המסר הנרמז כאן שבעולם מוגבל כשלנו, לא כל דבר יכול להיות מובן ונתפס כאן ועכשיו. אהרן אינו בוכה, אינו מוחה, אלא מקבל עליו את הדין באהבה. ואת האהבה הגדולה הזו יעניק לנו אהרן בנשיאת הכפיים שבברכת הכוהנים. השתיקה יכולה להדגיש שתי כוונות – תשתוק כי יש דברים שנשגב מבינתך להבין או (כמו בשיעורים) תשתוק ואז תוכל להקשיב ולהבין.ברכת הכוהנים כוללת ברכה לשמירה חומרית, רוחנית וברכת השלום בין אדם לעצמו ולסביבתו "וישם לך שלום". אהרן שנשא ידיו אל העם, יצר מצווה לדורות ששמה "נשיאת כפיים", שתוליד בהמשך את ברכת הכוהנים. בברכת הכוהנים יש עוד מרכיב "וציונו לברך את עמו ישראל באהבה" ‒ מצווה שחובה לעשות אותה מתוך אהבה.
הכהן המברך יוצא מעצמו פושט את ידיו באהבה לכל אחד מישראל, ומברך את כולם ביחד – שתהיה ביניהם אהבה ושלום ושאחדות תחול עליהם. שילוב התיאור בין חטא נדב ואביהוא לברכת הכוהנים מציג שתי תנועות הפוכות: מצד אחד נדב ואביהוא שבאו לקדש עצמם ולהתקרב לקב"ה באופן פרטי ואישי, ומצד שני הכוהנים משתמשים בקדושתם כדי לברך לרומם ולברך את כל העם. זאת אף זאת, אהרן מלמד אותנו על שני כוחות חשובים: הכוח הראשון הוא היכולת לשמור על דממה ברגעים מסוימים בחיים ובהיסטוריה הוא כוח חשוב מאוד. השפה והדיבור פירושם יכולת הבנה והשתיקה והדממה – הן גבוהות עוד יותר. הכוח השני הוא כוח האהבה של אהרן עם קריאה ודרישה לפעול באהבה ונחישות.
ועוד מסר חבוי כאן, כשהדאגה לעצמך זזה הצידה ומפנה מקומה לאהבת ישראל ולמען עם ישראל מתקרבים לאלוקים. כמה חבל שלעתים רבים שוכחים את המסרים הללו, משתמשים בשיח "רעיל", לא מרבים באהבת חינם. איפה משה ואהרון? איפה האהבה בברכת הכוהנים? חבל.
הקודש והחול שנמצאים במרכז הפרשה, מזמינים אותנו לחשוב היטב איזה סוג של אחריות נדרשת מכולנו ובמיוחד, ממשרתי הציבור וממנהיגים, והאם תפיסה דיכוטומית בלתי מתפשרת היא זו שתאפשר לנו להמשיך ולהתפתח כחברה דמוקרטית. התפיסה הטוענת לזכויות יתר ולפריבילגיות היא האש הזרה, היא האש שאסור לנו לרצות בה והיא האש אשר בסופו של דבר פוגעת בכולנו.
לסיכום, מהאירועים בפרשה נלמד שלפעמים עושים הכול נכון והתוצאה מאכזבת. זה טיבו של עולם. אסור להתייאש. וכמובן, יש לשאוף שהאהבה של ברכת אהרן תשרה בנו, במעשינו ובהתנהגותנו. אם ננהג כך, נטיף לאהבת האחר, אהבת הרע וגם אהבת השונה ממך. או אז ננוע לכיוון חברת המופת אליה כיוונו מייסדי המדינה.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
